תקווה היא הרצון שתתגשם במציאות התרחשות שהאדם רוצה בקיומה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות, טוב ואושר.
שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ, להיות חזק, יש המקשרים זאת עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן..." (יהושע ב', יח).
ישנו הבדל בין אמונה שהיא ביטחון מלא במה שיתרחש, לבין תקווה שהיא השאיפה הבסיסית לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים - לא מתה התקווה".
בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.
בתרבות האנושית
במיתולוגיה היוונית הואנשה התקווה. כשפתחה פנדורה את תיבת פנדורה יצאו ממנה כל הרעות בעולם למעט התקווה. לכאורה היוונים החשיבו את התקווה למסוכנת. אבל ללא התקווה שתלווה את כל הצרות האנושות התמלאה בייאוש. כשפנדורה חזרה לתיבה ושחררה ממנה גם את התקווה הייתה הקלה גדולה.
חוסר תקווה הוא ייאוש. בדתות מסוימות, למשל בנצרות, נחשב הייאוש לחטא. גם ביהדות מודגשת שלילת הייאוש, למשל בפסוק בתהילים: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (כ"ז, יד). דוגמה בולטת נוספת היא אמרתו של רבי נחמן מברסלב, "אין יאוש בעולם כלל".
בהמנון התנועה הציונית, "התקווה" (שיסודו בשירו "תקוותינו" של המשורר נפתלי הרץ אימבר), אשר נקבע כהמנון מדינת ישראל, מובעת תקווה לחזור לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, למשל מילים: "התקווה בת שנות אלפיים".
על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב.
שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ, להיות חזק, יש המקשרים זאת עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן..." (יהושע ב', יח).
ישנו הבדל בין אמונה שהיא ביטחון מלא במה שיתרחש, לבין תקווה שהיא השאיפה הבסיסית לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים - לא מתה התקווה".
בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.
בתרבות האנושית
במיתולוגיה היוונית הואנשה התקווה. כשפתחה פנדורה את תיבת פנדורה יצאו ממנה כל הרעות בעולם למעט התקווה. לכאורה היוונים החשיבו את התקווה למסוכנת. אבל ללא התקווה שתלווה את כל הצרות האנושות התמלאה בייאוש. כשפנדורה חזרה לתיבה ושחררה ממנה גם את התקווה הייתה הקלה גדולה.
חוסר תקווה הוא ייאוש. בדתות מסוימות, למשל בנצרות, נחשב הייאוש לחטא. גם ביהדות מודגשת שלילת הייאוש, למשל בפסוק בתהילים: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (כ"ז, יד). דוגמה בולטת נוספת היא אמרתו של רבי נחמן מברסלב, "אין יאוש בעולם כלל".
בהמנון התנועה הציונית, "התקווה" (שיסודו בשירו "תקוותינו" של המשורר נפתלי הרץ אימבר), אשר נקבע כהמנון מדינת ישראל, מובעת תקווה לחזור לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, למשל מילים: "התקווה בת שנות אלפיים".
על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב.
050-3331-331