דאגות בגיל המבוגר (גיל הזהב / גיל השלישי) :
גורמיהן, השפעותיהן וההתמודדות אתן
פרק א': מבוא
מיום שאנו עומדים על דעתנו אנו מכירים בקיומן של דאגות. בתחילה הן מופיעות בעולמו של הילד, מטרידות אותו ומעלות בו חיוך כשהוא מתבגר.
הילד מודאג משאלת המתנה שיקבל ליום ההולדת, האם ייאותו הוריו לרשום אותו לחוג שהוא אוהב, האם השמלה החדשה שקנו לילדה תיראה עליה יפה באירוע המשפחתי הקרוב, וכיוצא באלה דאגות הנראות באותה עת כאילו היו כבדות משקל.
בתום הילדות באים הנעורים ואתם - דאגות חדשות ומסוג שונה.
כיצד תגיב הנערה על חיזורי, חושב הנער. האם תשיב אהבה אל חיקי? מה תהיה מידת הצלחתי בבחינות, האם אקבל תעודה שתזכה אותי באפשרות לקבל השכלה נוספת? איך נראה מעמדי בכיתה או בחבורת הילדים אליה אני משתייך?
אחר כך באות הדאגות של טרום השירות הצבאי וכאלה שנוצרות במהלכו. חלקן חולפות כלעומת שבאו ואחרות מטרידות מאד ואפילו עלולות להשפיע על העתיד היותר רחוק.
גם כאנשים בוגרים אנו חווים דאגות לא מעטות: פרנסת המשפחה ורווחתה, בריאות ילדינו ושלומם, הישגיהם בלימודים, הורינו ההולכים ומזדקנים, המצב הביטחוני והכלכלי במדינה, הרעה במצב הבריאות של מישהו מבני המשפחה, ועוד ועוד.
פרק ב': דאגות הגיל המבוגר / גיל הזהב / הגיל השלישי
במבחן הזמן, כל הדאגות הללו, שהן בנות לווייתנו הקבועות והלא אהובות, מקבלות מימד שונה ומשקל אחר בהגיענו לגיל המבוגר והמבוגר מאד.
הבה נבחן, אחת לאחת, מה באמת מדאיג את בני הגיל השלישי, מהי השפעתן של דאגות אלה והאם יש דרכים להתמודד אתן.
1. חשש לשינויים במצב הגופני והבריאותי
ככל שאנו מתבגרים הולכים ומתרבים בנו אותות הגיל. רבים נוהגים לקרוא לשינויים הללו "בגידת הגוף", מכיוון שגופנו שלנו, המוכר לנו כל כך הרבה שנים, אינו מגיב תמיד כפי שהיינו רגילים או כמו שאנו מצפים ממנו לנהוג.
התגובות שלנו איטיות יותר, ההליכה קשה יותר, העירנות פחותה יותר, הזיכרון חלש יותר, היכולת מצומצמת יותר.
כאשר סימנים כאלה מופיעים לראשונה, ובייחוד כאשר הם מתרבים ומתחזקים, עולה בנו השאלה: "לאן כל זה מוביל? האם יגיע בקרוב ברגע המפחיד בו לא נוכל יותר להיות שליטים מוחלטים על גופנו ושכלנו? ".
מסביבנו אנו רואים דוגמאות לא מעטות של בני גילנו שמצבם גרוע יותר ואפילו גרוע בהרבה מזה שלנו, ושואלים את עצמנו האם ומתי יקרה כדבר הזה גם לנו? האם זו גזירת גורל או שמא אפשר להימנע מכך? אולי אפשר לפחות לדחות את רוע הגזירה?
זוהי דאגה קשה, מובנת וכנה, המשפיעה לעיתים על התנהגותו ומצב רוחו של האדם, גם בטרם קרה לו דבר מתוך התופעות שמהן הוא כל כך חרד ומודאג.
מה עושים כדי להפיג או לרכך את הדאגה הזאת - על כך בפרק הבא העוסק בדרכי ההתמודדות עם דאגות גיל הזהב.
2. תחושת האובדן ופחד הבדידות
תופעה אופיינית ומצערת היא ההישארות לבד עקב מותו של אחד מבני הזוג. זוהי תחושה ללא נשוא כיון שאבדנו חבר או חברה לחיים שיחד עשינו שנים ארוכות וקשות, יפות ומאושרות, עמוסות פעילויות וזיכרונות. יחד הקמנו משפחה, הולדנו ילדים, דאגנו לחינוכם, ראינו בהתפתחותם, ייחלנו לרוות מהם ומילדיהם נחת בשנותינו המאוחרות, ולפתע - הכל מתפוגג.
הניסיון מלמד שההלם והצער חולפים האיטיות אבל הזמן מרפא במקצת את פצעי הנפש הקשים ומכריח אותנו לחזור לחיים.
אז עולה ומתחזקת בנו הדאגה מפני הבדידות. זוהי אחת הדאגות היותר חמורות והיותר קשות להתמודדות, מכיוון שבגיל המבוגר אנו מתקשים מאד לרכוש חברים חדשים או להשתלב במהירות במעגל חברתי מסוים, כפי שעשינו כשהיינו צעירים יותר.
רבים מאלה שנותרו לבדם מעדיפים להישאר בבתיהם, להקדיש שעות רבות למחשבות ולזיכרונות, ולמהול מקצת מן הדאגות בצפייה בטלוויזיה או בקריאת ספרים.
האם זו הדרך היחידה, או הטובה ביותר לעמוד מול דאגות הבדידות? בהחלט לא!
גם על כך - בפרק הבא.
3. דאגת הפגיעה במעמד ובדימוי העצמי
משבר הפרישה מן העבודה מוכר כיום היטב. גדולי המומחים מאשרים שמדובר במהלך קריטי בחייו של האדם המודרני. גם אם ייערך לכך בעוד מועד ויכין את רוחו ונפשו למצבו החדש, עדיין יהיה נתון ללא מעט דאגות הנובעות מהשינוי הכביר שחל בחייו.
הראשונה - כיצד מסתגלים למעבר משגרת החיים בעבודה לזו שבגמלאות? שגרה זו, שנמשכה שנים ארוכות היוותה מסגרת מאד מובנית לחיים שלנו ועיצבה את אופיים ומתכונתם.
ידענו שעלינו להשכים קום, לצאת לעבודה בזמן, למלא כראוי את המוטל עלינו ולשוב הביתה. חלק לא מבוטל מאתנו מצא גם סיפוק רב בעבודה. שאפשרה לנו לתת ביטוי לכישרונותינו, ליכולתנו ולניסיוננו.
בנוסף, הקנה לנו התפקיד גם מעמד מסוים של סמכות, אוטוריטה, הפעלת כפיפים, הכרה ציבורית, פרסום, הטבות חומריות ורווחה כלכלית.
כל אלה, רובם או כולם, ניטלים מאתנו בעת הפרישה מהעבודה. עתה אנו "חופשיים" לכאורה. אבל האם זהו החופש לו ייחלנו ואליו השתוקקנו במשך שנות עבודתנו הארוכות? האם אנו יודעים לנצל את שעות הפנאי הרבות שנפלו לחיקנו? האם אנחנו נהנים מהן? ואיך מתמודדים עם איבוד הסמכות? עם הכניסה לאלמוניות? עם ההרגשה שכל המטען האישי שלנו (ידע, ניסיון, מיומנויות, חכמת חיים) אינו מהווה כבר "נכס מבוקש" כפי שהיה בעבר?
זאת ועוד. תופעות אלה משפיעות גם על הדימוי העצמי שלנו. הדמות הניבטת בנו מן הראי נראית לנו אחרת, לעיתים פחות מוערכת אפילו על ידי עצמנו.
אנו קוראים על הירידה במעמדו של האדם המבוגר גם בתוך משפחתו שלו. כמובן שהוא עדיין אהוב ומוערך, עטוף חיבוקים וחום. עם זאת, וככל שהזמן חולף, יש מעין פיחות במשקל הדברים שהוא אומר, הדעות שהוא משמיע, העצות שהוא נותן.
אכן, זהו מעגל דאגות שלישי, קשה לא פחות משני קודמיו וראוי להתייחסות מעמיקה בכל הקשור בדרכי המאבק עם הדאגות הייחודיות לו.
פרק ג': איך מתמודדים עם הדאגות?
לכל תחום דאגות יש השפעות מסוג שונה על חייו של האדם המבוגר. הבה נבחן אילו דרכים ואמצעים יש בידינו כדי להפיג את הדאגות הקשות ולמזער את נזקיהן.
רעיון ה"תחזוקה"
בהגיענו לגיל השלישי / המבוגר עלינו להיות מודעים, דרוכים ומיומנים בתחזוקתן של שלוש מערכות חשובות בעצמנו:
המערכת הגופנית - תחזוקת הגוף.
המערכת השכלית - תחזוקת המוח.
המערכת הנפשית - תחזוקת הנפש.
תחזוקה נכונה של המערכות הללו יכולה לעכב משמעותית את הפגיעה בתפקודן, הנגרמת עקב התקדמות הגיל. עיכוב זה ישפיע במישרין על אי הופעתן או היעלמן של הדאגות הפוקדות אותנו כאשר המערכות האלה נפגעות.
תחזוקת הגוף - אין פירושה בהכרח עיסוק אובססיבי בספורט או בהתעמלות. כל שדרוש הוא לקיים פעילות גופנית מתונה, כגון הליכה ברגל, במשך מחצית השעה לפחות מדי יום ביומו. לפי מיטב המחקרים הליכה כזו מחזקת את השרירים, מונעת או מעכבת בריחת סידן, מזרימה יותר חמצן למוח, מחזקת את היציבה ומגבירה את האופטימיות.
מעטים האנשים היודעים כמה תמורות חשובות הם עשויים לקבל מהשקעה כה קטנה, שאינה מחייבת ציוד או מכשור יקר, השתייכות למועדון מינויים של בריכה או מועדון כושר וכו'.
יותר מכך. נחישות והתמדה בביצוע פעילות זו של תחזוקת הגוף יביאו לירידה ניכרת ברמת הדאגות הנגרמות בשל החרדה הגוברת מ"בגידת הגוף".
תחזוקת המוח - מיטב המומחים לחקר המוח יודעים כיום לומר שככל שהאדם המבוגר פעיל יותר אינטלקטואלית, כך מואטת הירידה ביכולתו השכלית. חלקם אף מרחיקים לכת וטוענים שבגיל המתקדם עלינו "להתעלל" במוחנו על ידי הפעלה בלתי פוסקת של גירויים אינטלקטואליים. אלה יכולים להתבטא בפתרון תשבצים, חידות היגיון, משחקי מחשבה, תחרויות ברידג' ושחמט, לימודים עיוניים והעשרות מתחום התרבות הקלאסית (תיאטרון, מוסיקה וכו').
אלה מאתנו שיתמידו בכך יופתעו לגלות שהם שומרים על מחשבה עירנית, מפתחים סקרנות לסביבה, מגיבים מהר יותר לגירויים מחשבתיים ומוחיים, מגלים יכולת טובה בלימוד דברים חדשים, (אפילו תיאורטיים ומסובכים) וסומכים יותר על חושיהם והגיונם.
אלה הם "רווחים" עצומים שלא יסולאו בפז וגם בהם טמונה תרופה לדאגות המכרסמות בנו בכל הקשור ביכולת השכלית שלנו ובשמירתנו על צלילות דעתנו.
תחזוקת הנפש - מעגל זה של תחזוקה עוסק במכלול נושאים הקשורים כולם בשאלת השלווה הנפשית של האדם המבוגר. גם כאן מראים מחקרים מתקדמים שיש קשר הדוק וזיקה רבה בין מצבו הבריאותי הכללי של האדם ובין שלוותו הנפשית.
ככל שהוא נתון למצבי לחץ, מתח, דכדוך, ובעיקר דיכאון, כך פוחתת יכולתו להתמודד עם תחלואות שונות, הופך פגיע ורגיש יותר, מחוסן פחות ובעל כושר התמודדות פגום.
שלווה נפשית מושגת ביכולתו של האדם לזהות את הנושאים המטרידים את מנוחתו ולבחון בקור רוח כיצד הוא יכול לסלק אותם או את גורמיהם מחייו. לעיתים מסוגל האדם לעשות זאת בכוחות עצמו ולפעמים תוך התייעצות עם בני משפחתו, חברים קרובים או ידידים ותיקים.
בהקשר זה יש חשיבות מכרעת לקיומה של מערכת יחסים הדוקה, חמה ותומכת עם המשפחה הקרובה. לאחרונה מתרבים אלה הגורסים שאם חל שיבוש ביחסים הפנים משפחתיים או שאינם קרובים די הצורך, חייבת היוזמה לתיקונם לבוא דווקא מצד הדור המבוגר. עלבונות או הסתגרויות ממילא לא יועילו ומי שישלם בסופו של דבר את "המחיר" יהיו דווקא המבוגרים יותר במשפחה.
גם המסגרת החברתית חשובה מאד, ועלינו להשקיע מאמצים רבים ככל שיידרש כדי להשתייך למערכת אנושית הקרובה ללבנו, אם בגלל הרכבה החברתי ואם בגלל הנושאים הממלאים את סדר יומה. זאת נוכל להשיג באמצעות תחביב כלשהו המחייב מסגרת בין אישית, או פעילות התנדבותית מתאימה.
פעילות התנדבותית עשויה לפצות אותנו גם בתחום הירידה במעמד ובדימוי העצמי שכן היא נותנת מחדש הרגשה שמישהו עדיין זקוק ליכולת הטמונה בנו, מעריך אותה ומוקיר לנו טובה על נכונותנו להעמידה לרשותו.
סיכום ומסקנה: רעיון הפעילות הרציפה והמתמשכת
בנוסף לתחזוקתן הטובה של המערכות שהזכרנו, יש משקל עצום לשמירה על מתכונת מתמשכת של פעילות רציפה ואינטנסיבית. הבטלה והשעמום הם אויב סמוי האורב בפתחו של האדם המבוגר, ומסוגל להביאו לתהומות מסוכנים של ייאוש, דיכאון, אבדן שמחת החיים ואפילו תאוות החיים.
לפיכך, גם בחיים המאוחרים יש טעם בהצבת יעדים, בניהול סדר יום מוקפד, בקביעת עדיפויות, בתכנון לטווח ארוך, וביצירת מוקדים רבים של אופטימיות ומוטיבציה. לכאורה נראים דברי אלה כלקוחים מאיזה שהיא אוטופיה. למעשה הם מקפלים בתוכם מתכון מוכח לחיי איכות המנצלים כל גרגיר שעדיין מצוי בשעוני החול של חיינו המאוחרים.
גורמיהן, השפעותיהן וההתמודדות אתן
פרק א': מבוא
מיום שאנו עומדים על דעתנו אנו מכירים בקיומן של דאגות. בתחילה הן מופיעות בעולמו של הילד, מטרידות אותו ומעלות בו חיוך כשהוא מתבגר.
הילד מודאג משאלת המתנה שיקבל ליום ההולדת, האם ייאותו הוריו לרשום אותו לחוג שהוא אוהב, האם השמלה החדשה שקנו לילדה תיראה עליה יפה באירוע המשפחתי הקרוב, וכיוצא באלה דאגות הנראות באותה עת כאילו היו כבדות משקל.
בתום הילדות באים הנעורים ואתם - דאגות חדשות ומסוג שונה.
כיצד תגיב הנערה על חיזורי, חושב הנער. האם תשיב אהבה אל חיקי? מה תהיה מידת הצלחתי בבחינות, האם אקבל תעודה שתזכה אותי באפשרות לקבל השכלה נוספת? איך נראה מעמדי בכיתה או בחבורת הילדים אליה אני משתייך?
אחר כך באות הדאגות של טרום השירות הצבאי וכאלה שנוצרות במהלכו. חלקן חולפות כלעומת שבאו ואחרות מטרידות מאד ואפילו עלולות להשפיע על העתיד היותר רחוק.
גם כאנשים בוגרים אנו חווים דאגות לא מעטות: פרנסת המשפחה ורווחתה, בריאות ילדינו ושלומם, הישגיהם בלימודים, הורינו ההולכים ומזדקנים, המצב הביטחוני והכלכלי במדינה, הרעה במצב הבריאות של מישהו מבני המשפחה, ועוד ועוד.
פרק ב': דאגות הגיל המבוגר / גיל הזהב / הגיל השלישי
במבחן הזמן, כל הדאגות הללו, שהן בנות לווייתנו הקבועות והלא אהובות, מקבלות מימד שונה ומשקל אחר בהגיענו לגיל המבוגר והמבוגר מאד.
הבה נבחן, אחת לאחת, מה באמת מדאיג את בני הגיל השלישי, מהי השפעתן של דאגות אלה והאם יש דרכים להתמודד אתן.
1. חשש לשינויים במצב הגופני והבריאותי
ככל שאנו מתבגרים הולכים ומתרבים בנו אותות הגיל. רבים נוהגים לקרוא לשינויים הללו "בגידת הגוף", מכיוון שגופנו שלנו, המוכר לנו כל כך הרבה שנים, אינו מגיב תמיד כפי שהיינו רגילים או כמו שאנו מצפים ממנו לנהוג.
התגובות שלנו איטיות יותר, ההליכה קשה יותר, העירנות פחותה יותר, הזיכרון חלש יותר, היכולת מצומצמת יותר.
כאשר סימנים כאלה מופיעים לראשונה, ובייחוד כאשר הם מתרבים ומתחזקים, עולה בנו השאלה: "לאן כל זה מוביל? האם יגיע בקרוב ברגע המפחיד בו לא נוכל יותר להיות שליטים מוחלטים על גופנו ושכלנו? ".
מסביבנו אנו רואים דוגמאות לא מעטות של בני גילנו שמצבם גרוע יותר ואפילו גרוע בהרבה מזה שלנו, ושואלים את עצמנו האם ומתי יקרה כדבר הזה גם לנו? האם זו גזירת גורל או שמא אפשר להימנע מכך? אולי אפשר לפחות לדחות את רוע הגזירה?
זוהי דאגה קשה, מובנת וכנה, המשפיעה לעיתים על התנהגותו ומצב רוחו של האדם, גם בטרם קרה לו דבר מתוך התופעות שמהן הוא כל כך חרד ומודאג.
מה עושים כדי להפיג או לרכך את הדאגה הזאת - על כך בפרק הבא העוסק בדרכי ההתמודדות עם דאגות גיל הזהב.
2. תחושת האובדן ופחד הבדידות
תופעה אופיינית ומצערת היא ההישארות לבד עקב מותו של אחד מבני הזוג. זוהי תחושה ללא נשוא כיון שאבדנו חבר או חברה לחיים שיחד עשינו שנים ארוכות וקשות, יפות ומאושרות, עמוסות פעילויות וזיכרונות. יחד הקמנו משפחה, הולדנו ילדים, דאגנו לחינוכם, ראינו בהתפתחותם, ייחלנו לרוות מהם ומילדיהם נחת בשנותינו המאוחרות, ולפתע - הכל מתפוגג.
הניסיון מלמד שההלם והצער חולפים האיטיות אבל הזמן מרפא במקצת את פצעי הנפש הקשים ומכריח אותנו לחזור לחיים.
אז עולה ומתחזקת בנו הדאגה מפני הבדידות. זוהי אחת הדאגות היותר חמורות והיותר קשות להתמודדות, מכיוון שבגיל המבוגר אנו מתקשים מאד לרכוש חברים חדשים או להשתלב במהירות במעגל חברתי מסוים, כפי שעשינו כשהיינו צעירים יותר.
רבים מאלה שנותרו לבדם מעדיפים להישאר בבתיהם, להקדיש שעות רבות למחשבות ולזיכרונות, ולמהול מקצת מן הדאגות בצפייה בטלוויזיה או בקריאת ספרים.
האם זו הדרך היחידה, או הטובה ביותר לעמוד מול דאגות הבדידות? בהחלט לא!
גם על כך - בפרק הבא.
3. דאגת הפגיעה במעמד ובדימוי העצמי
משבר הפרישה מן העבודה מוכר כיום היטב. גדולי המומחים מאשרים שמדובר במהלך קריטי בחייו של האדם המודרני. גם אם ייערך לכך בעוד מועד ויכין את רוחו ונפשו למצבו החדש, עדיין יהיה נתון ללא מעט דאגות הנובעות מהשינוי הכביר שחל בחייו.
הראשונה - כיצד מסתגלים למעבר משגרת החיים בעבודה לזו שבגמלאות? שגרה זו, שנמשכה שנים ארוכות היוותה מסגרת מאד מובנית לחיים שלנו ועיצבה את אופיים ומתכונתם.
ידענו שעלינו להשכים קום, לצאת לעבודה בזמן, למלא כראוי את המוטל עלינו ולשוב הביתה. חלק לא מבוטל מאתנו מצא גם סיפוק רב בעבודה. שאפשרה לנו לתת ביטוי לכישרונותינו, ליכולתנו ולניסיוננו.
בנוסף, הקנה לנו התפקיד גם מעמד מסוים של סמכות, אוטוריטה, הפעלת כפיפים, הכרה ציבורית, פרסום, הטבות חומריות ורווחה כלכלית.
כל אלה, רובם או כולם, ניטלים מאתנו בעת הפרישה מהעבודה. עתה אנו "חופשיים" לכאורה. אבל האם זהו החופש לו ייחלנו ואליו השתוקקנו במשך שנות עבודתנו הארוכות? האם אנו יודעים לנצל את שעות הפנאי הרבות שנפלו לחיקנו? האם אנחנו נהנים מהן? ואיך מתמודדים עם איבוד הסמכות? עם הכניסה לאלמוניות? עם ההרגשה שכל המטען האישי שלנו (ידע, ניסיון, מיומנויות, חכמת חיים) אינו מהווה כבר "נכס מבוקש" כפי שהיה בעבר?
זאת ועוד. תופעות אלה משפיעות גם על הדימוי העצמי שלנו. הדמות הניבטת בנו מן הראי נראית לנו אחרת, לעיתים פחות מוערכת אפילו על ידי עצמנו.
אנו קוראים על הירידה במעמדו של האדם המבוגר גם בתוך משפחתו שלו. כמובן שהוא עדיין אהוב ומוערך, עטוף חיבוקים וחום. עם זאת, וככל שהזמן חולף, יש מעין פיחות במשקל הדברים שהוא אומר, הדעות שהוא משמיע, העצות שהוא נותן.
אכן, זהו מעגל דאגות שלישי, קשה לא פחות משני קודמיו וראוי להתייחסות מעמיקה בכל הקשור בדרכי המאבק עם הדאגות הייחודיות לו.
פרק ג': איך מתמודדים עם הדאגות?
לכל תחום דאגות יש השפעות מסוג שונה על חייו של האדם המבוגר. הבה נבחן אילו דרכים ואמצעים יש בידינו כדי להפיג את הדאגות הקשות ולמזער את נזקיהן.
רעיון ה"תחזוקה"
בהגיענו לגיל השלישי / המבוגר עלינו להיות מודעים, דרוכים ומיומנים בתחזוקתן של שלוש מערכות חשובות בעצמנו:
המערכת הגופנית - תחזוקת הגוף.
המערכת השכלית - תחזוקת המוח.
המערכת הנפשית - תחזוקת הנפש.
תחזוקה נכונה של המערכות הללו יכולה לעכב משמעותית את הפגיעה בתפקודן, הנגרמת עקב התקדמות הגיל. עיכוב זה ישפיע במישרין על אי הופעתן או היעלמן של הדאגות הפוקדות אותנו כאשר המערכות האלה נפגעות.
תחזוקת הגוף - אין פירושה בהכרח עיסוק אובססיבי בספורט או בהתעמלות. כל שדרוש הוא לקיים פעילות גופנית מתונה, כגון הליכה ברגל, במשך מחצית השעה לפחות מדי יום ביומו. לפי מיטב המחקרים הליכה כזו מחזקת את השרירים, מונעת או מעכבת בריחת סידן, מזרימה יותר חמצן למוח, מחזקת את היציבה ומגבירה את האופטימיות.
מעטים האנשים היודעים כמה תמורות חשובות הם עשויים לקבל מהשקעה כה קטנה, שאינה מחייבת ציוד או מכשור יקר, השתייכות למועדון מינויים של בריכה או מועדון כושר וכו'.
יותר מכך. נחישות והתמדה בביצוע פעילות זו של תחזוקת הגוף יביאו לירידה ניכרת ברמת הדאגות הנגרמות בשל החרדה הגוברת מ"בגידת הגוף".
תחזוקת המוח - מיטב המומחים לחקר המוח יודעים כיום לומר שככל שהאדם המבוגר פעיל יותר אינטלקטואלית, כך מואטת הירידה ביכולתו השכלית. חלקם אף מרחיקים לכת וטוענים שבגיל המתקדם עלינו "להתעלל" במוחנו על ידי הפעלה בלתי פוסקת של גירויים אינטלקטואליים. אלה יכולים להתבטא בפתרון תשבצים, חידות היגיון, משחקי מחשבה, תחרויות ברידג' ושחמט, לימודים עיוניים והעשרות מתחום התרבות הקלאסית (תיאטרון, מוסיקה וכו').
אלה מאתנו שיתמידו בכך יופתעו לגלות שהם שומרים על מחשבה עירנית, מפתחים סקרנות לסביבה, מגיבים מהר יותר לגירויים מחשבתיים ומוחיים, מגלים יכולת טובה בלימוד דברים חדשים, (אפילו תיאורטיים ומסובכים) וסומכים יותר על חושיהם והגיונם.
אלה הם "רווחים" עצומים שלא יסולאו בפז וגם בהם טמונה תרופה לדאגות המכרסמות בנו בכל הקשור ביכולת השכלית שלנו ובשמירתנו על צלילות דעתנו.
תחזוקת הנפש - מעגל זה של תחזוקה עוסק במכלול נושאים הקשורים כולם בשאלת השלווה הנפשית של האדם המבוגר. גם כאן מראים מחקרים מתקדמים שיש קשר הדוק וזיקה רבה בין מצבו הבריאותי הכללי של האדם ובין שלוותו הנפשית.
ככל שהוא נתון למצבי לחץ, מתח, דכדוך, ובעיקר דיכאון, כך פוחתת יכולתו להתמודד עם תחלואות שונות, הופך פגיע ורגיש יותר, מחוסן פחות ובעל כושר התמודדות פגום.
שלווה נפשית מושגת ביכולתו של האדם לזהות את הנושאים המטרידים את מנוחתו ולבחון בקור רוח כיצד הוא יכול לסלק אותם או את גורמיהם מחייו. לעיתים מסוגל האדם לעשות זאת בכוחות עצמו ולפעמים תוך התייעצות עם בני משפחתו, חברים קרובים או ידידים ותיקים.
בהקשר זה יש חשיבות מכרעת לקיומה של מערכת יחסים הדוקה, חמה ותומכת עם המשפחה הקרובה. לאחרונה מתרבים אלה הגורסים שאם חל שיבוש ביחסים הפנים משפחתיים או שאינם קרובים די הצורך, חייבת היוזמה לתיקונם לבוא דווקא מצד הדור המבוגר. עלבונות או הסתגרויות ממילא לא יועילו ומי שישלם בסופו של דבר את "המחיר" יהיו דווקא המבוגרים יותר במשפחה.
גם המסגרת החברתית חשובה מאד, ועלינו להשקיע מאמצים רבים ככל שיידרש כדי להשתייך למערכת אנושית הקרובה ללבנו, אם בגלל הרכבה החברתי ואם בגלל הנושאים הממלאים את סדר יומה. זאת נוכל להשיג באמצעות תחביב כלשהו המחייב מסגרת בין אישית, או פעילות התנדבותית מתאימה.
פעילות התנדבותית עשויה לפצות אותנו גם בתחום הירידה במעמד ובדימוי העצמי שכן היא נותנת מחדש הרגשה שמישהו עדיין זקוק ליכולת הטמונה בנו, מעריך אותה ומוקיר לנו טובה על נכונותנו להעמידה לרשותו.
סיכום ומסקנה: רעיון הפעילות הרציפה והמתמשכת
בנוסף לתחזוקתן הטובה של המערכות שהזכרנו, יש משקל עצום לשמירה על מתכונת מתמשכת של פעילות רציפה ואינטנסיבית. הבטלה והשעמום הם אויב סמוי האורב בפתחו של האדם המבוגר, ומסוגל להביאו לתהומות מסוכנים של ייאוש, דיכאון, אבדן שמחת החיים ואפילו תאוות החיים.
לפיכך, גם בחיים המאוחרים יש טעם בהצבת יעדים, בניהול סדר יום מוקפד, בקביעת עדיפויות, בתכנון לטווח ארוך, וביצירת מוקדים רבים של אופטימיות ומוטיבציה. לכאורה נראים דברי אלה כלקוחים מאיזה שהיא אוטופיה. למעשה הם מקפלים בתוכם מתכון מוכח לחיי איכות המנצלים כל גרגיר שעדיין מצוי בשעוני החול של חיינו המאוחרים.
050-3331-331