תאוריית הדחף או תאוריית הפחתת הדחף היא מושג המתייחס למגוון תאוריות בפסיכולוגיה הנוגעות להנעה. תאוריות אלו מבוססות על הרעיון לפיו אדם או בעל חיים נולדים עם דחפים וצרכים ביולוגיים, אותם הם רוצים לספק, ואם הם לא מסופקים - נוצר אצלם מצב שלילי של מתח. כאשר הדחף מסופק, מופחת המתח, והאורגניזם חוזר למצב של הומאוסטזיס, איזון פנימי ורגיעה. על פי התאוריה, הדחף נוטה להתגבר עם הזמן, ומופעל בין השאר בהתאם למשובים שמתקבלים מהמצב הפנימי ומהסביבה. המצב הפנימי הוא זה שמכוון את האורגניזם לפעילות למען מטרה מסוימת, מטרת סיפוק הדחף.

תוכן עניינים:

1 היסטוריה

2 בפסיכואנליזה

היסטוריה:

מושג הדחף תואר כבר בתחילת המאה ה - 19 על ידי פסיכיאטרים גרמנים, כגון וילהלם ניומן, שתיאר את תחושת המצוקה של האדם כאשר הדחפים שלו אינם מסופקים, והפילוסוף פרידריך ניטשה כתב על הנפש כמערכת דחפים שמצויים באינטראקציה - מין, תוקפנות והרס עצמי. ב - 1895 החל אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, לכתוב על נושא הדחפים, כמרכיב מרכזי באישיות האדם, וטען כי נוירוזות נובעות מקונפליקט לא פתור והדחקה של אירועים ודחפים מיניים בילדות. ממשיכי דרכו של פרויד עסקו לאורך השנים בנושא תאוריית הדחף כמניע מרכזי בחיי האדם, ומחלוקות רבות נתגלעו ביניהם סביב מרכזיותו של הדחף. רובם זנחו את הגדרת הדחף ומרכזיותו כפי שנטבעו על ידי פרויד (למשל קרל גוסטב יונג), או פיתחו את המושג בכיוונים אחרים ותוך התאמה לתאוריות פסיכולוגיות חדשות (אנה פרויד, ז'אק לאקאן ועוד). עם זאת, אנשי אסכולות רבות אחרות בפסיכולוגיה, דוגמת העוסקים בביהביוריזם או בפסיכולוגיה חברתית, שללו את האופן בו התייחסו פסיכואנליטיקאים למושג הדחף כחלק מהותי באישיות, והתמקדו בקשר שלו להנעה ובהשפעתו על פעולות למידה, התנהגות, יחסים חברתיים ועוד.

בפסיכואנליזה:

על פי התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, תאוריית הדחף מתייחסת לדחפים ואינסטינקטים שמכוונים כלפי אובייקט ברור. הדחפים המרכזיים בתאוריה של פרויד הם הארוס, דחף המין והחיים, והתנטוס, דחף התוקפנות והמוות. אלו דחפים מנוגדים.