על המחפש האותנטי ללכת את הדרך, באומץ, בנחישות, בתבונה, בהקשבה ובכנות, עד סופה. בסוף, מקבלים את העזרה הדרושה בשביל לקפוץ מהצוק. אך כמה מעטים מגיעים אל ספו.
וביתר פירוט:
אומץ, בעיני, הוא המוכנות ללכת אל כל המקומות שאינך מעז ללכת אליהם, לחוות את מה שאינך מעז לחוות, לדעת את שאינך רוצה לדעת (על עצמך, על היקר לך, על העולם), לעשות את מה שאתה מפחד לעשות, ולעיקר - לכאוב את מה שאתה נמנע מלכאוב.
תבונה, בעיני, היא להיות האור לעצמך, " To be a light unto yourself". ללכת בדרך ולנווט בה באופן עצמאי. לדעת להקשיב למורים, אבל גם ללכת הלאה מיד כשאתה מזהה שמיצית את המורה. לבחור בכלים שאתה מזהה שהם טובים לך, שיזיזו אותך ממקומך המדושן, ולא להיתקע עם אלה שאליהם התרגלת, וששימוש בהם כבר לא ממש ישנה אותך או יזיז אותך ממקומך.
יש להבחין בין תבונה ופקחות. פיקחות היא של המיינד: היכולת לנתח, להתפלסף, לחפור ולהסיק מסקנות נשגבות. התבונה אינה של המיינד, אלא היכולת שלך לנווט דרכו ומעבר לו.
לגבי כנות - צריך להיות אמיץ כדי להיות לגמרי כן, אך זה לא ממש אותו דבר. כנות (עבור מחפש רוחני, לא כנות סתם) היא המוכנות להיות dead honest. לא לשקר לעצמך, לא לספר סיפורים יפים, לא לחיות בלה - לה - לנד רוחני של התעלות רוח ופעמונים, וגם לא להשאיר חלקים שקריים בצד כי נוח (את המשכורת הנחמדה, הבחורה / בחור המשרים ביטחון) אלא להיות מוכן לראות את השקר והכיעור, להכיר בהם, ולהצהיר עליהם (לפחות בפני עצמך).
בשנים האחרונות החיים זימנו לי סדרה על שיעורים שגרמו לי להתעורר. הבן זוג נטש, מחלה קשה הגיעה, וחברה התערערה. הרגשתי כאב בל יתואר, אך למדתי שאין לפתח תלות באנשים, במחשבות, בהרגלים ובאמונות. ראיתי שכל אלה הם אשליה בלבד. לקח לי זמן לעכל זאת, אבל כשלוקחים ממך משהו, אפילו אם הוא שיקרי, זה כאילו רוצחים לך את הנשמה, אבל בעצם חושפים אותה לאור לראשונה.
האבחנות שלך לגבי הדרך ותפוקותיה הן רבות ערך. עם זאת, כאשר עולים על הדרך באופן רישמי, כלומר שמים את ההתעוררות וההשתחררות בראש סדר העדיפויות ושואפים אליהן, הלימוד יכול להיעשות בדרכים קצת פחות ברבריות. כלומר, החיים עדיין מלמדים את מה שיש ללמד, אבל הם כבר לא חייבים לעשות את זה בעזרת כאפות בלבד, אלא גם באמצעים עדינים יותר - רמזים, טפיחות קלות, או אפילו פשוט להדליק את האור בצד השני, כדי שתעזוב את השקר בעצמך ותלך לכיוון הנכון ללא כאב וסבל כלל.
אם אנסה לחלק את האוכלוסיה לפלחים, אז כולם מקבלים כל הזמן את המסר שמה שלא טבעי (התשוקות שאינן מציאות, הפחדים מפני מה שכן מציאות) - כואב. יש את אלה (הרוב בימינו) שלא שומעים כלל את המסר, והם נאלצים לבלות את חייהם בסדרת כאפות, וביללות כאב לכל אורך הדרך. עבור אלה אין עדיין למידה של האמת ממש. המסר שהם אמורים לקבל הוא התחלתי מאד: "עליך לצאת לדרך", כלומר - עליך להתחיל להעמיק, להביט פנימה, או להטיל ספק במציאות כפי שאתה רואה אותה. עליך להבין שהכאפות הן מסר, ולא סתם מגיעות בגלל גורל אכזר, אלוהים כעוס או כי "החיים חרא".
ישנם אחרים, שעדיין לא הסכימו ממש לצאת לדרך הרוחנית באופן רשמי, אך שאוזניהם כבר נפקחו, וכאשר המסרים מגיעים, הם מתחילים להקשיב להם. אצל אלה הלימוד משלב אמצעים נוחים כגון ספרים, מורים, פורומים באינטרנט והגות עצמית, עם כאפות מדודות רק בעת הצורך. כמה מהכאפות האלה הן "הכאפה האחרונה מסוגה", כי אחריה מתרחשת למידה שגורמת לכך שהאדם לא יחווה עוד את האשליה מאותו סוג.
ויש את אלה (שלהם אני עושה "לייק") שעשו את הבחירה לצאת ולחפש את האמת, להשתחרר מאשליה, להבין את שאלת הסבל. אלה יקבלו באופן פלאי סיוע רב ומגוון מכיוונים רבים, והכאפות שיחטפו מהחיים יהיו קלות יחסית, וגם ייתפסו על ידי האדם באופן פחות טרגי, כי מעייניו נתונים אל החופש ופחות אל האשליות הנשמטות או מתנפצות בחייו.
ולבסוף, נזכיר כמובן גם את ידידינו הערים. עבור אלה, אין יותר כאפות כלל, פשוט כי כל חבר שהשתנה, בן זוג שנעלם, מחלה שהופיעה או שר פנים עם תסמונת דאון מתקבלים בברכה ובראיה בהירה. או כדברי המורה המוארת לילי בנטב, בסגנונה הועד - בייתי: "מה שבא - ברוך הבא. מה שהולך - שיילך לשלום!".
מה מצחיק? מצחיק שכל הדרמה הנ"ל אינה מתרחשת על ידי איזשהו כוח חיצוני שמנווט אותה, אלא היא הטבע עצמו. כלומר - היא הטבעיות עצמה, אותה יש לגלות. הכאפות הן תוצאה טבעית של ראיה מסויימת, של תודעה מסויימת, וכך גם השיעורים האחרים. והבחירה - היא תמיד ניתנת לביצוע על ידי האדם. תמיד אפשר פשוט לבחור.
האם קיבלת הכוונה בדרכך? האם ההכוונה עלולה להתפתח לתלות, או לאשליה של התלמיד? ומה לגבי מי שהגיע בזכות עצמו וללא מורה, האם הבסיס שלו יותר איתן?
בשלב די מוקדם בדרכי הרוחנית, צד את עיני משל מצויין שכתב רבי חיים לוצאטו (רמח"ל) בספרו "מסילת ישרים". הנה כך הוא כותב (בעיבוד לשפתנו העכשווית):
"למה הדבר דומה? למבוך, הוא הגן המצוי אצל השרים לשם בילוי, שהנטיעות בו עשויות דפנות דפנות, וביניהן שבילים רבים מסובכים ומעורבבים, וכולם דומים זה לזה, והמטרה היא להגיע אל במה אחת שבאמצע המבוך.
"ואמנם, כמה משבילים אלה אכן ישרים ומובילים אל הבמה. אך כמה מהם מטעים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם, ההולך בין השבילים אינו יכול לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם זהים, ואין הבדל ביניהם לעין הרואה אותם. זאת, אלא אם יודע האדם את הדרך בבקיאות, מכיוון שכבר הלך בשבילים אלה והגיע אל המטרה, שהיא הבמה.
"ואכן, זה שכבר הגיע אל הבמה ועומד עליה, הוא רואה את כל השבילים שלפניו, ויכול להבחין בין האמיתיים והמוטעים. הוא יכול להזהיר את ההולכים בהם, ולומר: 'זוהי הדרך, לכו בה! '. ואכן, מי שירצה להאמין לו, יגיע אל המקום המיועד. ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו שלו - ודאי שיישאר אובד, ולא יגיע אליו".
במהלך החיפוש הרוחני, הייתי עסוק מאד במשך חודשים לא מעטים בלהקשיב, לקרוא או לפגוש מורים רוחניים שזיהיתי שהם "עומדים על הבמה" שבמרכז גן המבוך. כשזיהיתי אחד או אחת מאלה, נעלתי את הכוונת עליו, וניסיתי בכל מאודי לקלוט ממנו כל רמז או הכוונה מועילה.
לגבי התלות במורה הרוחני: ובכן, ההכוונה עשויה להתפתח לתלות, אבל לא בהכרח "עלולה". כלומר, תלות שכזו אינה בהכרח שלילית. כמובן, אם התלמיד מבלה שנים על גבי שנים רק ברומן עם ההכוונה של המורה ולא ממש מתקדם בתוך המבוך, מדובר בהחמצה, אך לעתים נדרשת תקופה ארוכה של תלות במורה ובהכוונה שלו כדי לצעוד היטב ולאט בדרך. כל מקרה לגופו...
לגבי האפשרות להפיכת ההכוונה לאשליה: התלמיד, כל עוד הוא תלמיד, בהכרח חי באשליה. המורה משתף פעולה עם האשליה הזו באופן זמני, כדי לעזור לו. האשליה, אם כן, היא חלק מתהליך הריפוי, והיא הופכת למזיקה רק אם המורה אינו ער. כלומר, אם גם התלמיד וגם המורה משכשכים בה בצוותא.
כיצד התלמיד יכול לזהות מצב כזה ולהיזהר ממנו? ובכן, הוא לא תמיד יכול. עבורי היה מדובר בתהליך מרתק של התבוננות ממוקדת ורציפה, שבמהלכה יכולתי לפתח תבונה, ולזהות מתי המורה אכן "הגיע למרכז המבוך" ובאילו מקרים, למרות שנראה שהוא במעגל הקרוב יותר למטרה, הוא בעצם מסתובב ביחד איתי בתוכו. לפעמים, אפילו כשאי אפשר להיות בטוחים, עצם המאמץ לזהות זאת גורם להתבגרות והבשלה, והוא חלק מההתקדמות בדרך הרוחנית.
ולגבי שאלתך על מי שהגיע בזכות עצמו: כל מי שהגיע, עם או בלי מורה, הגיע בזכות עצמו. כמעט בלתי אפשרי למצוא את מרכז המבוך ללא מורה, אך ברגע שאדם הגיע אל האמת, איתנות ידיעת האמת שלו אינה עניין מידתי. כלומר - אין מואר עם בסיס יותר איתן או פחות איתן. מי שהגיע הופך מייד לזהה לכל אחיו שהתעוררו, עם או בלי מורה.
"מי ששותה היישר מתוך פי, יהפוך זהה לי. ואנוכי אעשה הוא. וכל הסודות הנסתרים יתגלו לו" (ישוע, "הבשורה על פי תומא")
וביתר פירוט:
אומץ, בעיני, הוא המוכנות ללכת אל כל המקומות שאינך מעז ללכת אליהם, לחוות את מה שאינך מעז לחוות, לדעת את שאינך רוצה לדעת (על עצמך, על היקר לך, על העולם), לעשות את מה שאתה מפחד לעשות, ולעיקר - לכאוב את מה שאתה נמנע מלכאוב.
תבונה, בעיני, היא להיות האור לעצמך, " To be a light unto yourself". ללכת בדרך ולנווט בה באופן עצמאי. לדעת להקשיב למורים, אבל גם ללכת הלאה מיד כשאתה מזהה שמיצית את המורה. לבחור בכלים שאתה מזהה שהם טובים לך, שיזיזו אותך ממקומך המדושן, ולא להיתקע עם אלה שאליהם התרגלת, וששימוש בהם כבר לא ממש ישנה אותך או יזיז אותך ממקומך.
יש להבחין בין תבונה ופקחות. פיקחות היא של המיינד: היכולת לנתח, להתפלסף, לחפור ולהסיק מסקנות נשגבות. התבונה אינה של המיינד, אלא היכולת שלך לנווט דרכו ומעבר לו.
לגבי כנות - צריך להיות אמיץ כדי להיות לגמרי כן, אך זה לא ממש אותו דבר. כנות (עבור מחפש רוחני, לא כנות סתם) היא המוכנות להיות dead honest. לא לשקר לעצמך, לא לספר סיפורים יפים, לא לחיות בלה - לה - לנד רוחני של התעלות רוח ופעמונים, וגם לא להשאיר חלקים שקריים בצד כי נוח (את המשכורת הנחמדה, הבחורה / בחור המשרים ביטחון) אלא להיות מוכן לראות את השקר והכיעור, להכיר בהם, ולהצהיר עליהם (לפחות בפני עצמך).
בשנים האחרונות החיים זימנו לי סדרה על שיעורים שגרמו לי להתעורר. הבן זוג נטש, מחלה קשה הגיעה, וחברה התערערה. הרגשתי כאב בל יתואר, אך למדתי שאין לפתח תלות באנשים, במחשבות, בהרגלים ובאמונות. ראיתי שכל אלה הם אשליה בלבד. לקח לי זמן לעכל זאת, אבל כשלוקחים ממך משהו, אפילו אם הוא שיקרי, זה כאילו רוצחים לך את הנשמה, אבל בעצם חושפים אותה לאור לראשונה.
האבחנות שלך לגבי הדרך ותפוקותיה הן רבות ערך. עם זאת, כאשר עולים על הדרך באופן רישמי, כלומר שמים את ההתעוררות וההשתחררות בראש סדר העדיפויות ושואפים אליהן, הלימוד יכול להיעשות בדרכים קצת פחות ברבריות. כלומר, החיים עדיין מלמדים את מה שיש ללמד, אבל הם כבר לא חייבים לעשות את זה בעזרת כאפות בלבד, אלא גם באמצעים עדינים יותר - רמזים, טפיחות קלות, או אפילו פשוט להדליק את האור בצד השני, כדי שתעזוב את השקר בעצמך ותלך לכיוון הנכון ללא כאב וסבל כלל.
אם אנסה לחלק את האוכלוסיה לפלחים, אז כולם מקבלים כל הזמן את המסר שמה שלא טבעי (התשוקות שאינן מציאות, הפחדים מפני מה שכן מציאות) - כואב. יש את אלה (הרוב בימינו) שלא שומעים כלל את המסר, והם נאלצים לבלות את חייהם בסדרת כאפות, וביללות כאב לכל אורך הדרך. עבור אלה אין עדיין למידה של האמת ממש. המסר שהם אמורים לקבל הוא התחלתי מאד: "עליך לצאת לדרך", כלומר - עליך להתחיל להעמיק, להביט פנימה, או להטיל ספק במציאות כפי שאתה רואה אותה. עליך להבין שהכאפות הן מסר, ולא סתם מגיעות בגלל גורל אכזר, אלוהים כעוס או כי "החיים חרא".
ישנם אחרים, שעדיין לא הסכימו ממש לצאת לדרך הרוחנית באופן רשמי, אך שאוזניהם כבר נפקחו, וכאשר המסרים מגיעים, הם מתחילים להקשיב להם. אצל אלה הלימוד משלב אמצעים נוחים כגון ספרים, מורים, פורומים באינטרנט והגות עצמית, עם כאפות מדודות רק בעת הצורך. כמה מהכאפות האלה הן "הכאפה האחרונה מסוגה", כי אחריה מתרחשת למידה שגורמת לכך שהאדם לא יחווה עוד את האשליה מאותו סוג.
ויש את אלה (שלהם אני עושה "לייק") שעשו את הבחירה לצאת ולחפש את האמת, להשתחרר מאשליה, להבין את שאלת הסבל. אלה יקבלו באופן פלאי סיוע רב ומגוון מכיוונים רבים, והכאפות שיחטפו מהחיים יהיו קלות יחסית, וגם ייתפסו על ידי האדם באופן פחות טרגי, כי מעייניו נתונים אל החופש ופחות אל האשליות הנשמטות או מתנפצות בחייו.
ולבסוף, נזכיר כמובן גם את ידידינו הערים. עבור אלה, אין יותר כאפות כלל, פשוט כי כל חבר שהשתנה, בן זוג שנעלם, מחלה שהופיעה או שר פנים עם תסמונת דאון מתקבלים בברכה ובראיה בהירה. או כדברי המורה המוארת לילי בנטב, בסגנונה הועד - בייתי: "מה שבא - ברוך הבא. מה שהולך - שיילך לשלום!".
מה מצחיק? מצחיק שכל הדרמה הנ"ל אינה מתרחשת על ידי איזשהו כוח חיצוני שמנווט אותה, אלא היא הטבע עצמו. כלומר - היא הטבעיות עצמה, אותה יש לגלות. הכאפות הן תוצאה טבעית של ראיה מסויימת, של תודעה מסויימת, וכך גם השיעורים האחרים. והבחירה - היא תמיד ניתנת לביצוע על ידי האדם. תמיד אפשר פשוט לבחור.
האם קיבלת הכוונה בדרכך? האם ההכוונה עלולה להתפתח לתלות, או לאשליה של התלמיד? ומה לגבי מי שהגיע בזכות עצמו וללא מורה, האם הבסיס שלו יותר איתן?
בשלב די מוקדם בדרכי הרוחנית, צד את עיני משל מצויין שכתב רבי חיים לוצאטו (רמח"ל) בספרו "מסילת ישרים". הנה כך הוא כותב (בעיבוד לשפתנו העכשווית):
"למה הדבר דומה? למבוך, הוא הגן המצוי אצל השרים לשם בילוי, שהנטיעות בו עשויות דפנות דפנות, וביניהן שבילים רבים מסובכים ומעורבבים, וכולם דומים זה לזה, והמטרה היא להגיע אל במה אחת שבאמצע המבוך.
"ואמנם, כמה משבילים אלה אכן ישרים ומובילים אל הבמה. אך כמה מהם מטעים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם, ההולך בין השבילים אינו יכול לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם זהים, ואין הבדל ביניהם לעין הרואה אותם. זאת, אלא אם יודע האדם את הדרך בבקיאות, מכיוון שכבר הלך בשבילים אלה והגיע אל המטרה, שהיא הבמה.
"ואכן, זה שכבר הגיע אל הבמה ועומד עליה, הוא רואה את כל השבילים שלפניו, ויכול להבחין בין האמיתיים והמוטעים. הוא יכול להזהיר את ההולכים בהם, ולומר: 'זוהי הדרך, לכו בה! '. ואכן, מי שירצה להאמין לו, יגיע אל המקום המיועד. ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו שלו - ודאי שיישאר אובד, ולא יגיע אליו".
במהלך החיפוש הרוחני, הייתי עסוק מאד במשך חודשים לא מעטים בלהקשיב, לקרוא או לפגוש מורים רוחניים שזיהיתי שהם "עומדים על הבמה" שבמרכז גן המבוך. כשזיהיתי אחד או אחת מאלה, נעלתי את הכוונת עליו, וניסיתי בכל מאודי לקלוט ממנו כל רמז או הכוונה מועילה.
לגבי התלות במורה הרוחני: ובכן, ההכוונה עשויה להתפתח לתלות, אבל לא בהכרח "עלולה". כלומר, תלות שכזו אינה בהכרח שלילית. כמובן, אם התלמיד מבלה שנים על גבי שנים רק ברומן עם ההכוונה של המורה ולא ממש מתקדם בתוך המבוך, מדובר בהחמצה, אך לעתים נדרשת תקופה ארוכה של תלות במורה ובהכוונה שלו כדי לצעוד היטב ולאט בדרך. כל מקרה לגופו...
לגבי האפשרות להפיכת ההכוונה לאשליה: התלמיד, כל עוד הוא תלמיד, בהכרח חי באשליה. המורה משתף פעולה עם האשליה הזו באופן זמני, כדי לעזור לו. האשליה, אם כן, היא חלק מתהליך הריפוי, והיא הופכת למזיקה רק אם המורה אינו ער. כלומר, אם גם התלמיד וגם המורה משכשכים בה בצוותא.
כיצד התלמיד יכול לזהות מצב כזה ולהיזהר ממנו? ובכן, הוא לא תמיד יכול. עבורי היה מדובר בתהליך מרתק של התבוננות ממוקדת ורציפה, שבמהלכה יכולתי לפתח תבונה, ולזהות מתי המורה אכן "הגיע למרכז המבוך" ובאילו מקרים, למרות שנראה שהוא במעגל הקרוב יותר למטרה, הוא בעצם מסתובב ביחד איתי בתוכו. לפעמים, אפילו כשאי אפשר להיות בטוחים, עצם המאמץ לזהות זאת גורם להתבגרות והבשלה, והוא חלק מההתקדמות בדרך הרוחנית.
ולגבי שאלתך על מי שהגיע בזכות עצמו: כל מי שהגיע, עם או בלי מורה, הגיע בזכות עצמו. כמעט בלתי אפשרי למצוא את מרכז המבוך ללא מורה, אך ברגע שאדם הגיע אל האמת, איתנות ידיעת האמת שלו אינה עניין מידתי. כלומר - אין מואר עם בסיס יותר איתן או פחות איתן. מי שהגיע הופך מייד לזהה לכל אחיו שהתעוררו, עם או בלי מורה.
"מי ששותה היישר מתוך פי, יהפוך זהה לי. ואנוכי אעשה הוא. וכל הסודות הנסתרים יתגלו לו" (ישוע, "הבשורה על פי תומא")
050-3331-331