ניקח סיטואציה מהחיים, אדם למשל החליט לעשות דבר מה בחיים, התחלה חדשה כלשהי, נניח ללמוד חומר מסויים באופן כזה שיעמיק לפי יכולותיו. לעתים קורה לאותו אדם שהוא פתאום יודע שהוא יכול לחזור על אותו החומר באותו הרגע, אבל דוחה את זה, ובדיעבד, מגלה שהוא כן יכל היה מבחינה מסויימת להתעלות על עצמו וכן ללמוד באותו הזמן. אבל אם נחקור לעומק את העניין נגלה שאין הדברים כך.
כלומר, האדם ייתכן מאוד והיה עייף, וגם אם "נזרוק" את זה על סיטואציה אחרת, ונאמר שהאדם הזה התעצל או סתם לא התחשק לו ללמוד מסיבה כלשהי, או מצרה כלשהי שהוא לא התעלה עליה, עדיין אפשר לומר, שהוא לא חקר את הסיבה עד הסוף ואולי היא בידיעתו והוא מתעלם מקיומה. היו לו נניח שתי דעות בראש אבל הוא לא בחן אותן לעומק כדי להחליט איזו דעה יותר נכונה. ובדיעבד הוא גילה שהדעה השנייה יותר פועלת, אז הוא מתחיל להלקות את עצמו על זה, אבל רגע לפני שהוא עושה את מה שהוא עושה...
שבאמת יחקור מה הסיבה האמיתית להתרחשות האירוע כפי שהתרחש, כלומר מה שקרה בעצם כאן, שהייתה הזדמנות מסויימת לעשות משהו שייתן תועלת, והוא יודע שהוא לא הקשיב לאותה הזדמנות, אבל הוא לא מקשר את הסיבה לתוצאה, הוא נשאר עם תחושת המרירות שבהמשך חולפת בתחושת אופוריה שזה לא יקרה עוד פעם. והנה האירוע כמו גלגל מסתובב קורה שוב ושוב ושוב.
והדבר קורה מהסיבה שהאדם לא מקשיב לקול הפנימי של עצמו כראוי, יש לו רצונות מנוגדים והוא לא עושה סלקציה מה לבחור לעצמו, ואולי כי הוא התרגל שיחשבו עבורו דברים שעדיף שיחשוב עבור עצמו בלבד. הוא התרגל שהוא עושה משהו כי אמרו לו כך וכך. אבל כאשר זה מגיע לרצון הפנימי של האדם, האדם מזניח ללא משים את הקול הפנימי הזה שאומר לו דברים.
ואז נוצר פה קונפליקט, ואז יש מלחמה, כי האדם שבור עם עצמו ואומר, שוב נכשלתי מה יהיה? ושוב נופל למרה שחורה. אבל לנקודה העיקרית הוא לא שם לב, נקודה שייתכן והוא יודע אותה והיא שהוא לא הסתכל על ההזדמנות, אולי בגלל תחושת אופוריה שכל דקה מתפרסת על פני מאתיים שנה, אולי בגלל שהוא לא ממש התייחס למה שצריך להתייחס ברצינות.
ויש תכונות כאלה שהאדם רוכש אותן, אבל התכונות האלה יכולות להיות שליליות, והדבר קורה ממצבים מסויימים בחיי האדם. אז אפשר להמשיל תכונה מסויימת לאדם שלומד חומר מסויים, ולא רק מתוך הבנה בלבד, הוא ממש לוקח את הדברים ברצינות, עושה את עבודות הבית על הנושא, עושה מבחנים, מפתח מיומנות בנושא עד שזה הופך להיות חלק ממנו וככה הוא ממשיך ומתקדם בנושא. כך אותו הדבר בתכונה מסויימת, צריך לעבוד על התכונה שיש איתה בעיה, והאדם כשהוא עובד על התכונה ומתקן אז יש התקדמות.
וההמלצה היא להתחיל בדבר שקשה לאדם. יש תכונה טובה שאפשר לקרוא לה "ווינריות" ויש תכונה שלילית שאפשר לכנות אותה בשם "לוזריות".
לדוגמה: הלוזר רואה הזדמנות ונותן לה לחלוף לידו, או בועט בה, או בכלל לא שם לב שיש מולו הזדמנות. לעומת זאת, הווינר רואה את ההזדמנות ולא נותן לה לחלוף לידו, לא בועט בהזדמנות, לא מזלזל, שם לב להזדמנות ולוקח אותה לידיים. כלומר, לוקח את עצמו בידיים בזמן הנכון.
ויש לשים לב לכלל חשוב: האדם צריך להחליט לאן הוא שייך, אין שלבי ביניים, אפשר לקרוא לזה כלל הדיפרנציאל: או שאתה פה או שאתה שם או תחום עלייה או תחום ירידה, אין אמצע.
ואיך עושים סלקציה? האדם בודק לעומק מה הוא רוצה באמת, ואז מנסה להשיג את מה שהוא באמת רוצה, ולא מנסה להשיג את מה שאינו רוצה. אפשר לקרוא לסלקציה הזו, סלקציה לינארית. כלומר, כמו שבתכנון לינארי האדם מתמודד עם אילוצים ויודע איפה נמצא התחום שלו, וכל מה שלא בתחום הזה, הוא מסמן אותו כדי להבדיל אותו מהתחום שלו, כך גם כאן, ע"י שהאדם מסמן לעצמו מה הוא רוצה ממילא המטרה מסומנת כתחום שלו והיא מקבלת את המילה, 'כן' ולעומת זאת, כל מה שלא ישיג את המטרה מסומן כ'לא'.
ולפעמים האדם יודע מה הוא בחר, הוא יודע את האילוצים ובכל זאת הדברים לא פועלים, וזה משום שההיגיון יכול לפעמים להפיל את האדם אם האדם לא הולך לפי הכללים שהוא קבע מלכתחילה. נכון, החיים דינמיים, אבל יש כללים שכדי להצליח צריך ללכת לפיהם, ולכן כללים זה דבר חזק, כי לפעמים ההיגיון של האדם יכול להפיל אותו ולא להפעיל שיקול דעת נכון, וזאת בגלל שהוא משוחד והוא מנהל מלחמה עם רצונות פחות חשובים לאותו הרגע, והשכל שהוא במלחמה הוא נחלש.
ולכן, צריך האדם לחזק את השכל ואת מידת האמת שבו, זה כלל חשוב מאוד. וכשהאדם בוחר באותו הרגע, שישים לב אם יש לידו הזדמנות שהוא יכול לנצל אותה. בכל רגע יכולה להיות הזדמנות, ולכן על האדם להיות צמוד לתכלית שלו, ולבצע את הדברים כאילו זה הרגע הראשון שהתחיל לבצע את הדברים. כל רגע הוא הזדמנות להתפתחות חדשה, כל רגע חשוב לצמיחה, אין אמצע, אם אתה בוחר בדבר מסויים לך איתו עד הסוף. כל רגע חשוב, כי ההחלטה של אדם ברגע אחד היא החלטה מכריעה לרגעים, ימים, חודשים ושנים. יש אדם קונה עולמו בשעה ויש חלילה מאבדו בשעה.
האדם לא תמיד הגיוני, דווקא כאשר הוא בלחץ זה אומר שהוא לא מבין את המצב שלו, וכאשר הוא מבין שאין סיכוי שדבר מסויים יקרה הוא נרגע, וכשהוא מבין שדבר מסויים בטח יקרה אז הוא גם נרגע. ואני אומר, למה להסתבך עם הסיפור הזה? למה לחשוש שסיפור מסויים יקרה אם בכלל יכול להיות שהסיפור לא יתחיל? וזה אומר שהאדם לא הבין את הדברים, ויש צורך לזרום עם חוסר הוודאות, ואם האדם לא הבין דבר מה, פשוט לזרום וליסוע הלאה. כי אם לא, זה לא ייתן לו דבר, הוא גם יפספס את מה שכבר יכל לעשות, ואז תסכול על תסכול ועל תסכול כמו כדור שלג שעדיף לוותר עליו מלכתחילה. וכדאי להקשיב לכלל הזה, ולזרום וליסוע הלאה. כי זה מוציא את האדם מהבוץ הזה. ואיך האדם בכל זאת יבין את הדברים?
על האדם להסתכל על המציאות כפי שהיא, כך הוא גם פטור מלנסות להבין. כי איך האדם פותר בעיות ומבין דברים? ע"י הסתכלות על המציאות כפי שהיא. זה נשמע פשוט, אבל לפעמים את הדברים החשובים והפשוטים לא תמיד מחשיבים, והם החשובים ביותר. כי אדם רגיל לסבך את עצמו. ולכן, יש לזרום וליסוע הלאה כאשר לא מבינים כי זה הדבר הכי אמיתי לעשות ואז מרוויחים גם את הדבר שיכולים לעשות, וגם בזמן שמסתכלים על המציאות כפי שהיא, מבינים את הדברים.
כלומר, האדם ייתכן מאוד והיה עייף, וגם אם "נזרוק" את זה על סיטואציה אחרת, ונאמר שהאדם הזה התעצל או סתם לא התחשק לו ללמוד מסיבה כלשהי, או מצרה כלשהי שהוא לא התעלה עליה, עדיין אפשר לומר, שהוא לא חקר את הסיבה עד הסוף ואולי היא בידיעתו והוא מתעלם מקיומה. היו לו נניח שתי דעות בראש אבל הוא לא בחן אותן לעומק כדי להחליט איזו דעה יותר נכונה. ובדיעבד הוא גילה שהדעה השנייה יותר פועלת, אז הוא מתחיל להלקות את עצמו על זה, אבל רגע לפני שהוא עושה את מה שהוא עושה...
שבאמת יחקור מה הסיבה האמיתית להתרחשות האירוע כפי שהתרחש, כלומר מה שקרה בעצם כאן, שהייתה הזדמנות מסויימת לעשות משהו שייתן תועלת, והוא יודע שהוא לא הקשיב לאותה הזדמנות, אבל הוא לא מקשר את הסיבה לתוצאה, הוא נשאר עם תחושת המרירות שבהמשך חולפת בתחושת אופוריה שזה לא יקרה עוד פעם. והנה האירוע כמו גלגל מסתובב קורה שוב ושוב ושוב.
והדבר קורה מהסיבה שהאדם לא מקשיב לקול הפנימי של עצמו כראוי, יש לו רצונות מנוגדים והוא לא עושה סלקציה מה לבחור לעצמו, ואולי כי הוא התרגל שיחשבו עבורו דברים שעדיף שיחשוב עבור עצמו בלבד. הוא התרגל שהוא עושה משהו כי אמרו לו כך וכך. אבל כאשר זה מגיע לרצון הפנימי של האדם, האדם מזניח ללא משים את הקול הפנימי הזה שאומר לו דברים.
ואז נוצר פה קונפליקט, ואז יש מלחמה, כי האדם שבור עם עצמו ואומר, שוב נכשלתי מה יהיה? ושוב נופל למרה שחורה. אבל לנקודה העיקרית הוא לא שם לב, נקודה שייתכן והוא יודע אותה והיא שהוא לא הסתכל על ההזדמנות, אולי בגלל תחושת אופוריה שכל דקה מתפרסת על פני מאתיים שנה, אולי בגלל שהוא לא ממש התייחס למה שצריך להתייחס ברצינות.
ויש תכונות כאלה שהאדם רוכש אותן, אבל התכונות האלה יכולות להיות שליליות, והדבר קורה ממצבים מסויימים בחיי האדם. אז אפשר להמשיל תכונה מסויימת לאדם שלומד חומר מסויים, ולא רק מתוך הבנה בלבד, הוא ממש לוקח את הדברים ברצינות, עושה את עבודות הבית על הנושא, עושה מבחנים, מפתח מיומנות בנושא עד שזה הופך להיות חלק ממנו וככה הוא ממשיך ומתקדם בנושא. כך אותו הדבר בתכונה מסויימת, צריך לעבוד על התכונה שיש איתה בעיה, והאדם כשהוא עובד על התכונה ומתקן אז יש התקדמות.
וההמלצה היא להתחיל בדבר שקשה לאדם. יש תכונה טובה שאפשר לקרוא לה "ווינריות" ויש תכונה שלילית שאפשר לכנות אותה בשם "לוזריות".
לדוגמה: הלוזר רואה הזדמנות ונותן לה לחלוף לידו, או בועט בה, או בכלל לא שם לב שיש מולו הזדמנות. לעומת זאת, הווינר רואה את ההזדמנות ולא נותן לה לחלוף לידו, לא בועט בהזדמנות, לא מזלזל, שם לב להזדמנות ולוקח אותה לידיים. כלומר, לוקח את עצמו בידיים בזמן הנכון.
ויש לשים לב לכלל חשוב: האדם צריך להחליט לאן הוא שייך, אין שלבי ביניים, אפשר לקרוא לזה כלל הדיפרנציאל: או שאתה פה או שאתה שם או תחום עלייה או תחום ירידה, אין אמצע.
ואיך עושים סלקציה? האדם בודק לעומק מה הוא רוצה באמת, ואז מנסה להשיג את מה שהוא באמת רוצה, ולא מנסה להשיג את מה שאינו רוצה. אפשר לקרוא לסלקציה הזו, סלקציה לינארית. כלומר, כמו שבתכנון לינארי האדם מתמודד עם אילוצים ויודע איפה נמצא התחום שלו, וכל מה שלא בתחום הזה, הוא מסמן אותו כדי להבדיל אותו מהתחום שלו, כך גם כאן, ע"י שהאדם מסמן לעצמו מה הוא רוצה ממילא המטרה מסומנת כתחום שלו והיא מקבלת את המילה, 'כן' ולעומת זאת, כל מה שלא ישיג את המטרה מסומן כ'לא'.
ולפעמים האדם יודע מה הוא בחר, הוא יודע את האילוצים ובכל זאת הדברים לא פועלים, וזה משום שההיגיון יכול לפעמים להפיל את האדם אם האדם לא הולך לפי הכללים שהוא קבע מלכתחילה. נכון, החיים דינמיים, אבל יש כללים שכדי להצליח צריך ללכת לפיהם, ולכן כללים זה דבר חזק, כי לפעמים ההיגיון של האדם יכול להפיל אותו ולא להפעיל שיקול דעת נכון, וזאת בגלל שהוא משוחד והוא מנהל מלחמה עם רצונות פחות חשובים לאותו הרגע, והשכל שהוא במלחמה הוא נחלש.
ולכן, צריך האדם לחזק את השכל ואת מידת האמת שבו, זה כלל חשוב מאוד. וכשהאדם בוחר באותו הרגע, שישים לב אם יש לידו הזדמנות שהוא יכול לנצל אותה. בכל רגע יכולה להיות הזדמנות, ולכן על האדם להיות צמוד לתכלית שלו, ולבצע את הדברים כאילו זה הרגע הראשון שהתחיל לבצע את הדברים. כל רגע הוא הזדמנות להתפתחות חדשה, כל רגע חשוב לצמיחה, אין אמצע, אם אתה בוחר בדבר מסויים לך איתו עד הסוף. כל רגע חשוב, כי ההחלטה של אדם ברגע אחד היא החלטה מכריעה לרגעים, ימים, חודשים ושנים. יש אדם קונה עולמו בשעה ויש חלילה מאבדו בשעה.
האדם לא תמיד הגיוני, דווקא כאשר הוא בלחץ זה אומר שהוא לא מבין את המצב שלו, וכאשר הוא מבין שאין סיכוי שדבר מסויים יקרה הוא נרגע, וכשהוא מבין שדבר מסויים בטח יקרה אז הוא גם נרגע. ואני אומר, למה להסתבך עם הסיפור הזה? למה לחשוש שסיפור מסויים יקרה אם בכלל יכול להיות שהסיפור לא יתחיל? וזה אומר שהאדם לא הבין את הדברים, ויש צורך לזרום עם חוסר הוודאות, ואם האדם לא הבין דבר מה, פשוט לזרום וליסוע הלאה. כי אם לא, זה לא ייתן לו דבר, הוא גם יפספס את מה שכבר יכל לעשות, ואז תסכול על תסכול ועל תסכול כמו כדור שלג שעדיף לוותר עליו מלכתחילה. וכדאי להקשיב לכלל הזה, ולזרום וליסוע הלאה. כי זה מוציא את האדם מהבוץ הזה. ואיך האדם בכל זאת יבין את הדברים?
על האדם להסתכל על המציאות כפי שהיא, כך הוא גם פטור מלנסות להבין. כי איך האדם פותר בעיות ומבין דברים? ע"י הסתכלות על המציאות כפי שהיא. זה נשמע פשוט, אבל לפעמים את הדברים החשובים והפשוטים לא תמיד מחשיבים, והם החשובים ביותר. כי אדם רגיל לסבך את עצמו. ולכן, יש לזרום וליסוע הלאה כאשר לא מבינים כי זה הדבר הכי אמיתי לעשות ואז מרוויחים גם את הדבר שיכולים לעשות, וגם בזמן שמסתכלים על המציאות כפי שהיא, מבינים את הדברים.
050-3331-331