מדוע אסור לנסות להיות אמתי, וגם אסור לנסות להיות מזויף, כי מי שמנסה משקר ממילא, אבל יחד עם זאת מדוע שקר, ואמת הם אותו הדבר, ולכן מדוע כל אלה הם אותו הדבר בדיוק.
כמו שכבר הבנתי, אסור לאדם לנסות להיות אמתי מכיוון שבעצם זה שהוא מנסה, אז הוא כבר משקר.
אותו ניסיון שלו להיות אמתי הוא זה שימנע ממנו להיות אמתי לגמרי אפילו אם האדם הזה יגיע עם עצמו ל 99% אמת, עדיין עד שיקבל את זה שגם להפך להיות אמתי זה בסדר עדיין יישאר משקר.
מכיוון שעצם זה שהאדם מנסה להיות אמתי אז הוא יוצא מנק' הנחה שלהיות מזויף זה רע, כי אחרת היה נשאר מזויף, ושלם עם זה, אבל עצם זה שהוא הניח שלהיות מזויף זה רע הרי שהוא כבר שיקר.
וזה מכיוון שמזויף זה שקר מעצמו, ואדם הוא תמיד מזויף עד לרגע שבו הוא מגיע להבנה שלמה של המציאות, והאדם הוא תמיד אמתי באותה הרמה בדיוק שבה הוא מבין את עצמו, ולכן לקרוא לאנשים מזויפים הרי שזה כבר שקר והופך את מי שקרא להם מזויפים למזויף בעצמו, ולכן בדיוק כמוהם. אז על מה ולמה ביקר אותם?
הרי שמי שמבין את המציאות מכל צדדיה מבין גם שמזויף ואמתי אלה בסך הכל ביטויים טבעיים לרמת הבנתו של האדם את עצמו, ואם זוהי רמת הבנתו של האדם את עצמו, אז על מה יש להאשים אותו?
מי שקורא לאנשים אחרים מזויפים הוא מזויף בעצמו, מכיוון שזה מעיד על כך שהוא עדיין לא מבין בעצמו, שאמתי, ומזויף זה אותו הדבר בדיוק, ופשוט ביטוי לרמת הבנתו של האדם את עצמו.
וברגע שהאדם מבין את האמת על עצמו, אז ממילא הוא הופך לאמתי, והוא הופך לאמתי עקב הבנה של האמת, ועד שהאדם הגיע להבנה של האמת, אז איך יוכל להיות אמתי? איך אדם יכול לקרוא לעצמו אמתי, אם הוא לא מבין את האמת על עצמו?
ז"א שמי שטוען שהוא אמתי, אז הוא כבר משקר, ומי שמגיע לאמת, אינו מרגיש צורך להדגיש לעצמו שהוא אמתי, ולכן גם אינו מרגיש צורך להגיד לאחר שהוא אמתי.
האדם הוא תמיד אמתי, וגם תמיד מזויף, בהתאם לרמת הבנתו, ולכן לבקר את האחר, ולכן גם את עצמך, על כך שאתה אולי מזויף, ואולי אמתי, ועד כמה אמתי, ועד כמה מזויף אתה, זה חסר משמעות, ואת אותו המאמץ שהשקעת בביקורת המיותרת הזאת, יכולת להשקיע בהבנה של המציאות, ולכן בהבנה עצמית, ולכן ממילא היית הופך לאמתי, ופחות מזויף, כי מי שמכיר את האמת באמת, אז אין לו כבר יכולת לחשוב אחרת מהאמת.
מה לעשות אם רוצים לספר לאדם אחר את מה שאתה יודע על המציאות, איך לספר נכון.
ז"א שאם אני רוצה להוביל בן אדם אל האמת על עצמו, אז אסור לי לגלות לו את האמת עליו.
כי אם אני מגלה לו את האמת עליו, אז הוא עלול לחשוב שאני משקר לו מכיוון שאם הוא לא מנסה להבין את האמת בעצמו, אז הרי שהוא יוצא מנק' הנחה שהוא כבר מבין את האמת על עצמו, ולכן הוא עלול לחשוב שאני בא לשקר אותו ובכך לחלל את המהות שלו.
אדם שחושב ששקר הוא אמת, עבורו השקר הוא אמת לכל דבר, ולכן האמת הופכת עבורו לשקר.
אז אם ברצוני לבאר לאדם את האמת, אז עלי פשוט לדבר לאדם אמת באופן כללי, ואם האדם יבין את האמת, אז ממילא הוא יבין את האמת על עצמו, ויסיק את המסקנה על עצמו בעצמו ויתקרב אל האמת על דעת עצמו.
למה אם בן אדם טוען שהוא יודע את האמת אז הוא משקר ממילא, ולמה שקר ואמת הם אחד.
וממילא על מנת לטעון שאני אומר את האמת אז עלי לצאת מנק' הנחה שהאחר אומר שקר ואם אני מסוגל לזהות שהאחר אומר שקר אז אני בעצמי משקר ולכן אני משקר כאשר אני טוען שאני אומר אמת.
ואם הייתי מבין את האמת באמת אז הייתי יוצא מנק' הנחה שהאחר אומר רק אמת וזה מכיוון שהייתי מבין את שורש מחשבותיו ושורש מחשבותיו הוא אמתי בדיוק כמו האמת שאני מכיר בתור אדם שיודע את האמת, ובסוף של הדברים כשה האדם מבין את שורש כל הדברים אז איך הוא יכול לטעון שמישהו משקר בכלל אם הוא מבין את השכל גם מאחורי השקר? ואם הוא מבין את השכל מאחורי השקר אז השקר הופך לאמת. ולכן בשורש של הדברים השקר והאמת הם אותו הדבר בדיוק.
מדוע אסור להעביר ביקורת על המחשבות יהיו אשר יהיו
אז גם כל אותם הדמיונות והרצונות הסתמיים של האדם שעולים בו, ומציקים לו, ומשקרים לו, הרי שהם כולם ביטוי לכך שהוא עדיין לא הבין את האמת עד הסוף, ובמקום שהאדם ישפוט את עצמו על כך שהוא בסך הכל מבטא את רמת ההבנה שלו ע"י אותם רצונות, עליו לקבל גם את העובדה שהוא עדיין פשוט נמצא ברמת ההבנה שלו, ועדיף שיבקר את עצמו לחיוב, במידה, והוא משתדל להבין את המציאות, כי בכך הוא ממילא נפתר מכל אותם רצונות סתמיים, ועדיף שלפחות שלא יבקר את עצמו לשלילה מכיוון שביקורת שלילית זו התנגדות למציאות שהן אותן המחשבות גם.
מה השכל מאחורי התפילה.
לגבי תפילה, מה השכל מאחורי תפילה? הרי תפילה כמו שמציגים אותה הרי שזה ביטוי למשהו שעומד מאחורי המעשה הזה. התפילה עצמה זה כלי על מנת להגיע למשהו אחר, והתפילה היא פשוט כלי שימושי להשגה של הדבר הזה. והדבר הזה הוא סוג של פינוי זמן אינטימי לעצמי במהלך היום והבעת אהבה עצמית.
ז"א שאנשים שעושים מדיטציה אז אפשר להגיד שהם סוג של מתפללים גם. רק שבמקום להגיד את המילים שאומרים בתפילה הם מרגישים את מה שהמילים בתפילה נותנות.
אבל כשה האדם מתפלל אז גם מבלי להיות מודע לכך הוא מעורר בעצמו קרבה לעצמו.
וככל שהאדם מתפלל יותר אז ככה הוא מתחבר לעצמו עוד יותר.
וכאשר בן אדם עושה מדיטציה שבה הוא עובד על הילד הפנימי אז הוא בעצם מתפלל לה' לריפוי מבלי שהוא יודע את זה אפילו. והשם עוזר כך או כך. (מניסיון) מכיוון שגם מבחינת ה', בין אם האדם עושה במודע או שלא במודע הרי שבשורש הדברים ה' מבין מה האדם באמת רוצה ואם הוא בוחר לפנות זמן לעצמו אז הוא פונה לה' גם מבלי שהוא יודע שהוא פנה לה', אבל בשורש כל מחשבותיו הוא כן פנה לה' והוא פשוט לא מודע לכך.
ז"א שבין אם האדם מתפלל לה' או לעצמו אז זה אותו הדבר בדיוק בשורש של הדברים ולכן התוצאה היא אותה תוצאה והיא רגש חיובי של חיבור עצמי.
ז"א שמה שמשנה זו לא התפילה עצמה, אלה הכוונה מאחוריה, והיא שהאדם מחפש להתחבר לעצמו.
כמו שכבר הבנתי, אסור לאדם לנסות להיות אמתי מכיוון שבעצם זה שהוא מנסה, אז הוא כבר משקר.
אותו ניסיון שלו להיות אמתי הוא זה שימנע ממנו להיות אמתי לגמרי אפילו אם האדם הזה יגיע עם עצמו ל 99% אמת, עדיין עד שיקבל את זה שגם להפך להיות אמתי זה בסדר עדיין יישאר משקר.
מכיוון שעצם זה שהאדם מנסה להיות אמתי אז הוא יוצא מנק' הנחה שלהיות מזויף זה רע, כי אחרת היה נשאר מזויף, ושלם עם זה, אבל עצם זה שהוא הניח שלהיות מזויף זה רע הרי שהוא כבר שיקר.
וזה מכיוון שמזויף זה שקר מעצמו, ואדם הוא תמיד מזויף עד לרגע שבו הוא מגיע להבנה שלמה של המציאות, והאדם הוא תמיד אמתי באותה הרמה בדיוק שבה הוא מבין את עצמו, ולכן לקרוא לאנשים מזויפים הרי שזה כבר שקר והופך את מי שקרא להם מזויפים למזויף בעצמו, ולכן בדיוק כמוהם. אז על מה ולמה ביקר אותם?
הרי שמי שמבין את המציאות מכל צדדיה מבין גם שמזויף ואמתי אלה בסך הכל ביטויים טבעיים לרמת הבנתו של האדם את עצמו, ואם זוהי רמת הבנתו של האדם את עצמו, אז על מה יש להאשים אותו?
מי שקורא לאנשים אחרים מזויפים הוא מזויף בעצמו, מכיוון שזה מעיד על כך שהוא עדיין לא מבין בעצמו, שאמתי, ומזויף זה אותו הדבר בדיוק, ופשוט ביטוי לרמת הבנתו של האדם את עצמו.
וברגע שהאדם מבין את האמת על עצמו, אז ממילא הוא הופך לאמתי, והוא הופך לאמתי עקב הבנה של האמת, ועד שהאדם הגיע להבנה של האמת, אז איך יוכל להיות אמתי? איך אדם יכול לקרוא לעצמו אמתי, אם הוא לא מבין את האמת על עצמו?
ז"א שמי שטוען שהוא אמתי, אז הוא כבר משקר, ומי שמגיע לאמת, אינו מרגיש צורך להדגיש לעצמו שהוא אמתי, ולכן גם אינו מרגיש צורך להגיד לאחר שהוא אמתי.
האדם הוא תמיד אמתי, וגם תמיד מזויף, בהתאם לרמת הבנתו, ולכן לבקר את האחר, ולכן גם את עצמך, על כך שאתה אולי מזויף, ואולי אמתי, ועד כמה אמתי, ועד כמה מזויף אתה, זה חסר משמעות, ואת אותו המאמץ שהשקעת בביקורת המיותרת הזאת, יכולת להשקיע בהבנה של המציאות, ולכן בהבנה עצמית, ולכן ממילא היית הופך לאמתי, ופחות מזויף, כי מי שמכיר את האמת באמת, אז אין לו כבר יכולת לחשוב אחרת מהאמת.
מה לעשות אם רוצים לספר לאדם אחר את מה שאתה יודע על המציאות, איך לספר נכון.
ז"א שאם אני רוצה להוביל בן אדם אל האמת על עצמו, אז אסור לי לגלות לו את האמת עליו.
כי אם אני מגלה לו את האמת עליו, אז הוא עלול לחשוב שאני משקר לו מכיוון שאם הוא לא מנסה להבין את האמת בעצמו, אז הרי שהוא יוצא מנק' הנחה שהוא כבר מבין את האמת על עצמו, ולכן הוא עלול לחשוב שאני בא לשקר אותו ובכך לחלל את המהות שלו.
אדם שחושב ששקר הוא אמת, עבורו השקר הוא אמת לכל דבר, ולכן האמת הופכת עבורו לשקר.
אז אם ברצוני לבאר לאדם את האמת, אז עלי פשוט לדבר לאדם אמת באופן כללי, ואם האדם יבין את האמת, אז ממילא הוא יבין את האמת על עצמו, ויסיק את המסקנה על עצמו בעצמו ויתקרב אל האמת על דעת עצמו.
למה אם בן אדם טוען שהוא יודע את האמת אז הוא משקר ממילא, ולמה שקר ואמת הם אחד.
וממילא על מנת לטעון שאני אומר את האמת אז עלי לצאת מנק' הנחה שהאחר אומר שקר ואם אני מסוגל לזהות שהאחר אומר שקר אז אני בעצמי משקר ולכן אני משקר כאשר אני טוען שאני אומר אמת.
ואם הייתי מבין את האמת באמת אז הייתי יוצא מנק' הנחה שהאחר אומר רק אמת וזה מכיוון שהייתי מבין את שורש מחשבותיו ושורש מחשבותיו הוא אמתי בדיוק כמו האמת שאני מכיר בתור אדם שיודע את האמת, ובסוף של הדברים כשה האדם מבין את שורש כל הדברים אז איך הוא יכול לטעון שמישהו משקר בכלל אם הוא מבין את השכל גם מאחורי השקר? ואם הוא מבין את השכל מאחורי השקר אז השקר הופך לאמת. ולכן בשורש של הדברים השקר והאמת הם אותו הדבר בדיוק.
מדוע אסור להעביר ביקורת על המחשבות יהיו אשר יהיו
אז גם כל אותם הדמיונות והרצונות הסתמיים של האדם שעולים בו, ומציקים לו, ומשקרים לו, הרי שהם כולם ביטוי לכך שהוא עדיין לא הבין את האמת עד הסוף, ובמקום שהאדם ישפוט את עצמו על כך שהוא בסך הכל מבטא את רמת ההבנה שלו ע"י אותם רצונות, עליו לקבל גם את העובדה שהוא עדיין פשוט נמצא ברמת ההבנה שלו, ועדיף שיבקר את עצמו לחיוב, במידה, והוא משתדל להבין את המציאות, כי בכך הוא ממילא נפתר מכל אותם רצונות סתמיים, ועדיף שלפחות שלא יבקר את עצמו לשלילה מכיוון שביקורת שלילית זו התנגדות למציאות שהן אותן המחשבות גם.
מה השכל מאחורי התפילה.
לגבי תפילה, מה השכל מאחורי תפילה? הרי תפילה כמו שמציגים אותה הרי שזה ביטוי למשהו שעומד מאחורי המעשה הזה. התפילה עצמה זה כלי על מנת להגיע למשהו אחר, והתפילה היא פשוט כלי שימושי להשגה של הדבר הזה. והדבר הזה הוא סוג של פינוי זמן אינטימי לעצמי במהלך היום והבעת אהבה עצמית.
ז"א שאנשים שעושים מדיטציה אז אפשר להגיד שהם סוג של מתפללים גם. רק שבמקום להגיד את המילים שאומרים בתפילה הם מרגישים את מה שהמילים בתפילה נותנות.
אבל כשה האדם מתפלל אז גם מבלי להיות מודע לכך הוא מעורר בעצמו קרבה לעצמו.
וככל שהאדם מתפלל יותר אז ככה הוא מתחבר לעצמו עוד יותר.
וכאשר בן אדם עושה מדיטציה שבה הוא עובד על הילד הפנימי אז הוא בעצם מתפלל לה' לריפוי מבלי שהוא יודע את זה אפילו. והשם עוזר כך או כך. (מניסיון) מכיוון שגם מבחינת ה', בין אם האדם עושה במודע או שלא במודע הרי שבשורש הדברים ה' מבין מה האדם באמת רוצה ואם הוא בוחר לפנות זמן לעצמו אז הוא פונה לה' גם מבלי שהוא יודע שהוא פנה לה', אבל בשורש כל מחשבותיו הוא כן פנה לה' והוא פשוט לא מודע לכך.
ז"א שבין אם האדם מתפלל לה' או לעצמו אז זה אותו הדבר בדיוק בשורש של הדברים ולכן התוצאה היא אותה תוצאה והיא רגש חיובי של חיבור עצמי.
ז"א שמה שמשנה זו לא התפילה עצמה, אלה הכוונה מאחוריה, והיא שהאדם מחפש להתחבר לעצמו.
050-3331-331