אושר

אושר הוא משאת נפשם ויעדם בחיים של כל בני האדם. החתירה לאושר היא הכוח המניע והדוחף העיקרי בפעילותם. אף על פי כן, אושר הוא מושג חמקמק שאין לו הגדרה אחידה ולא קיימת דרך אחת להשיגו, ומסיבה זו כל אדם בוחר בדרך אחרת ע"מ להגיע אל האושר הנכסף.

אופן התנהגותו של אדם נקבע ע"י מערכת סבוכה של צרכים, אינטרסים, דחפים, יצרים ורגשות ואלה מושפעים, הן ע"י הגנטיקה והן ע"י הסביבה. הצרכים, האינטרסים, הדחפים, היצרים והרגשות (להלן: "הגורמים המניעים") אינם מתקיימים תמיד בהרמוניה, אלא, במידה רבה, סותרים ונוגדים זה את זה. אצל כל אדם קיימת היררכיה של גורמים מניעים שהתגבשה אצלו והיא מנחה אותו בהתנהגותו. היררכיה זו איננה יציבה והיא ניתנת לשינוי ומשתנה בהתאם לסיטואציה בה הוא נמצא. אצל אנשים "יציבים" רמת ההשתנות נמוכה יותר מאשר אצל אנשים המוגדרים "בלתי יציבים". אצל כל אדם קיים אופי התנהגות שונה ומידרג גורמים מניעים שונה וכל אחד פועל ומגיב אחרת. אף על פי כן, מה שמניע את כולם, למרות הכל, הינו אותו יעד והוא הרצון לספק את הגורמים המניעים אותם, בדרך אל היעד הרחוק יותר והוא האושר.

"אושר מוחלט"

ע"מ שיקל עלינו להבין מהו אותו "אושר" שאליו כולנו חותרים והוא חומק מאיתנו כל הזמן, נבחן מושג לא מציאותי המכונה "אושר מוחלט" (אושר אבסולוטי). אושר מוחלט הוא מצב בו אדם מגיע לסיפוק ולשביעות רצון בכל הגורמים המניעים בעת ובעונה אחת, דהיינו כל צרכיו, הן החומריים והן הנפשיים, סופקו, כל יצריו, רגשותיו ודחפיו הגיעו על סיפוקם והוא השיג את כל היעדים והאינטרסים שהציב לעצמו. מובן שמצב כזה איננו מציאותי מאחר שלא ניתן להגשים ברגע נתון אחד את כל המאוויים כולם, מה עוד שכל הגורמים המניעים מלכתחילה אינם עולים תמיד בקנה אחד זה עם זה ועשויים לסתור ואף לבטל אחד את משנהו. אדם שהשיג אושר רגעי סיפק צורך או יצר אחד או שניים, אך עדיין אין הוא מסופק ביתר צרכיו או דחפיו ולפיכך אושרו לעולם אינו מלא.

מאחר שאושר מוחלט לא ניתן להשגה, אף כי הוא משאת נפשנו, אנו חותרים כל העת להשיג, לפחות את האושר היחסי הרגעי. כאן נכנסת לתמונה ההיררכיה של הגורמים המניעים שכל אדם בנה לעצמו בהתאם לנתוניו. האחד מאמין שהשגת כסף רב תביא לו את האושר והוא מציב מטרה זו בראש מעייניו, אחר מאמין שלימוד, סיפוק יצר הסקרנות וגילויים מדעיים ישביעו את רצונו, אחר מאמין שכבוד, תהילה או מוניטין הם העיקר. יש המאמין שהשגת כוח ויכולת

להשפיע על אנשים, הם היעד העיקרי, יש מי ששם לו למטרה עיקרית שלווה, חיי חברה ומשפחה מאושרים ותקינים ויש מי שמציב לעצמו רף עיקרי וראשוני של סיפוק יצריו המיניים, יש הנהנים מחיי אשליה ודמיון ויש הנהנים משימוש בסמים.

פרדוקס האושר

נדמה לעצמנו אדם שהצליח להגיע אל האושר המוחלט, דהיינו הוא הגיע לסיטואציה שבה כל צרכיו, יצריו, דחפיו, רגשותיו ורצונותיו הגיעו אל סיפוקם. אילו הזמן היה עומד מלכת, הוא היה נשאר בנקודת האושר המוחלט שלו. ואולם מכיוון שהזמן ממשיך לזרום ואין יותר מה להשיג, מתחילות להופיע תחושות השעמום, הריקנות וחוסר התוחלת, ואם אין לו יותר מה להשיג, מופיעים אחריהם, למרבה התדהמה, חוסר הצורך והרצון לחיות. אם הגשמת את כל מאוויך - איבדת את הסיבה לחיות ואז מה שנותר הוא לחדול. ניתן להבין יותר ענין זה ע"י הסתייעות בביטוי "אם אין רע, אין טוב", דהיינו ע"מ שנבחין בטוב, צריך שיהיה קצת רע. אם הכל טוב ואין כבר רע, אז אין טוב.

יש גם פרדוקס בדרך להשגת האושר. אם אושר הוא הגשמת המאוויים, הרי שיש צורך במאוויים ושאיפות ע"מ להשיגו, ואולם אדם שאפתן לעולם לא יהיה מאושר כיוון שתמיד ירצה עוד ועוד ועוד. לעומת זאת, אדם "השמח בחלקו" ואין לו כל שאיפות, גם הוא לעולם לא יוכל להיות מאושר באמת, שכן אותו אדם ישאר תמיד מאחור ללא כל השגים. מי שהשיג את יעדו והגיע אל האושר הרגעי ירצה להתקדם הלאה ולהשיג עוד ועוד יעדים, עד שיגיע לשלב בו יכשל, או עד שיעצור בשלב מסוים ואז תמיד יחיה בהרגשה שאולי יכול היה להצליח בשלב הבא. בשני המקרים תחושת האושר מתמסמסת.

אושר יכול להיות מושג ע"י פעולות סותרות ובדרכים מנוגדות: לחימה - שלום, בניה - הריסה, אהבה - שנאה, לקיחה - נתינה, תגמול - נקמה, פירגון - מתיחת ביקורת, גרימת אושר לאחר או פגיעה באושרו. מה שנראה כהצלחה ע"י אחד יכול להיראות ככישלון ע"י אחר. אדם שהגיע להישג מסוים וזכה לאושר רגעי, נהנה מפחות "אושר", כאשר הוא משיג את אותו הישג עצמו בפעם השניה, ופחות בפעם השלישית וכן הלאה.

אושר אוניברסלי

אם נגדיר "אושר" כסיפוק של צרכים, אינטרסים, דחפים, יצרים ורגשות (ובכלל זה הסרת לחצים ומועקות), נמצא כי החתירה לאושר אינה אופיינית רק לבני האדם והיא אופיינית למעשה לכל עולם החי. כל בעלי החיים מונעים ע"י צרכים, אינסטינקטים, דחפים ורצונות, כאשר העיקריים שבהם הוא יצר הקיום ויצר הרבייה. גם אצל בעלי החיים יכולה להיות סיטואציה בה יצר הקיום סותר את יצר הרביה ולהיפך, ולא מעטים המקרים בהם דווקא יצר הרביה גובר על יצר הקיום.

החתירה לשפר את מצבך כאמצעי להגיע אל ה"אושר" מופיעה גם במקרים הנראים לכאורה למתבונן מהצד כפגיעה עצמית או כהרעת מצב, כגון התאבדויות או הרס עצמי. מנקודת ראות של מתאבד, ברגע מסוים המוות נראה לו טוב יותר מאשר חייו והוא מעדיף למות. מתאבדים

אחרים מנסים להשיג את ה"אושר" ע"י הגשמת מטרה כלשהי, כפי שנהגו טייסי הקמיקזה ביפן במלחמת העולם השניה וכפי שנוהגים מחבלים מתפוצצים בארץ, בעירק (סונים נגד שיעים ולהפך), בסרילנקה ועוד.

גם אנשים הנראים לנו כפוגעים בעצמם, ע"י אכילה מרובה, אנורקסיה, שימוש בסמים, התנהגות כפייתית, התנהגות עבריינית, הסתגרות, התנהגות לא מקובלת וכיו"ב, מנקודת ראות שלהם ומתוך מידרג הגורמים המניעים שנתגבשו אצלם פועלים באותו רגע נתון, בו הם עושים את מה שהם עושים, להגיע לטוב יותר מבחינתם, דהיינו להגיע לאותו "אושר" רגעי וחמקמק.

התאבדות כדרך להשגת מטרה קיימת גם בעולם בעלי החיים, גמל שלמה, אלמנה שחורה בעת הזדווגות, נמלים ודבורים בהגנה על נחלתן, ועוד. הרצון להשיג מטרה או לספק צורך מסוים ובכך למעשה להיטיב עם מצבך גובר, איפא, על הרצון לחיות, דהיינו הרצון להגיע לאושר חזק מהרצון לחיות.

העולה מכל האמור לעיל הינו כי כל היצורים החיים פועלים, מנקודת הראיה הסובייקטיבית שלהם, לשפר את מצבם ולהטיב עמו, כל אחד בדרכו אל האושר הנכסף והבלתי מושג. רבים זוכים לאושר רגעי ולאופוריה אך לא מתמידים עמם. לחלק יש יותר רגעי אושר בחיים מאשר לאחרים. חלק נמצאים הרחק מהאושר וחלק קרובים יותר אליו.

אף כי כל יצור חי מונע ע"י דחפים מולדים כגון יצר הקיום והצורך להתרבות, ואצל בני האדם גם הצורך למלא תכלית כלשהי, הרי שמנקודת ראותו הסובייקטיבית של כל יצור, לא מעניינים אותו, לא האבולוציה ולא הרצון להעביר את הגנים הלאה, מה שמעניין אותו ודוחף אותו הוא הרצון להשיג את ה"אושר" ע"י מילוי צרכיו או מאווייו.

עם כל חמקמקותו של האושר, השאיפה האינדיבידואלית אליו מקדמת בסופו של דבר את כולנו קדימה והעולם לא היה מגיע לאן שהגיע, אילולא שאיפה זו, וזו גם תמשיך לדרבנו ולקדמו גם בעתיד.