תסמונת קוטאר (בצרפתית: Syndrome de Cotard; נקראת גם "דלוזיית קוטאר", "אשליה ניהיליסטית" או "אשליית השלילה") היא הפרעה נוירופסיכיאטרית של הכחשת הקיום העצמי, שבהּ מחזיק החולה בדעה שהוא מת או נרקב, שאינו קיים כלל, שהדם בגופו נעלם או שחסרים בגופו איברים פנימיים. לעתים מאמינים הלוקים בתסמונת באשליה של גדלוּת או קטנוּת קיצונית וחסרת היגיון של הגוף, או בהיותם בני - אלמוות. המחלה היא נדירה ונפוצה בעיקר בקרב נשים ומופיעה לרוב בגיל המעבר, באופן פתאומי, ואצל חולים ללא עבר של מחלות נפש וילדות נורמאלית לכאורה.

המחלה קרויה על - שם הפסיכיאטר הצרפתי ז'ול קוטאר (1840-1889), שהיה הראשון שתיעד חולים במחלה, שאותה כינה "דליריום השלילה". קוטאר הציג את ממצאיו בכנס פסיכיאטרים בפריז בשנת 1880. הוא תיאר דרגות שונות של חומרת המחלה, וטען שרק במקרים קיצוניים קיימת הכחשה מוחלטת של הקיום העצמי.

תוכן עניינים:

1 תסמיני המחלה 1.1 אשלית חיי הנצח

2 הגורמים לתסמונת

3 טיפול

4 בתרבות הפופולרית

תסמיני המחלה:

תסמונת קוטאר מלווה בדרך כלל בדיכאון, במחשבות שווא ובהזיות, באובדן זיכרון ובסכיזופרניה, ואף נקשרה בהרעבה עצמית. אצל הלוקים בתסמונת נפוצים דחפים עזים להתעללות עצמית ולהרס עצמי, כמו גם מחשבות אובדניות. ההזיות מהן סובלים החולים קשורות לעתים בחוש הטעם והריח: יש חולים המשוכנעים שהם נרקבים, שהאוכל שלהם שונה ממה שהם רואים והוא בעצם טינופת בדמות צואה או בשר אדם רקוב. בהרס העצמי המאפיין את המטופלים טמון פרדוקס קיומי - למרות שהם מאמינים שהם מתים או שלעולם לא ימותו, הם עדיין מנסים להרוס את עצמם. החוקרים ד"ר מ' דיוויד אנוך וד"ר ו' ה' טרתוואן הציגו עדויות שונות של חולים במחלה. אחת החולות תיארה את תחושותיה כך:

"פעם היה לי לב, עכשיו יש לי משהו שפועם בתוך חלל החזה... אין לי קיבה, אני אף פעם לא רעבה. כשאני אוכלת אני מרגישה את טעמו של האוכל, אך ברגע שהוא נכנס לתוך הושט שלי אני כבר לא מרגישה כלום. נדמה לי שהאוכל נופל לתוך חור..."

החוקרים טענו שאם תתפתח המחלה, עלולה מטופלת כזו להגיע למצב שבו תוותר על קיומה ואף תחדל מלהשתמש במילה "אני". מקרה אחר של בחור בן 26 שתיאר בפני הפסיכיאטר שלו כי "אין לו גוף ממשי" מדגים היטב את גישת החולים: המטופל סירב להכיר בעובדה שיש לו גובה, משקל, ראש, חזה או גפיים והכחיש את העובדה שהוא אוכל או שהוא עושה את צרכיו. לשאלה לאן נעלמו מהכוס המים ששתה, ענה ש"הם התאדו". כאשר דחק בו הפסיכיאטר להסביר את חוסר העקביות בתשובותיו, התעלם מהשאלות או ענה בלקוניות "אני לא יודע", ולא נראה היה שהוא מבין את הסתירה בדבריו.

אשלית חיי הנצח:

מלבד האמונה כי הם עצמם או איברים מגופם אינם קיימים, חווים חולים רבים בתסמונת קוטאר נטיות אובדניות, וזאת למרות אמונה רווחת אצלם שהם בני אלמוות; החולים נוטים להעמיד את אלמותיותם במבחן על ידי נטילת סיכונים קיצוניים או ניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים. העיסוק האובססיבי במוות רווח בקרב החולים, ורבים מבקשים מהסובבים אותם לגרום למותם. אינוֹך וטרתוואן ציינו כי על אף שהחולה בקוטאר עלול לשקוע בייאוש עמוק עד כדי רצון לחדול מלהתקיים, באופן פרדוקסאלי נדמה לו שעצם המחשבה על המוות אינה אפשרית, מה שמוביל בפועל להתפתחות אשליית חיי הנצח - דבר המוביל בסופו של דבר לייאוש גדול יותר, שהוא תוצאה של העימות בין הרצון למות לבין האמונה של החולה שהוא נידון לחיות לעד במצב של אי - קיום.

הגורמים לתסמונת:

בקרב החוקרים אין תמימות דעים בקשר לגורמים למחלה. בין הגורמים שהתגלו מצוינים בעיות מבניות במוח ומחלות שמקורן ברעלים או בחילוף החומרים. חוקרים יפנים טוענים שגם לבעיות בהפרשת בטא - אנדרופינים יש תפקוד חשוב בהיווצרותה של התסמונת. בשנת 1996 תואר מקרה של חולה אשר סבל מהתפרצות של המחלה כתוצאה מנזק מוחי שנגרם לו לאחר תאונת אופנוע.

טיפול:

הטיפול בתסמונת קשה במיוחד, ותרופות טריציקליות וכן תרופות נגד דיכאון מסוג SSRI לא נמצאו כיעילות באופן משמעותי. לעומת זאת, טיפול בנזעי חשמל הוכח כיעיל בחמישה מחקרים שונים שבחנו את הטיפול בסינדרום בשיטה שנויה במחלוקת זו.

בתרבות הפופולרית:

בסרט הקולנוע סינקדוכה, ניו יורק מ - 2008, שנכתב, הופק ובוים על ידי צ'ארלי קאופמן, שם המשפחה של הדמות הראשית הוא קוטאר, כהשתקפות של האובססיה שלו בנושא מוות ועיסוקו הבלתי - פוסק בהידרדרות של מצבו הגופני.

מאט אליוט, יוצר מוזיקה אלקטרונית בריטי, קרא לאחד משיריו "תסמונת קוטאר".

בסרט הקולנוע "האיש המתכווץ", סרט מדע בדיוני משנת 1957, מתואר מקרה של בחור המתכווץ באורח מסתורי. התופעה משנה את האופן שבה הוא תופס את עצמו ואת הסביבה שלו, וכאשר הוא מתכווץ לגודל של אטום, הוא מתאר את מחשובותיו כך: "כאשר אתה כה קטן, אתה נעשה גדול כמו היקום כולו".

שינוי בגודל הגוף יחד עם שינוי מצב התודעה והזהות ניתן למצוא גם בסיפור עליזה בארץ הפלאות, וזו גם הבעיה הפילוסופית המרכזית בספר. גודלה של אליס משתנה שוב ושוב. אליס מדברת לעצמה כאשר גופהּ קטן לראשונה, ואומרת: "אלוהים! כמה הכל מוזר היום! ועוד אתמול הכל היה ממש כרגיל. מעניין אם החליפו אותי בלילה? אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים?.".

בשירו של מרילין מנסון, הנקרא 1996, מדובר על עולם בו הכל אנטי - לא קיים ומוכחש.

בסדרה חניבעל מוזכרת דמות הלוקה בתסמונת ומצויה במצב תודעתי בו היא מאמינה שהיא כבר לא קיימת

בסדרה סקרבס ישנו פרק בו קיים מטופל הלוקה בתסמונת