תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לתסביך בפסיכואנליזה שבו ילד מאוהב באימו ומקנא באביו שנתפס על ידיו כמתחרה שלו.
התסביך נקרא על שם אדיפוס, מסיפור המיתולוגיה היוונית והמחזה של סופוקלס "אדיפוס המלך".
פרויד התייחס לראשונה לאדיפוס בהקשר הפסיכולוגי במכתב שכתב ב - 1897 על "כוחו המרתק של אדיפוס המלך", הוא שאל את הדימוי מהטרגדיה היוונית כדי להסביר את הנוירוזה אצל הגבר. את המונח "תסביך אדיפוס" טבע לראשונה פרויד במאמרו "סוג מיוחד של בחירת אובייקט שעושה האדם" משנת 1910. פרויד מייחס לכל זכר תשוקה מינית לאם וקנאה רצחנית כלפי האב.
פרויד האמין כי חולים רבים לא הצליחו להתגבר על רגשות ילדות שרוב האנשים מצליחים לכבוש, אלה הם האהבה לאם והקנאה לאב. לטענתו, האב הוא המתחרה המיני של הילד על אמו, בפועל או בכוח. כשהתחושות המיניות הילדותיות של הילד כלפי אמו מציפות אותו, על פי פרויד - הילד מפתח שאיפה למות האב, ופנטזיות על "הצלתה" של האם מידי אביו ונטילת מקומו. משאלות לא - מודעות אלו מעוררות חרדה בלב הילד שמא אביו יסרס אותו כנקמה על רצונו לסלקו, במה שקרוי "חרדת סירוס". פחד זה הוא שגורם לו להשלים עם מקומו של אביו בסופו של דבר, ולוותר על אהבתו המינית כלפי אימו. נערים מתגברים בדרך כלל על התסביך על ידי התקת רגשותיהם המיניים לנערות בנות גילם.
לפי המודל הפסיכוסקסואלי ורעיון ה"אזורים הארוגניים" של פרויד, תחושת הריגוש של הילד בתקופה זו מתמקדת באזור הארוגני של איבר מינו. הורי הילד, לדברי פרויד, אינם מרוצים מתשומת הלב המופרזת של הילד לאיברו, ומאיימים "לקחת אותו ממנו" אם לא ירפה. התוצאה היא שהילד לומד לנתב ("לעדן", Sublimate) את הליבידו שלו לתחושות פחות מאיימות, כמו חיבתו העמוקה להוריו. הוא מתגבר על אהבתו לאמו ועל כעסו על אביו, בכך שהוא מזדהה עם שניהם. בדרך זו זוכה הילד באני העליון שלו, ותשוקותיו מודחקות במשך תקופת החביון וחוזרות בתקופת ההתבגרות המינית.
על פי התאוריה של פרויד, ילד שגדל עם דמות אב מרוחקת או עם אם מפתה או ילד הגדל במשפחה חד הורית שחסרה בה דמות אב, יחווה קושי רב יותר להשתחרר מאהבתו הילדותית לאימו. לדעתו של פרויד מאחורי רוב הנוירזות של האדם בבגרותו עומד אי פתרון של התסביך האדיפלי.
המושג המקביל אשר מתייחס לבת החושקת באביה נקרא "תסביך אלקטרה".
התסביך נקרא על שם אדיפוס, מסיפור המיתולוגיה היוונית והמחזה של סופוקלס "אדיפוס המלך".
פרויד התייחס לראשונה לאדיפוס בהקשר הפסיכולוגי במכתב שכתב ב - 1897 על "כוחו המרתק של אדיפוס המלך", הוא שאל את הדימוי מהטרגדיה היוונית כדי להסביר את הנוירוזה אצל הגבר. את המונח "תסביך אדיפוס" טבע לראשונה פרויד במאמרו "סוג מיוחד של בחירת אובייקט שעושה האדם" משנת 1910. פרויד מייחס לכל זכר תשוקה מינית לאם וקנאה רצחנית כלפי האב.
פרויד האמין כי חולים רבים לא הצליחו להתגבר על רגשות ילדות שרוב האנשים מצליחים לכבוש, אלה הם האהבה לאם והקנאה לאב. לטענתו, האב הוא המתחרה המיני של הילד על אמו, בפועל או בכוח. כשהתחושות המיניות הילדותיות של הילד כלפי אמו מציפות אותו, על פי פרויד - הילד מפתח שאיפה למות האב, ופנטזיות על "הצלתה" של האם מידי אביו ונטילת מקומו. משאלות לא - מודעות אלו מעוררות חרדה בלב הילד שמא אביו יסרס אותו כנקמה על רצונו לסלקו, במה שקרוי "חרדת סירוס". פחד זה הוא שגורם לו להשלים עם מקומו של אביו בסופו של דבר, ולוותר על אהבתו המינית כלפי אימו. נערים מתגברים בדרך כלל על התסביך על ידי התקת רגשותיהם המיניים לנערות בנות גילם.
לפי המודל הפסיכוסקסואלי ורעיון ה"אזורים הארוגניים" של פרויד, תחושת הריגוש של הילד בתקופה זו מתמקדת באזור הארוגני של איבר מינו. הורי הילד, לדברי פרויד, אינם מרוצים מתשומת הלב המופרזת של הילד לאיברו, ומאיימים "לקחת אותו ממנו" אם לא ירפה. התוצאה היא שהילד לומד לנתב ("לעדן", Sublimate) את הליבידו שלו לתחושות פחות מאיימות, כמו חיבתו העמוקה להוריו. הוא מתגבר על אהבתו לאמו ועל כעסו על אביו, בכך שהוא מזדהה עם שניהם. בדרך זו זוכה הילד באני העליון שלו, ותשוקותיו מודחקות במשך תקופת החביון וחוזרות בתקופת ההתבגרות המינית.
על פי התאוריה של פרויד, ילד שגדל עם דמות אב מרוחקת או עם אם מפתה או ילד הגדל במשפחה חד הורית שחסרה בה דמות אב, יחווה קושי רב יותר להשתחרר מאהבתו הילדותית לאימו. לדעתו של פרויד מאחורי רוב הנוירזות של האדם בבגרותו עומד אי פתרון של התסביך האדיפלי.
המושג המקביל אשר מתייחס לבת החושקת באביה נקרא "תסביך אלקטרה".
050-3331-331