האדם הוא יצור חברתי, שזקוק לנוכחות אוהבת, לביטחון ואהבה כדי להתפתח.
בשנות ה - 70, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בשם ג, ון בולבי (ותלמידה שלו מרי איינסוורת) ביסס תיאוריה מאוד מעניינת שהפכה להיות תיאוריה שעל בסיסה ניתן להבין את נפש האדם בהקשר של מצבים חברתיים, זוגיים.
התיאוריה מתבססת על איך אנחנו מתייחסים לדמות המטפלת העיקרית שאנחנו חווים כשאנחנו ילדים.
האם הרגשנו ממנה ביטחון?
האם הרגשנו שכל הצרכים שלנו מולאו כמו שצריך?
האם קיבלנו מענה בזמן לרגשות שלנו?
האם קיבלנו יותר מידי מענה - (לדוגמה אימא שחרדה שהתינוק מפסיק לנשום וכל רגע מעירה אותו לראות שהכל בסדר)
האם קיבלנו מענה סדיר ורציף? (לא פעם כן פעם לא)...
עד כמה יכולנו כתינוקות לסמוך על הדמות המטפלת?
(יכול להיות אימא / אבא / סבתא וכו, - הדמות עיקרית שטיפלה בנו כילדים)
הניסוי שעליו מתבססת התיאוריה:
בדקו את תגובות התינוק, בכל אחד מהמצבים נשארה בחדר אישה זרה שהתינוק לא מכיר.
בחנו איך התינוק מגיב כשאימא שלו בחדר, ואיך הוא מגיב כשהיא יוצאת וחוזרת לחדר.
האם ממשיך לשחק כרגיל ולא מתייחס לזה שהאם יצאה?
האם בוכה כשהיא יוצאת? האם שמח כשהיא חוזרת? האם חוזר מיד לשחק?
מצאו וסיווגו את התגובות של התינוקות ל - 3 דפוסי התנהגות שונים שהם סגנונות היקשרות:
1- היקשרות בטוחה
התינוק בוכה כשאימא יוצאת, שמח כשחוזרת, מרגיש ביטחון בנוכחותה וממשיך לשחק.
2- היקשרות נמנעת
התינוק בוכה כשאימא יוצאת, אך כשהיא חוזרת הוא ממשיך לבכות ולא חוזר לשחק - עדיין אינו מרגיש תחושת ביטחון.
3- היקשרות חרדה / אמביוולנטית
כשהאימא יוצאת, התינוק אדיש, לא מגיב שונה כשיוצאת או חוזרת.
צורת החיבור לדמות המטפלת יוצרת תפיסות ואמונות דרכן אחכ האדם תופס את העולם, מגבש ציפיות והערכות לגבי תגובות הסביבה כלפיו בעתיד.
במקביל, מגיל צעיר אנו מסגלים תחושת "עצמי": איך אני תופס את עצמי, עד כמה אני מעריך את עצמי, כמה ביטחון יש לי בעצמי.
הסברה היא שדפוסי התנהגות אלו, ישפיעו על האדם בבגרותו, ויקבעו את צורת ההיקשרות של האדם מול בני זוג, במערכות חברתיות, וישפיעו על הויסות הרגשי של האדם הבוגר
כך לדוגמה, אדם בוגר שחווה בילדות דפוס היקשרות נמנעת / חרדה, לפעמים לא יצליח לסמוך על אחרים, ימנע ממערכות יחסים זוגיות ארוכות טווח, יתקשה לחוות אינטימיות, לא ירצה לקבל דברים שמגיעים בקלות וכדומה.
מעניין לראות שבדרך כלל מי שחווה דפוס היקשרות בטוחה ימשך לכמותו, ואילו מי שנמנה עם דפוס היקשרות חרדה או נמעת, ידרוש את התיקון, ולרוב יבקש לעבור דרך הקושי ויזמן מערכות יחסים עם אשנם עם דפוסי היקשות דומים (כלומר פחות יעריך את דפוסי ההיקשרות הבטוחה, אל אף שזה מה שהוא באמת זקוק, אבל אז לא יעבור דרך התיקון)
אז, האם מצאתם את עצמכם באחד הדפוסי האלו?
וכל זה טוב ויפה, והנפש פה משחקת תפקיד עיקרי, אך בבחירת בן זוג אני מאמינה שלצד זה, נכנס היבט נוסף של התת מודע, שמשלים את התמונה ומזמן את הבני זוג שלנו.
אם את רווקה ומחפשת זוגיות, ונמאס לך "ליפול" על בחורים שלא רוצים להתחייב או מקשים לחוות אינטימיות ורגשות - אני מזמינה אותך לערב זימון זוגיות הקרוב בו תביני אחת ולתמיד מה חוסם את הזוגיות שלך
בשנות ה - 70, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בשם ג, ון בולבי (ותלמידה שלו מרי איינסוורת) ביסס תיאוריה מאוד מעניינת שהפכה להיות תיאוריה שעל בסיסה ניתן להבין את נפש האדם בהקשר של מצבים חברתיים, זוגיים.
התיאוריה מתבססת על איך אנחנו מתייחסים לדמות המטפלת העיקרית שאנחנו חווים כשאנחנו ילדים.
האם הרגשנו ממנה ביטחון?
האם הרגשנו שכל הצרכים שלנו מולאו כמו שצריך?
האם קיבלנו מענה בזמן לרגשות שלנו?
האם קיבלנו יותר מידי מענה - (לדוגמה אימא שחרדה שהתינוק מפסיק לנשום וכל רגע מעירה אותו לראות שהכל בסדר)
האם קיבלנו מענה סדיר ורציף? (לא פעם כן פעם לא)...
עד כמה יכולנו כתינוקות לסמוך על הדמות המטפלת?
(יכול להיות אימא / אבא / סבתא וכו, - הדמות עיקרית שטיפלה בנו כילדים)
הניסוי שעליו מתבססת התיאוריה:
בדקו את תגובות התינוק, בכל אחד מהמצבים נשארה בחדר אישה זרה שהתינוק לא מכיר.
בחנו איך התינוק מגיב כשאימא שלו בחדר, ואיך הוא מגיב כשהיא יוצאת וחוזרת לחדר.
האם ממשיך לשחק כרגיל ולא מתייחס לזה שהאם יצאה?
האם בוכה כשהיא יוצאת? האם שמח כשהיא חוזרת? האם חוזר מיד לשחק?
מצאו וסיווגו את התגובות של התינוקות ל - 3 דפוסי התנהגות שונים שהם סגנונות היקשרות:
1- היקשרות בטוחה
התינוק בוכה כשאימא יוצאת, שמח כשחוזרת, מרגיש ביטחון בנוכחותה וממשיך לשחק.
2- היקשרות נמנעת
התינוק בוכה כשאימא יוצאת, אך כשהיא חוזרת הוא ממשיך לבכות ולא חוזר לשחק - עדיין אינו מרגיש תחושת ביטחון.
3- היקשרות חרדה / אמביוולנטית
כשהאימא יוצאת, התינוק אדיש, לא מגיב שונה כשיוצאת או חוזרת.
צורת החיבור לדמות המטפלת יוצרת תפיסות ואמונות דרכן אחכ האדם תופס את העולם, מגבש ציפיות והערכות לגבי תגובות הסביבה כלפיו בעתיד.
במקביל, מגיל צעיר אנו מסגלים תחושת "עצמי": איך אני תופס את עצמי, עד כמה אני מעריך את עצמי, כמה ביטחון יש לי בעצמי.
הסברה היא שדפוסי התנהגות אלו, ישפיעו על האדם בבגרותו, ויקבעו את צורת ההיקשרות של האדם מול בני זוג, במערכות חברתיות, וישפיעו על הויסות הרגשי של האדם הבוגר
כך לדוגמה, אדם בוגר שחווה בילדות דפוס היקשרות נמנעת / חרדה, לפעמים לא יצליח לסמוך על אחרים, ימנע ממערכות יחסים זוגיות ארוכות טווח, יתקשה לחוות אינטימיות, לא ירצה לקבל דברים שמגיעים בקלות וכדומה.
מעניין לראות שבדרך כלל מי שחווה דפוס היקשרות בטוחה ימשך לכמותו, ואילו מי שנמנה עם דפוס היקשרות חרדה או נמעת, ידרוש את התיקון, ולרוב יבקש לעבור דרך הקושי ויזמן מערכות יחסים עם אשנם עם דפוסי היקשות דומים (כלומר פחות יעריך את דפוסי ההיקשרות הבטוחה, אל אף שזה מה שהוא באמת זקוק, אבל אז לא יעבור דרך התיקון)
אז, האם מצאתם את עצמכם באחד הדפוסי האלו?
וכל זה טוב ויפה, והנפש פה משחקת תפקיד עיקרי, אך בבחירת בן זוג אני מאמינה שלצד זה, נכנס היבט נוסף של התת מודע, שמשלים את התמונה ומזמן את הבני זוג שלנו.
אם את רווקה ומחפשת זוגיות, ונמאס לך "ליפול" על בחורים שלא רוצים להתחייב או מקשים לחוות אינטימיות ורגשות - אני מזמינה אותך לערב זימון זוגיות הקרוב בו תביני אחת ולתמיד מה חוסם את הזוגיות שלך
050-3331-331