* זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית - חלק 1.
פרויד מניח שאדם מכובד כמו משה לא יצא לבדו. הייתה אתו פמליה. משפחתו, מקורביו, סופריו ומשרתיו אלה היו הלויים המקוריים. טענת המסורת שמשה היה לוי אינה נכונה.
הלויים היו אנשיו של משה ונשאו שמות מצרים לאורך זמן. הם ניצלו מהאסון שפקד את שבט היוצאים. עם הזמן התרבו, התחברו לעם שחיו בתוכו, אך נשארו נאמנים לאדונם, שימרו את זכרו וטיפחו את מסורתו.
פרויד חוזר שוב לעניין המילה. לא ניתן להפריד את המנהג מן הקשר למצרים, קבלתו הייתה ויתור לאנשי משה, שלא רצו לוותר על סמל היותם מקודשים. הם רצו להשאיר את המנהג כסמל לעברם, לפני שהצטרפו לדת המדיינים.
האיסור על הגיית שם האל היא טאבו ישן. חכמי התורה וספר יהושע משתמשים בשני שמות. אלוהים - יהוה. השמות השונים מרמזים שבעבר היו אלים שונים. המגמה החדשה הייתה להוכיח את גדולתו של יהוה. האל החדש.
צריך היה לזקוף את יציאת מצרים לכוחו של יהוה. אל הגעש ההופך לעמוד אש בלילות. הסערה המשנה את הים. מתן תורה התרחש לאורה של התפרצות וולקנית.
תיאור זה עושה עוול לאיש משה שהוציא את העם ממצרים. את הפיצוי למשה התירו על ידי הרחבת שמו של יהוה עד מצרים ואת פועלו של משה לעבר הירדן המזרחי.
כך התמזג עם אישיותו של מייסד הדת החדשה, חתנו של יתרו המדייני, שלו הושאל השם משה.
משה המתואר כמהיר חמה ואלים לא שמע את השם יהוה. המדייני העדין, מעולם לא היה במצרים. הוטלה עליו משימה לחבר אגדה שתאחד את מאמיני אתון ויהוה.
ההנחה הבאה מביאה את פרויד לבדוק מה צריך כדי להמשיך בדרכו היא שאלת חמשת הספרים הראשונים וספר יהושוע.
היהויסט נחשב למקור הקדום ביותר. ונוטים לייחס אותו לאביתר הכהן, בן זמנו של דוד המלך. את זמנו של היהויסט האחר משייכים לממלכת ישראל. לאחר חורבן הממלכה הצפונית (722 לפנה"ס) איחד כהן יהודי את שני הנוסחים והוסיף להם אחד משלו. אז נמצא לכאורה הספר בשלמותו במקדש. הספר שנקרא דברים. אחרי חורבן הבית (586 לפנ"הס) לאחר גלות בבל ושיבת ציון עברה היצירה עריכה חדשה וסופית ומאז לא שונתה.
כדי ליצור ליהוה מקום בעבר מחברים אגדות ישנות על אבות קדמונים, אברהם יצחק ויעקב. יהוה אומר שהיה כבר אל האבות הללו ומודה שהם עבדו אותו בשם אחר. באיזה שם לא נאמר.
המיתוס יכול לגשר על הלא הגיוני כדי שהתחושה העממית לא תפגע. איזו התנהגות זו שאל כורת ברית התחייבות הדדית עם האבות ואז נעלם למאות שנים. הדביקו את המילה המצרית כסמל לקשר שהיה ועדיין לא התממש.
רעיון חדשני אחר היא העובדה שהאל בחר לעצמו עם. מצהיר עליו כעל עמו ועל עצמו כאלוהיו.
עמים אימצו להם אל חדש אך לא להיפך. משה הוא שירד אל היהודים, עשה אותם לעמו. הם היו העם הנבחר שלו.
שילוב האבות הקדמונים משרת מטרה נוספת. הם חיו בכנען. ייתכן שהיו גיבורים כנעניים או דמויות אלים שנוכסו על ידי בני ישראל לצורכי רצף היסטורי. ייחוס האבות ביסס את הטענה שהיו מושרשים בארץ מקודם. הייתה זו תחבולה מוצלחת לטעון שהאל יהוה החזיר להם את מה שהיה בבעלות אבותיהם. רשומות מצריות מזכירות את השם ישראל כחלק מכיבוש כנען. הרבה לפני יציאת מצרים.
ממצאים שהתגלו באי יב ליד האשד הראשון של הנילוס מגלים שהתקיימה שם מושבה צבאית יהודית. במקדשה עבדו את האל יהו, אך גם את האלה ענת יהו.
אלוהי משה לא התאים לשבט שיצא לכבוש לעצמו נחלה. האל העדין נעלם. להמון הפרימיטיבי היה קשה לקבל את הדקויות שלו. יהוה הרעשני התאים הרבה יותר לצרכים הללו.
עם הזמן יהוה ואלוהים התאחדו לאל אחד. אל שיביא גם שכר מיוחד לעמו. אך מדי פעם העניש אותם בעמים אחרים שכבשו אותם, אשורים, בבלים ופרסים. האל שאין לו חקר הפיל את האימפריות הזרות.
בסופו הוכר האל המאוחד כאל יחיד שאין אלים אחרים לצדו. הכוהנים טיפחו טקסים לעבודת האל, ושיבחו את הפשטות והקדושה של חיים במדבר.
מאות שנים אחר כך עיבדו הכוהנים בסיפורם וחיברו את משה לאיש שהביא את תקנות החיים. כך יצרו רצף היסטורי. הפכו את יהוה לאל האבות.
אלא שבבדיקת העובדות וירידה לעומקי הכתוב אפשר לראות את שרידי המאבק בין דת משה ודת מאוחרת יותר, כשפולחן יהוה נגמר. עיבוד המסורות נעשו כולן להסתיר את הדת שנולדה במצרים. האמונה באל אחד.
פרויד מסביר שתורתו של משה לא התקבלה מיד, אלא הלכה והתחזקה לאורך שנים. כדי להראות שהתהליך אפשרי הוא משווה את תורת המינים של דרווין שהתקבלה בבוז אך תוך דור הפכה להיות מקובלת ומוסכמת.
כדי להצדיק את האפשרות מביא פרויד דוגמה מאדם שחווה תאונת רכבת. בהתחלה הוא בהלם. הוא מפתח תסמינים שונים ומובחן אחרי זמן כבעל נוירוזה טראומטית. לתקופה שבין התאונה להופעת התסמינים קוראים "תקופת דגירה" יש התאמה בין התאוריה ושאלת המונותיאיזם היא תקופת החביון.
התקופה שאחרי המעילה בדת משה הסגפנית לא הורגשה. האיחוד שהתרחש בקדש לקבלת דת חדשה בין יוצאי מצרים ובין השבטים המקומיים.
אלו היו כבר נכדיהם של היוצאים המקוריים, אך עדיין לא ויתרו על ההכרה בסיפור שלהם, אך היה להם עניין לטשטש את מה שקרה למשה.
יוצאי מצרים הביאו אתם כתב. עם הזמן שונה הכתב המצרי שהיה מבוסס על ציורים, הדת החדשה אסרה ציורים והומצא כתב חדש.
יוצאי מצרים רצו לכתוב היסטוריה. הם הכירו בחשיבותה עוד משם. הם כתבו היסטוריה שהתאימה להם. המסורות מפה לפה עוד התגלגלו זמן רב אך עם הזמן שונו הסיפורים.
העובדות והתכנים שהוסתרו והוכחשו על ידי הכתיבה הרשמית היא תקופת החביון. המידע האמיתי לא נעלם באמת.
עם היהודים נטש את דת אתון שהובאה על ידי משה ועבר לעבוד אל אחר. העובדה הזו עד כמה שניסו לטשטשה חוזרת ומוכיחה את עצמה. דת משה לא נעלמה לגמרי, היא רחשה מתחת לפני השטח. צברה מספיק כוח כדי לאחד את האל יהוה לאלוהי משה. להעיר את דת משה שניתנה מאות שנים קודם לכן ונזנחה. את התהליך צריכה להסביר פסיכולוגית ההמון.
אנלוגיה לאפשרות הזו אפשר לראות אצל היוונים. באותו זמן בו נולדה מסורת הדת היהודית, ביוון מצא את עצמו העם כבעל אין סוף סיפורים מעברו. מיתוסים הומריים.
כל החומר הזה נולד בזמן קודם. עם מקומי שחווה פריחה ולאחריה קטסטרופה ונעלם. חפירות גילו תרבות מוקדמת יותר. המינואית - מיקנית. אין כמעט רמז לקיומה אצל ההיסטוריונים של התקופה. מוזכר המלך מינוס והלבירינט, לא הרבה יותר. נותרו מסורות שעברו לידי המשוררים. אפוסים כאלה קיימים אצל ההודים הפינים והגרמנים.
פיסת סיפור מהפרהיסטוריה שנשתמרה, הסיפורים הפכו את אנשי הסיפורים לגיבורים. הם לא השאירו מאחריהם אלא מסורת מעורפלת ופגומה. אלכסנדר הגדול התמרמר שלו לא יהיה הומרוס. הוא לא ייהפך למיתוס. הוא משאיר היסטוריה כתובה.
בזמנים קשים מאוד בני האדם חוזרים בדמיונם אחורנית. אל סיפורים מעברם הגדול. אל חלום שלא נגוז. אצל היהודים הייתה זו מסורת משה שגלגלה מיתוס לאורך הדורות. אם אצל האחרים המיתוס הוליד שירה, אצל היהודים הוליד דת.
כדי להרחיב הלאה עושה פרויד אנלוגיה מעולם הפסיכולוגיה. הוא כבר השתמש במושג חביון קודם לכן. כאן הוא מרחיב. תקופת החכיון, כאן של סיפור הדת, ההיא התקופה של הופעת גילויים בלתי מובנים. הגילוי יוביל לחוויות קדומות ונשכחות. כמו כן מזהים את מאפיין הכפייה, אשר מכריע את החשיבה ההגיונית וכופה עצמה על הנפש.
את הרשמים שנחוו מוקדם ונשכחו, רשמים שגרמו לנוירוזות מכנים טראומה. לא תמיד ניתן להבחין בטראומה בהיסטוריה הקדומה. שלוש נקודות חשובות להבנה. המאורעות הטראומטיים התרחשו ב 5 השנים הראשונות. שכחה, תוכן תוקפני מיני. עבודה אנליטית יכולה להחזיר אותן לזיכרון.
תקופת הפריחה מסתיימת בסביבות גיל חמש. מאז ועד גיל ההתבגרות, תקופה המכונה תקופת החביון, אין התפתחות נוספת של המיניות.
תכונה חיובית של תופעת הנאורוטיות הם מאמצים להחזיר את הטראומה לתוקפה. לזכור את החוויה שנשכחה. לחזור ולחוות אותה מחדש. מכנים זאת התקבעות בטראומה וחזרה כפייתית, למרות שסיבתה ההיסטורית נשכחה.
תגובה שלילית היא זו המבקשת לא לזכור ולא לחזור על הטראומה הישנה. את אלו נכנה תגובת מגננה. ביטוין העיקרי היא הימנעות. היחס בין שתי האפשרויות יוצר קונפליקטים.
כאן חוזר פרויד להזכיר בקיצור את מה שהסביר במלואו בספר טוטם וטאבו. היחס בין האב לבנים למותר ולאסור. הצעד הראשון המתקדם מן הטוטמיזם הוא האנשה של זה שסוגדים לו. במקום חיה מופיעים אלים אנושיים. לעתים האל מיוצג בדמות חיה או חיה המלווה את האל. כסמל לשלב הקודם של האל. באגדה הורג האל את החיה.
הדת המונותאיסטית שנולדה במצרים הועברה לעם אחר ואחרי תקופת חביון ממושכת היא שובה את לב העם, מקיימת בו גאוות נבחרות, דת שבה נכרכה תקווה לשכר ובסופו של דבר פנטזיה לשלטון עולמי. עם שיכור מן ההכרה שהוא העם הנבחר. מאושר ביודעו שהאמת נמצאת אצלו. מגיע להערכת השכליות והרגשת מוסריות. כל האכזבות שקרו לו בהמשך לא יכלו אלא לחזק את הנטיות הללו.
השבת האב הקדמון למעמדו הייתה התקדמות, אך גם חלקים שהפכו טרגדיה דרשו התייחסות.
* זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית - חלק 3.
פרויד מניח שאדם מכובד כמו משה לא יצא לבדו. הייתה אתו פמליה. משפחתו, מקורביו, סופריו ומשרתיו אלה היו הלויים המקוריים. טענת המסורת שמשה היה לוי אינה נכונה.
הלויים היו אנשיו של משה ונשאו שמות מצרים לאורך זמן. הם ניצלו מהאסון שפקד את שבט היוצאים. עם הזמן התרבו, התחברו לעם שחיו בתוכו, אך נשארו נאמנים לאדונם, שימרו את זכרו וטיפחו את מסורתו.
פרויד חוזר שוב לעניין המילה. לא ניתן להפריד את המנהג מן הקשר למצרים, קבלתו הייתה ויתור לאנשי משה, שלא רצו לוותר על סמל היותם מקודשים. הם רצו להשאיר את המנהג כסמל לעברם, לפני שהצטרפו לדת המדיינים.
האיסור על הגיית שם האל היא טאבו ישן. חכמי התורה וספר יהושע משתמשים בשני שמות. אלוהים - יהוה. השמות השונים מרמזים שבעבר היו אלים שונים. המגמה החדשה הייתה להוכיח את גדולתו של יהוה. האל החדש.
צריך היה לזקוף את יציאת מצרים לכוחו של יהוה. אל הגעש ההופך לעמוד אש בלילות. הסערה המשנה את הים. מתן תורה התרחש לאורה של התפרצות וולקנית.
תיאור זה עושה עוול לאיש משה שהוציא את העם ממצרים. את הפיצוי למשה התירו על ידי הרחבת שמו של יהוה עד מצרים ואת פועלו של משה לעבר הירדן המזרחי.
כך התמזג עם אישיותו של מייסד הדת החדשה, חתנו של יתרו המדייני, שלו הושאל השם משה.
משה המתואר כמהיר חמה ואלים לא שמע את השם יהוה. המדייני העדין, מעולם לא היה במצרים. הוטלה עליו משימה לחבר אגדה שתאחד את מאמיני אתון ויהוה.
ההנחה הבאה מביאה את פרויד לבדוק מה צריך כדי להמשיך בדרכו היא שאלת חמשת הספרים הראשונים וספר יהושוע.
היהויסט נחשב למקור הקדום ביותר. ונוטים לייחס אותו לאביתר הכהן, בן זמנו של דוד המלך. את זמנו של היהויסט האחר משייכים לממלכת ישראל. לאחר חורבן הממלכה הצפונית (722 לפנה"ס) איחד כהן יהודי את שני הנוסחים והוסיף להם אחד משלו. אז נמצא לכאורה הספר בשלמותו במקדש. הספר שנקרא דברים. אחרי חורבן הבית (586 לפנ"הס) לאחר גלות בבל ושיבת ציון עברה היצירה עריכה חדשה וסופית ומאז לא שונתה.
כדי ליצור ליהוה מקום בעבר מחברים אגדות ישנות על אבות קדמונים, אברהם יצחק ויעקב. יהוה אומר שהיה כבר אל האבות הללו ומודה שהם עבדו אותו בשם אחר. באיזה שם לא נאמר.
המיתוס יכול לגשר על הלא הגיוני כדי שהתחושה העממית לא תפגע. איזו התנהגות זו שאל כורת ברית התחייבות הדדית עם האבות ואז נעלם למאות שנים. הדביקו את המילה המצרית כסמל לקשר שהיה ועדיין לא התממש.
רעיון חדשני אחר היא העובדה שהאל בחר לעצמו עם. מצהיר עליו כעל עמו ועל עצמו כאלוהיו.
עמים אימצו להם אל חדש אך לא להיפך. משה הוא שירד אל היהודים, עשה אותם לעמו. הם היו העם הנבחר שלו.
שילוב האבות הקדמונים משרת מטרה נוספת. הם חיו בכנען. ייתכן שהיו גיבורים כנעניים או דמויות אלים שנוכסו על ידי בני ישראל לצורכי רצף היסטורי. ייחוס האבות ביסס את הטענה שהיו מושרשים בארץ מקודם. הייתה זו תחבולה מוצלחת לטעון שהאל יהוה החזיר להם את מה שהיה בבעלות אבותיהם. רשומות מצריות מזכירות את השם ישראל כחלק מכיבוש כנען. הרבה לפני יציאת מצרים.
ממצאים שהתגלו באי יב ליד האשד הראשון של הנילוס מגלים שהתקיימה שם מושבה צבאית יהודית. במקדשה עבדו את האל יהו, אך גם את האלה ענת יהו.
אלוהי משה לא התאים לשבט שיצא לכבוש לעצמו נחלה. האל העדין נעלם. להמון הפרימיטיבי היה קשה לקבל את הדקויות שלו. יהוה הרעשני התאים הרבה יותר לצרכים הללו.
עם הזמן יהוה ואלוהים התאחדו לאל אחד. אל שיביא גם שכר מיוחד לעמו. אך מדי פעם העניש אותם בעמים אחרים שכבשו אותם, אשורים, בבלים ופרסים. האל שאין לו חקר הפיל את האימפריות הזרות.
בסופו הוכר האל המאוחד כאל יחיד שאין אלים אחרים לצדו. הכוהנים טיפחו טקסים לעבודת האל, ושיבחו את הפשטות והקדושה של חיים במדבר.
מאות שנים אחר כך עיבדו הכוהנים בסיפורם וחיברו את משה לאיש שהביא את תקנות החיים. כך יצרו רצף היסטורי. הפכו את יהוה לאל האבות.
אלא שבבדיקת העובדות וירידה לעומקי הכתוב אפשר לראות את שרידי המאבק בין דת משה ודת מאוחרת יותר, כשפולחן יהוה נגמר. עיבוד המסורות נעשו כולן להסתיר את הדת שנולדה במצרים. האמונה באל אחד.
פרויד מסביר שתורתו של משה לא התקבלה מיד, אלא הלכה והתחזקה לאורך שנים. כדי להראות שהתהליך אפשרי הוא משווה את תורת המינים של דרווין שהתקבלה בבוז אך תוך דור הפכה להיות מקובלת ומוסכמת.
כדי להצדיק את האפשרות מביא פרויד דוגמה מאדם שחווה תאונת רכבת. בהתחלה הוא בהלם. הוא מפתח תסמינים שונים ומובחן אחרי זמן כבעל נוירוזה טראומטית. לתקופה שבין התאונה להופעת התסמינים קוראים "תקופת דגירה" יש התאמה בין התאוריה ושאלת המונותיאיזם היא תקופת החביון.
התקופה שאחרי המעילה בדת משה הסגפנית לא הורגשה. האיחוד שהתרחש בקדש לקבלת דת חדשה בין יוצאי מצרים ובין השבטים המקומיים.
אלו היו כבר נכדיהם של היוצאים המקוריים, אך עדיין לא ויתרו על ההכרה בסיפור שלהם, אך היה להם עניין לטשטש את מה שקרה למשה.
יוצאי מצרים הביאו אתם כתב. עם הזמן שונה הכתב המצרי שהיה מבוסס על ציורים, הדת החדשה אסרה ציורים והומצא כתב חדש.
יוצאי מצרים רצו לכתוב היסטוריה. הם הכירו בחשיבותה עוד משם. הם כתבו היסטוריה שהתאימה להם. המסורות מפה לפה עוד התגלגלו זמן רב אך עם הזמן שונו הסיפורים.
העובדות והתכנים שהוסתרו והוכחשו על ידי הכתיבה הרשמית היא תקופת החביון. המידע האמיתי לא נעלם באמת.
עם היהודים נטש את דת אתון שהובאה על ידי משה ועבר לעבוד אל אחר. העובדה הזו עד כמה שניסו לטשטשה חוזרת ומוכיחה את עצמה. דת משה לא נעלמה לגמרי, היא רחשה מתחת לפני השטח. צברה מספיק כוח כדי לאחד את האל יהוה לאלוהי משה. להעיר את דת משה שניתנה מאות שנים קודם לכן ונזנחה. את התהליך צריכה להסביר פסיכולוגית ההמון.
אנלוגיה לאפשרות הזו אפשר לראות אצל היוונים. באותו זמן בו נולדה מסורת הדת היהודית, ביוון מצא את עצמו העם כבעל אין סוף סיפורים מעברו. מיתוסים הומריים.
כל החומר הזה נולד בזמן קודם. עם מקומי שחווה פריחה ולאחריה קטסטרופה ונעלם. חפירות גילו תרבות מוקדמת יותר. המינואית - מיקנית. אין כמעט רמז לקיומה אצל ההיסטוריונים של התקופה. מוזכר המלך מינוס והלבירינט, לא הרבה יותר. נותרו מסורות שעברו לידי המשוררים. אפוסים כאלה קיימים אצל ההודים הפינים והגרמנים.
פיסת סיפור מהפרהיסטוריה שנשתמרה, הסיפורים הפכו את אנשי הסיפורים לגיבורים. הם לא השאירו מאחריהם אלא מסורת מעורפלת ופגומה. אלכסנדר הגדול התמרמר שלו לא יהיה הומרוס. הוא לא ייהפך למיתוס. הוא משאיר היסטוריה כתובה.
בזמנים קשים מאוד בני האדם חוזרים בדמיונם אחורנית. אל סיפורים מעברם הגדול. אל חלום שלא נגוז. אצל היהודים הייתה זו מסורת משה שגלגלה מיתוס לאורך הדורות. אם אצל האחרים המיתוס הוליד שירה, אצל היהודים הוליד דת.
כדי להרחיב הלאה עושה פרויד אנלוגיה מעולם הפסיכולוגיה. הוא כבר השתמש במושג חביון קודם לכן. כאן הוא מרחיב. תקופת החכיון, כאן של סיפור הדת, ההיא התקופה של הופעת גילויים בלתי מובנים. הגילוי יוביל לחוויות קדומות ונשכחות. כמו כן מזהים את מאפיין הכפייה, אשר מכריע את החשיבה ההגיונית וכופה עצמה על הנפש.
את הרשמים שנחוו מוקדם ונשכחו, רשמים שגרמו לנוירוזות מכנים טראומה. לא תמיד ניתן להבחין בטראומה בהיסטוריה הקדומה. שלוש נקודות חשובות להבנה. המאורעות הטראומטיים התרחשו ב 5 השנים הראשונות. שכחה, תוכן תוקפני מיני. עבודה אנליטית יכולה להחזיר אותן לזיכרון.
תקופת הפריחה מסתיימת בסביבות גיל חמש. מאז ועד גיל ההתבגרות, תקופה המכונה תקופת החביון, אין התפתחות נוספת של המיניות.
תכונה חיובית של תופעת הנאורוטיות הם מאמצים להחזיר את הטראומה לתוקפה. לזכור את החוויה שנשכחה. לחזור ולחוות אותה מחדש. מכנים זאת התקבעות בטראומה וחזרה כפייתית, למרות שסיבתה ההיסטורית נשכחה.
תגובה שלילית היא זו המבקשת לא לזכור ולא לחזור על הטראומה הישנה. את אלו נכנה תגובת מגננה. ביטוין העיקרי היא הימנעות. היחס בין שתי האפשרויות יוצר קונפליקטים.
כאן חוזר פרויד להזכיר בקיצור את מה שהסביר במלואו בספר טוטם וטאבו. היחס בין האב לבנים למותר ולאסור. הצעד הראשון המתקדם מן הטוטמיזם הוא האנשה של זה שסוגדים לו. במקום חיה מופיעים אלים אנושיים. לעתים האל מיוצג בדמות חיה או חיה המלווה את האל. כסמל לשלב הקודם של האל. באגדה הורג האל את החיה.
הדת המונותאיסטית שנולדה במצרים הועברה לעם אחר ואחרי תקופת חביון ממושכת היא שובה את לב העם, מקיימת בו גאוות נבחרות, דת שבה נכרכה תקווה לשכר ובסופו של דבר פנטזיה לשלטון עולמי. עם שיכור מן ההכרה שהוא העם הנבחר. מאושר ביודעו שהאמת נמצאת אצלו. מגיע להערכת השכליות והרגשת מוסריות. כל האכזבות שקרו לו בהמשך לא יכלו אלא לחזק את הנטיות הללו.
השבת האב הקדמון למעמדו הייתה התקדמות, אך גם חלקים שהפכו טרגדיה דרשו התייחסות.
* זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית - חלק 3.
050-3331-331