פעם היה עם אחד שהאמין "בצורות" לא משנה איזה צורות הוא פשוט העריץ צורות
הם היו האלוהים שלו... והיה עם אחר שלא האמין בהן הוא האמין בחסר צורה
לשניהם היה אלוהים כל אחד אלוהים אחר...
ועם אחר האמין בטוב לב
ועם אחר האמין שרצח זה דבר טוב
והיו מלא עמים שכל אחד האמין במשהו אחר
בסוף המציאות אמרה להם לכו להזדיין ועשתה מה שהיא רצתה
עיין מעשה מבעל תפילה
כדי לייצר משהו חייב להיות "לא משהוא" אחרת אם היו משהו מיוצר ממשהו, אז ממה היה עשוי המשהו הראשון?
ומצד שני אם אתה רוצה להוכיח כי משהו עשוי עליך להיות פעם לפני שעושים משהו ופעם אחרי, אבל מכיוון שאין לפני ואין אחרי אז איך פתאום "עכשיו" נהיה משהו?
כדי להוכיח לפני ואחרי עליך להיות פעם לפני ופעם אחרי ובכל פעם זה יהיה עכשיו
כדי להוכיח פה ושם עליך להיות פעם פה ופעם שם ואז אתה נמצא תמיד פה
כדי להוכיח שלדבר יש הפך עליך להראות אותו אבל ההפך תמיד יהיה בצד השני
אז איך אפשר להראות את ההפך?
כאשר אתה רוצה משהו, זה תמיד למען הרגשה מסויימת שאתה כבר מודע אליה וחווה אותה עוד לפני שמימשת את הרצון שלך כלומר שהוא עדיין בחיתוליו לפני שהחלה המערכה למילוי הרצון. החוויה הזו היא חושית ריגשית ופיסית כלומר בגוף. ולא ב - מ - ש - ה - ו...
כלומר מיד בתחילת הרצון יש לך כבר את טעמה של ההרגשה אותה שאתה רוצה להשיג במילוי הרצון., או בפשטות לחיסרון יש כבר במיידי טעם של מילוי הרצון הסופי...
נקרא לזה ראשית רצון, או ראשית חכמה, והדגש על ראשית ופה כבר ה"תם" טועם את ההרגשה של מילוי הרצון =הארת הרצון, וזאת עוד בטרם התמלא הרצון. כלומר עצם הרצון הוא כבר מילוי חלקי, ואילו החכם "העכ"ום", במקום ללכת ישר לראשית הרצון או ישר - לאל או השכל של ישראל=תם, הוא הולך "עכ"ום" כי חושב שבעזרת השכל ישיג "יותר" ממה שיש לו כבר בראשית הרצון אפשר לכתוב על זה ספרים אבל זו רק הקדמה שמדברת אל כל אחד בצורה המתאימה לו לפי מידתו...
כדי לתת דוגמה אשתמש בלימון, כשאתה חושב עליו יש לך כבר חמיצות בלשון בעצמה מסוימת, וזאת עוד לפני שטעמת לימון או אפילו השגת אותו. הטעם הזה שאתה מנסה להשיגו כבר נמצא בראשית הרצון לטעום לימון. לתם זה מספיק. זה לא אומר שהוא לא ישתמש בלימון אבל יש לו כבר לפחות חצי מזה ואם לא ישיג את הלימון, לא ילך לאיבוד כי יש לו ראשית לימון ואילו החכם שנשען על שיכלו שוכח את הראשית, ובונה על שיכלו כדי לצאת למלחמה על מילוי הרצון והדגש על מלחמה כי במידה ולא ישיג את האובייקט יחשוב שהפסיד את ה"טעם" בזמן שבראשית הרצון או החכמה כבר היה לו את זה...
נסה להכניס את המילה פחד במקום רצון ונסה לחשוב חשיבת תם וחשיבת חכם לגבי ראשית פחד וכה
בוקר טוב בהשראת סיפורי מעשיות
אם הבסיס לטענות שהכל אחד אזי הטענות התשובות המענות הסבל הפחדים ההנאות הכל הכל זה מהאחד ואין טוב יותר מהאחר ולכן האחד רוצה להרגיש פעם אושר ופעם פחד פעם הנאה ופעם סבל...
והטענה הבסיסית שאם X גורם לך הנאה תצמד אליו זו טענה שיקרית בעולם שבו הכל אחד.
הרעיון שלכל עשב יש ניגון מישלו או מלאך ששומר עליו מכוון לכך שאין סיבה חיצונית לדברים אלא לכך שהדברים או המשמעות של הדברים נובעים מיתוך עצמם הכיוון הזה מוביל למקום שבו האדם מתחיל לסמוך על שיכלו ולא על "סוכנות חיצונית" שתעזור לו להבין את עצמו.
ככה רציתי להאיר - אני כרגע קורא בפעם הראשונה ביחי את הספר ליקוטי מוהרן בקריאה אחת ללא פירושים וללא הסברים. הסיבה לקריאה הזו היא כי היא "מעירה" את היכולת של השכל שהיה בי ללמוד דברים מיתוך עצמם ללא מורים. ידיעה זו, או שכל זה קיים אצל כל אחד ובעזרתו הוא למד את צעדיו הראשונים בעולם כאשר לא היה לא כל כלי שפה או ידע מוקדם כדי להבין משהו, ובכל זאת הוא הבין... האמת היא שזה כלל לא משנה אם זה ליקוטי מוהרן או סתם ספר אחר שאקרא בו בקריאה רציפה ללא עצירות... הדגשתי את נושא הספר כדי להסביר שאינני אוטו ריטה בנושא הספר כרגע אני נמצא בתורה לג' חלק ב' וזהו... חידוש שיכלי זה מורה כי יכולת החיקוי שחשבתי פעם שהיא הכלי הראשון שהיה בי כדי ללמוד משהו בעולם הראה לי כי זה היה כלי מדרגה שניה וכי כדי לחקות משהו עליך קודם להבין משהו וזה חייב להיות לפני יכולת החיקוי... אם נתבונן במציאות העכשיו נגלה כי איננו יודעים מה יתרחש בעוד רגע כך שאנו למעשה פוגשים את הלא נודע כל רגע ויש לנו את הכלי שמתמודד עם זה די יפה למרות שאני מדמיין ש"אני" מתמודד עם המציאות האמת היא ש"אני" הוא חלק מהמציאות ולא נמצא בזמן נפרד ולכן השכל הזה של המציאות שהוא לא נפרד מהמציאות והוא למעשה המציאות עצמה מראה שיש ידיעה "לפחות" אחת שהוא לא זוכר והיא: שהוא חלק מהמציאות ולא נפרד מימנה, משמע הוא המציאות בעצמה ולא משנה כמה אני כותב את זה אני עדיין לא חי את זה ומרגיש את זה למרות שישנן עובדות המצביעות על כך אבל אם אקבל זאת ה"אני".. שלי יצטרך להיעלם...
ברוכים הבאים אל התת מודע, השכל הלא מוגדר, השכל שאינו מצומצם - ואם אתה רוצה לדעת משהו עליו אזי ידיעות זה לא ה"לחם" שלו כי ידיעה זה צימצום ובתת מודע זה מורחב או יש שם את כל הפוטנציאל בעת ובעונה אחת...
הדרך הרביעית גורסת שיש להחליף את השכלים בין המודע לתת מודע למרות שבפועל מי שמנהל את המערכה זה התת מודע והשכחה נמצאת במודע.. זכירה עצמית למעשה מחברת בין המודע לתת מודע ומסתבר שגם הרבי נחמן לפי הקריאה שהראשונה שלי מדבר על אותו
הדבר... ובשורה התחתונה אין לי בעיה לנסות לענות על שאלות בנושא הרבי נחמן וגם בנושאי פיסיקה גרעינית "עיין פרק גרעיני חממה תורה ז'" אבל האמת היא שאני לא הכתובת...
הם היו האלוהים שלו... והיה עם אחר שלא האמין בהן הוא האמין בחסר צורה
לשניהם היה אלוהים כל אחד אלוהים אחר...
ועם אחר האמין בטוב לב
ועם אחר האמין שרצח זה דבר טוב
והיו מלא עמים שכל אחד האמין במשהו אחר
בסוף המציאות אמרה להם לכו להזדיין ועשתה מה שהיא רצתה
עיין מעשה מבעל תפילה
כדי לייצר משהו חייב להיות "לא משהוא" אחרת אם היו משהו מיוצר ממשהו, אז ממה היה עשוי המשהו הראשון?
ומצד שני אם אתה רוצה להוכיח כי משהו עשוי עליך להיות פעם לפני שעושים משהו ופעם אחרי, אבל מכיוון שאין לפני ואין אחרי אז איך פתאום "עכשיו" נהיה משהו?
כדי להוכיח לפני ואחרי עליך להיות פעם לפני ופעם אחרי ובכל פעם זה יהיה עכשיו
כדי להוכיח פה ושם עליך להיות פעם פה ופעם שם ואז אתה נמצא תמיד פה
כדי להוכיח שלדבר יש הפך עליך להראות אותו אבל ההפך תמיד יהיה בצד השני
אז איך אפשר להראות את ההפך?
כאשר אתה רוצה משהו, זה תמיד למען הרגשה מסויימת שאתה כבר מודע אליה וחווה אותה עוד לפני שמימשת את הרצון שלך כלומר שהוא עדיין בחיתוליו לפני שהחלה המערכה למילוי הרצון. החוויה הזו היא חושית ריגשית ופיסית כלומר בגוף. ולא ב - מ - ש - ה - ו...
כלומר מיד בתחילת הרצון יש לך כבר את טעמה של ההרגשה אותה שאתה רוצה להשיג במילוי הרצון., או בפשטות לחיסרון יש כבר במיידי טעם של מילוי הרצון הסופי...
נקרא לזה ראשית רצון, או ראשית חכמה, והדגש על ראשית ופה כבר ה"תם" טועם את ההרגשה של מילוי הרצון =הארת הרצון, וזאת עוד בטרם התמלא הרצון. כלומר עצם הרצון הוא כבר מילוי חלקי, ואילו החכם "העכ"ום", במקום ללכת ישר לראשית הרצון או ישר - לאל או השכל של ישראל=תם, הוא הולך "עכ"ום" כי חושב שבעזרת השכל ישיג "יותר" ממה שיש לו כבר בראשית הרצון אפשר לכתוב על זה ספרים אבל זו רק הקדמה שמדברת אל כל אחד בצורה המתאימה לו לפי מידתו...
כדי לתת דוגמה אשתמש בלימון, כשאתה חושב עליו יש לך כבר חמיצות בלשון בעצמה מסוימת, וזאת עוד לפני שטעמת לימון או אפילו השגת אותו. הטעם הזה שאתה מנסה להשיגו כבר נמצא בראשית הרצון לטעום לימון. לתם זה מספיק. זה לא אומר שהוא לא ישתמש בלימון אבל יש לו כבר לפחות חצי מזה ואם לא ישיג את הלימון, לא ילך לאיבוד כי יש לו ראשית לימון ואילו החכם שנשען על שיכלו שוכח את הראשית, ובונה על שיכלו כדי לצאת למלחמה על מילוי הרצון והדגש על מלחמה כי במידה ולא ישיג את האובייקט יחשוב שהפסיד את ה"טעם" בזמן שבראשית הרצון או החכמה כבר היה לו את זה...
נסה להכניס את המילה פחד במקום רצון ונסה לחשוב חשיבת תם וחשיבת חכם לגבי ראשית פחד וכה
בוקר טוב בהשראת סיפורי מעשיות
אם הבסיס לטענות שהכל אחד אזי הטענות התשובות המענות הסבל הפחדים ההנאות הכל הכל זה מהאחד ואין טוב יותר מהאחר ולכן האחד רוצה להרגיש פעם אושר ופעם פחד פעם הנאה ופעם סבל...
והטענה הבסיסית שאם X גורם לך הנאה תצמד אליו זו טענה שיקרית בעולם שבו הכל אחד.
הרעיון שלכל עשב יש ניגון מישלו או מלאך ששומר עליו מכוון לכך שאין סיבה חיצונית לדברים אלא לכך שהדברים או המשמעות של הדברים נובעים מיתוך עצמם הכיוון הזה מוביל למקום שבו האדם מתחיל לסמוך על שיכלו ולא על "סוכנות חיצונית" שתעזור לו להבין את עצמו.
ככה רציתי להאיר - אני כרגע קורא בפעם הראשונה ביחי את הספר ליקוטי מוהרן בקריאה אחת ללא פירושים וללא הסברים. הסיבה לקריאה הזו היא כי היא "מעירה" את היכולת של השכל שהיה בי ללמוד דברים מיתוך עצמם ללא מורים. ידיעה זו, או שכל זה קיים אצל כל אחד ובעזרתו הוא למד את צעדיו הראשונים בעולם כאשר לא היה לא כל כלי שפה או ידע מוקדם כדי להבין משהו, ובכל זאת הוא הבין... האמת היא שזה כלל לא משנה אם זה ליקוטי מוהרן או סתם ספר אחר שאקרא בו בקריאה רציפה ללא עצירות... הדגשתי את נושא הספר כדי להסביר שאינני אוטו ריטה בנושא הספר כרגע אני נמצא בתורה לג' חלק ב' וזהו... חידוש שיכלי זה מורה כי יכולת החיקוי שחשבתי פעם שהיא הכלי הראשון שהיה בי כדי ללמוד משהו בעולם הראה לי כי זה היה כלי מדרגה שניה וכי כדי לחקות משהו עליך קודם להבין משהו וזה חייב להיות לפני יכולת החיקוי... אם נתבונן במציאות העכשיו נגלה כי איננו יודעים מה יתרחש בעוד רגע כך שאנו למעשה פוגשים את הלא נודע כל רגע ויש לנו את הכלי שמתמודד עם זה די יפה למרות שאני מדמיין ש"אני" מתמודד עם המציאות האמת היא ש"אני" הוא חלק מהמציאות ולא נמצא בזמן נפרד ולכן השכל הזה של המציאות שהוא לא נפרד מהמציאות והוא למעשה המציאות עצמה מראה שיש ידיעה "לפחות" אחת שהוא לא זוכר והיא: שהוא חלק מהמציאות ולא נפרד מימנה, משמע הוא המציאות בעצמה ולא משנה כמה אני כותב את זה אני עדיין לא חי את זה ומרגיש את זה למרות שישנן עובדות המצביעות על כך אבל אם אקבל זאת ה"אני".. שלי יצטרך להיעלם...
ברוכים הבאים אל התת מודע, השכל הלא מוגדר, השכל שאינו מצומצם - ואם אתה רוצה לדעת משהו עליו אזי ידיעות זה לא ה"לחם" שלו כי ידיעה זה צימצום ובתת מודע זה מורחב או יש שם את כל הפוטנציאל בעת ובעונה אחת...
הדרך הרביעית גורסת שיש להחליף את השכלים בין המודע לתת מודע למרות שבפועל מי שמנהל את המערכה זה התת מודע והשכחה נמצאת במודע.. זכירה עצמית למעשה מחברת בין המודע לתת מודע ומסתבר שגם הרבי נחמן לפי הקריאה שהראשונה שלי מדבר על אותו
הדבר... ובשורה התחתונה אין לי בעיה לנסות לענות על שאלות בנושא הרבי נחמן וגם בנושאי פיסיקה גרעינית "עיין פרק גרעיני חממה תורה ז'" אבל האמת היא שאני לא הכתובת...
050-3331-331