.
הרבה מאוד דתות ואמונות, אם לא כולם, מקדישות חלק נכבד מהתורה שלהם לחקירה עצמית ולמציאת השקט הפנימי. ביהדות זו התפילה, המדיטציה וההתבודדות.
לכן, אני לא ממש מגלה כאן את אמריקה במאמר על שליטה על המחשבות, אבל אולי אני אצליח להביא את ה"תורה" הזאת בצורה בהירה ופשוטה יותר.
מה הם המחשבות?
המחשבות שלנו הם בעצם צורת התקשורת של הגוף שלנו איתנו. מה זה איתנו? זה שאלה עמוקה, אני מאמין שהאדם מורכב משני קולות עיקריים - הגוף והנשמה.
הנשמה היא הקול של המצפון, האינטואיציה וכדומה. והגוף הוא הקול של ההישרדות, המחשבה והיצרים.
המחשבה היא הביטוי של הגוף ואנחנו עושים זאת בדיבור פנימי או בתמונות או סרט שדומה לחלימה.
אנחנו חושבים על הדברים הבאים בדרך כלל:
העבר - מריצים לעצמינו דיאלוגים וסרטים של העבר שלנו וזיכרונות. כמו זכרונות ילדות או מתמללים לעצמנו שיחה מעצבנת שהיתה לנו אתמול.
העתיד - חושבים ומדמיינים מה הולך להיות, מה אני יעשה בסיטואציה מסויימת דימיונית כמו שאזכה בלוטו או מה יקרה אם מישהו יקר לי יפגע.
תכנון - מתכננים מה לעשות לקראת סיטואציה מסוימת כמו להתכונן לפגישה.
אלה פחות או יותר סוגי המחשבה הבסיסיים, ורובנו נמצאים כל הזמן במחשבות כאלה - או על העבר או על העתיד. כל הזמן חושבים וחושבים וחושבים. המוח כל הזמן עסוק וטרוד ומתמלל שיחות וזיכרונות ותמונות רצות וקולות ודאגות ופחדים וחרדות ועוד ועוד...
מאוד עמוס... מאוד מעייף...
סוג המחשבות שהוא באמת מקדם אותנו - אלה מחשבות של תכנון פרקטי לדברים ממשיים. שהם מחשבות שבהם אני בעצם מתכנן פעולה, אסטרטגיה, לוח זמנים וכולי. כמו לתכנן את היום שלי למחר - באיזה שעה אני אצא, מתי אגיע לעבודה וכו'.
אלה דברים שבדרך כלל עדיף לעשות עם מחברת או יומן במקום להשאיר את התכנון בראש כי לפעמים נוצר שם בלאגן.
כל שאר סוגי המחשבות - לא באמת חשובות, למרות שאנחנו באמת מאמינים שהם ממש חשובות. אבל תחשבו על זה - האם לתמלל את השיחה שהיתה לי אתמול עם החבר באמת תקדם אותי לאן שהוא בחיים?
אולי אם נשתף מישהו על השיחה זה יעזור.
הבעיה במחשבות היא שהם שולטות בנו.
מחשבה היא כמו זרע קטן. אם נשים לב טוב, נראה שכל מחשבה מתחילה בניצוץ "קסום", שעולה לנו במוח, שבשניה אחת אנחנו בעצם רואים וחווים את המחשבה שלנו ויודעים בדיוק מה היא ולאן היא הולכת. זו מין שניה קצרה שנמצאת ברווח בין המחשבות שבה מגיע הרעיון למחשבה.
אפשר לתאר את זה כאילו ראינו כדור בדולח ובו באותה שניה ראינו את כל הסיפור מההתחלה עד הסוף.
ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מתחילים לתמלל את הסיפור שראינו בניצוץ הקצרצר הזה.
תנסו לשים לב - לפני כל מחשבה ארוכה ומייגעת, יש ניצוץ כזה שמספר לנו את כל הסיפור בשניה קצרה. ואז אנחנו מתחילים לתמלל אותו ולספר אותו לעצמינו במילים ובתמונות כאשר בעצם אנחנו כבר יודעים בדיוק מה אנחנו הולכים לחשוב ואנחנו כבר יודעים מה סוף הסרט.
זה כמו רגע של גילוי או של מוזה שיש אותה לאומן או מדען. שפתאום בשניה אחת הוא מבין הכל, רואה את כל היצירה מול העיניים שלו מההתחלה ועד הסוף. עכשיו רק נשאר להגשים אותה ולכתוב את התווים, לצייר את הציור או לתכנן את המוצר.
ככה, אותו דבר המחשבות שלנו מתחילות.
עכשיו תתארו לעצמכם מצב שבו אנחנו חיים רק את הניצוצות ולא את התמלול שלהם. מצב שבו המוח נקי, ומידי פעם עולה איזה ניצוץ כזה, ואנחנו פשוט נותנים לסיפור להשאר בטווח של השנייה הזאת ולא מבזבזים חצי שעה כדי לספר אותו לעצמנו שוב ואנחנו בוחרים האם להתעכב על הניצוץ הזה או להמשיך הלאה. נראה אפשרי?
זה בהחלט אפשרי.
בהתחלה זה לא קל כי המוח שלנו הוא מנגנון הישרדות, כיוון שהוא חלק מהותי מהגוף שלנו והמטרה שלנו היא לשרוד. לכן הוא נותן לנו את התחושה שכל מחשבה ומחשבה שהוא חושב היא הדבר הכי חשוב בעולם ואם לא נחשוב אותה ברגע הזה ולא נספר לנו את הסיפור הזה שאנחנו כבר יודעים את הסוף שלו מראש, אז משהו נוראי יקרה ואולי אפילו נמות.
זה כמו התמכרות. אנחנו פשוט מכורים למחשבות.
אותה התחושה שיש לנרקומן או למכור אחר היא אותה תחושה שיש לנו כאשר יש לנו מחשבה ואנחנו צריכים למנוע אותה מעצמנו.
מעבר לכל זה - הבעיה הכי גדולה בכך שהמחשבות שולטות עלינו, זה שבעצם רוב המחשבות שלנו הם שקר שנובע מתוך פחד וחרדה שבדרך כלל לא נכונות ומציאותיות.
דאגה היא המחשבה הכי מציקה שיש - אנחנו דואגים שמשהו רע יקרה לנו או לאהוב שלנו. אך מה זה בעצם דאגה? זו מחשבה טורדנית שמקננת לנו בראש שנובעת מתוך פחד שיקרה משהו רע, פחד שנובע מתוך דברים שאחרים אמרו לנו, מתוך חוויה לא נעימה שהיתה לנו בעבר ומתוך חוסר אמונה עצמית. ואם נחשוב על זה רגע - אם נדאג למשהו והוא יקרה - זה יעזור לנו זה שדאגנו? לא. ואם נדאג למשהו, אולי שנים, והוא לא יקרה (שזה רוב הסיכויים) אז בעצם בזבנו הרבה אנרגיה לשווא. לא?
בהחלט.
דאגה זה בזבוז אנרגיה אדיר! שרק מוביל לכאב ולעוד חוסר אמונה ושליליות בחיים.
הבעיה היא שרוב האנשים כל כך רגילים לדאוג, כי זה חלק מהנורמה החברתית שלנו, עד שהם פשוט לא חושבים על זה שאפשר גם בלי לדאוג. רוב האמהות מאמינות שדאגה זה יד ביד עם גידול ילדים. שלגדל ילדים ולדאוג להם זה אומר שזה חלק מהאהבה. אבל זה באמת נכון? האם אהבה היא דאגה?
בשביל להתחיל להביא שלווה לחיים ולהשתחרר משליטת המחשבות, צריך קודם כל לבחור בכך ולהבין שהמחשבות זה לא אנחנו, ושיש דרך נוספת ושאפשר גם לחיות, ולחיות הרבה יותר טוב כאשר אנחנו שולטים על המחשבות שלנו ולא הם עלינו.
איך עושים את זה?
פשוט מאוד - מתחילים באימון, ממש כמו בחדר כושר, לאמן את עצמינו לשלוט במחשבה ולא לתת לה לשלוט בנו.
ובשביל זה יש תרגיל מאוד פשוט אך עוצמתי - כל יום למשך חמש דקות, מוצאים מקום שקט ורגוע ופשוט במשך חמש דקות יושבים עם עיניים עצומות ומתרגלים להיות בשקט פנימי.
מרכזים את כל צומת הלב שלנו לגוף, לנוכחות שלנו בחדר, למגע של הבגדים בגוף, לדפיקות הלב ולנשימה - בעיקר לנשימה. ומדמיינים שהמחשבות הם כמו עננים, או ציפורים שעפות ובאות בשמיים נקיים. וכל מחשבה שבאה - פשוט מוציאים אותה עם נשיפה החוצה ואומרים לה - תודה, אבל אני לא רוצה אותך עכשיו.
מה שיקרה זה, שהמחשבה תגיע ותסחוף אותנו בנעימות לסיפור שלה ופתאום נמצא את עצמנו אחרי עשר דקות, שבהם חשבנו טוב טוב על הפגישה שהיתה לנו אתמול או שתהיה לנו מחר. חשבנו כל כך טוב עד שזה פשוט לא שינה כלום בחיים שלנו. וזה בסדר.
וזה התרגול - פשוט יושבים ומנסים שוב ושוב רק להתרכז בנשימה, בגוף ובנוכחות ומנסים לשחרר מחשבות ולא להיסחף איתם.
מומלץ מאוד לשים שעון, סטופר, או לעשות זאת עם אדם נוסף, שכל דקה יזכיר לכם לחזור לכאן ולעכשיו ולשחרר את המחשבות כי מאוד קל להיסחף עם המחשבות.
בדרך הזאת אנחנו מאמנים את השריר שלנו ואת היכולת שלנו לשלוט ולשחרר מחשבות, וכך אנחנו יכולים להיות יותר בשלווה ובשקט פנימי. זה מאוד עוזר להירדם ולישון טוב בלילה ולהיות בשליטה ואמונה פנימית. כי אם הזמן נגלה שבאמת רוב המחשבות שיש לנו הם דיי שליליות ומלאות פחד, וככל שנשחרר אותם, כך הבטחון והאמונה שלנו יגדלו.
בהצלחה!
הרבה מאוד דתות ואמונות, אם לא כולם, מקדישות חלק נכבד מהתורה שלהם לחקירה עצמית ולמציאת השקט הפנימי. ביהדות זו התפילה, המדיטציה וההתבודדות.
לכן, אני לא ממש מגלה כאן את אמריקה במאמר על שליטה על המחשבות, אבל אולי אני אצליח להביא את ה"תורה" הזאת בצורה בהירה ופשוטה יותר.
מה הם המחשבות?
המחשבות שלנו הם בעצם צורת התקשורת של הגוף שלנו איתנו. מה זה איתנו? זה שאלה עמוקה, אני מאמין שהאדם מורכב משני קולות עיקריים - הגוף והנשמה.
הנשמה היא הקול של המצפון, האינטואיציה וכדומה. והגוף הוא הקול של ההישרדות, המחשבה והיצרים.
המחשבה היא הביטוי של הגוף ואנחנו עושים זאת בדיבור פנימי או בתמונות או סרט שדומה לחלימה.
אנחנו חושבים על הדברים הבאים בדרך כלל:
העבר - מריצים לעצמינו דיאלוגים וסרטים של העבר שלנו וזיכרונות. כמו זכרונות ילדות או מתמללים לעצמנו שיחה מעצבנת שהיתה לנו אתמול.
העתיד - חושבים ומדמיינים מה הולך להיות, מה אני יעשה בסיטואציה מסויימת דימיונית כמו שאזכה בלוטו או מה יקרה אם מישהו יקר לי יפגע.
תכנון - מתכננים מה לעשות לקראת סיטואציה מסוימת כמו להתכונן לפגישה.
אלה פחות או יותר סוגי המחשבה הבסיסיים, ורובנו נמצאים כל הזמן במחשבות כאלה - או על העבר או על העתיד. כל הזמן חושבים וחושבים וחושבים. המוח כל הזמן עסוק וטרוד ומתמלל שיחות וזיכרונות ותמונות רצות וקולות ודאגות ופחדים וחרדות ועוד ועוד...
מאוד עמוס... מאוד מעייף...
סוג המחשבות שהוא באמת מקדם אותנו - אלה מחשבות של תכנון פרקטי לדברים ממשיים. שהם מחשבות שבהם אני בעצם מתכנן פעולה, אסטרטגיה, לוח זמנים וכולי. כמו לתכנן את היום שלי למחר - באיזה שעה אני אצא, מתי אגיע לעבודה וכו'.
אלה דברים שבדרך כלל עדיף לעשות עם מחברת או יומן במקום להשאיר את התכנון בראש כי לפעמים נוצר שם בלאגן.
כל שאר סוגי המחשבות - לא באמת חשובות, למרות שאנחנו באמת מאמינים שהם ממש חשובות. אבל תחשבו על זה - האם לתמלל את השיחה שהיתה לי אתמול עם החבר באמת תקדם אותי לאן שהוא בחיים?
אולי אם נשתף מישהו על השיחה זה יעזור.
הבעיה במחשבות היא שהם שולטות בנו.
מחשבה היא כמו זרע קטן. אם נשים לב טוב, נראה שכל מחשבה מתחילה בניצוץ "קסום", שעולה לנו במוח, שבשניה אחת אנחנו בעצם רואים וחווים את המחשבה שלנו ויודעים בדיוק מה היא ולאן היא הולכת. זו מין שניה קצרה שנמצאת ברווח בין המחשבות שבה מגיע הרעיון למחשבה.
אפשר לתאר את זה כאילו ראינו כדור בדולח ובו באותה שניה ראינו את כל הסיפור מההתחלה עד הסוף.
ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מתחילים לתמלל את הסיפור שראינו בניצוץ הקצרצר הזה.
תנסו לשים לב - לפני כל מחשבה ארוכה ומייגעת, יש ניצוץ כזה שמספר לנו את כל הסיפור בשניה קצרה. ואז אנחנו מתחילים לתמלל אותו ולספר אותו לעצמינו במילים ובתמונות כאשר בעצם אנחנו כבר יודעים בדיוק מה אנחנו הולכים לחשוב ואנחנו כבר יודעים מה סוף הסרט.
זה כמו רגע של גילוי או של מוזה שיש אותה לאומן או מדען. שפתאום בשניה אחת הוא מבין הכל, רואה את כל היצירה מול העיניים שלו מההתחלה ועד הסוף. עכשיו רק נשאר להגשים אותה ולכתוב את התווים, לצייר את הציור או לתכנן את המוצר.
ככה, אותו דבר המחשבות שלנו מתחילות.
עכשיו תתארו לעצמכם מצב שבו אנחנו חיים רק את הניצוצות ולא את התמלול שלהם. מצב שבו המוח נקי, ומידי פעם עולה איזה ניצוץ כזה, ואנחנו פשוט נותנים לסיפור להשאר בטווח של השנייה הזאת ולא מבזבזים חצי שעה כדי לספר אותו לעצמנו שוב ואנחנו בוחרים האם להתעכב על הניצוץ הזה או להמשיך הלאה. נראה אפשרי?
זה בהחלט אפשרי.
בהתחלה זה לא קל כי המוח שלנו הוא מנגנון הישרדות, כיוון שהוא חלק מהותי מהגוף שלנו והמטרה שלנו היא לשרוד. לכן הוא נותן לנו את התחושה שכל מחשבה ומחשבה שהוא חושב היא הדבר הכי חשוב בעולם ואם לא נחשוב אותה ברגע הזה ולא נספר לנו את הסיפור הזה שאנחנו כבר יודעים את הסוף שלו מראש, אז משהו נוראי יקרה ואולי אפילו נמות.
זה כמו התמכרות. אנחנו פשוט מכורים למחשבות.
אותה התחושה שיש לנרקומן או למכור אחר היא אותה תחושה שיש לנו כאשר יש לנו מחשבה ואנחנו צריכים למנוע אותה מעצמנו.
מעבר לכל זה - הבעיה הכי גדולה בכך שהמחשבות שולטות עלינו, זה שבעצם רוב המחשבות שלנו הם שקר שנובע מתוך פחד וחרדה שבדרך כלל לא נכונות ומציאותיות.
דאגה היא המחשבה הכי מציקה שיש - אנחנו דואגים שמשהו רע יקרה לנו או לאהוב שלנו. אך מה זה בעצם דאגה? זו מחשבה טורדנית שמקננת לנו בראש שנובעת מתוך פחד שיקרה משהו רע, פחד שנובע מתוך דברים שאחרים אמרו לנו, מתוך חוויה לא נעימה שהיתה לנו בעבר ומתוך חוסר אמונה עצמית. ואם נחשוב על זה רגע - אם נדאג למשהו והוא יקרה - זה יעזור לנו זה שדאגנו? לא. ואם נדאג למשהו, אולי שנים, והוא לא יקרה (שזה רוב הסיכויים) אז בעצם בזבנו הרבה אנרגיה לשווא. לא?
בהחלט.
דאגה זה בזבוז אנרגיה אדיר! שרק מוביל לכאב ולעוד חוסר אמונה ושליליות בחיים.
הבעיה היא שרוב האנשים כל כך רגילים לדאוג, כי זה חלק מהנורמה החברתית שלנו, עד שהם פשוט לא חושבים על זה שאפשר גם בלי לדאוג. רוב האמהות מאמינות שדאגה זה יד ביד עם גידול ילדים. שלגדל ילדים ולדאוג להם זה אומר שזה חלק מהאהבה. אבל זה באמת נכון? האם אהבה היא דאגה?
בשביל להתחיל להביא שלווה לחיים ולהשתחרר משליטת המחשבות, צריך קודם כל לבחור בכך ולהבין שהמחשבות זה לא אנחנו, ושיש דרך נוספת ושאפשר גם לחיות, ולחיות הרבה יותר טוב כאשר אנחנו שולטים על המחשבות שלנו ולא הם עלינו.
איך עושים את זה?
פשוט מאוד - מתחילים באימון, ממש כמו בחדר כושר, לאמן את עצמינו לשלוט במחשבה ולא לתת לה לשלוט בנו.
ובשביל זה יש תרגיל מאוד פשוט אך עוצמתי - כל יום למשך חמש דקות, מוצאים מקום שקט ורגוע ופשוט במשך חמש דקות יושבים עם עיניים עצומות ומתרגלים להיות בשקט פנימי.
מרכזים את כל צומת הלב שלנו לגוף, לנוכחות שלנו בחדר, למגע של הבגדים בגוף, לדפיקות הלב ולנשימה - בעיקר לנשימה. ומדמיינים שהמחשבות הם כמו עננים, או ציפורים שעפות ובאות בשמיים נקיים. וכל מחשבה שבאה - פשוט מוציאים אותה עם נשיפה החוצה ואומרים לה - תודה, אבל אני לא רוצה אותך עכשיו.
מה שיקרה זה, שהמחשבה תגיע ותסחוף אותנו בנעימות לסיפור שלה ופתאום נמצא את עצמנו אחרי עשר דקות, שבהם חשבנו טוב טוב על הפגישה שהיתה לנו אתמול או שתהיה לנו מחר. חשבנו כל כך טוב עד שזה פשוט לא שינה כלום בחיים שלנו. וזה בסדר.
וזה התרגול - פשוט יושבים ומנסים שוב ושוב רק להתרכז בנשימה, בגוף ובנוכחות ומנסים לשחרר מחשבות ולא להיסחף איתם.
מומלץ מאוד לשים שעון, סטופר, או לעשות זאת עם אדם נוסף, שכל דקה יזכיר לכם לחזור לכאן ולעכשיו ולשחרר את המחשבות כי מאוד קל להיסחף עם המחשבות.
בדרך הזאת אנחנו מאמנים את השריר שלנו ואת היכולת שלנו לשלוט ולשחרר מחשבות, וכך אנחנו יכולים להיות יותר בשלווה ובשקט פנימי. זה מאוד עוזר להירדם ולישון טוב בלילה ולהיות בשליטה ואמונה פנימית. כי אם הזמן נגלה שבאמת רוב המחשבות שיש לנו הם דיי שליליות ומלאות פחד, וככל שנשחרר אותם, כך הבטחון והאמונה שלנו יגדלו.
בהצלחה!
050-3331-331