על אהבה ואחריות אישית - חייה כספי
בהשראת "תודעת האחד" / אילנה בהט
ניאו טנטרה - ברוח הזמן...
כאשר אנו מתאהבים בגבר או אישה, אנו חפצים בקרבתו / ה, במגע, אנו מתרגשים, מתלהבים וחשים את ניצוצות האהבה דולקים ופועמים בליבנו, מרטיטים את נימי נפשנו והומים בבשרנו... אנו רוצים להתאחד עם מקור האהבה! לרוב אנו פונים החוצה ומבקשים למצוא אדם אשר יעניק לנו אהבה, יקבל אותנו כמו שאנחנו, שיחזק עבורנו את הדימוי העצמי, ובעצם יחבר אותנו אל מקור האהבה - אל עצמנו.
במידה מסוימת אנו נותנים לאחרים את התפקיד לאהוב אותנו. ולעיתים, כך אנו נכנסים ליחסי תלות במקור אהבה חיצוני. אנו מעניקים לגורם חיצוני את אופי "המקור" ממנו זורחת השמש. דרך הקרבה אל אדם "אחר" המזוהה על ידנו עם "המקור" - אנו מבקשים בעצם להתקרב אל עצמנו, להתקרב אל מקור האהבה הפנימי, אשר צפון ופועם בתוכנו.
מתאווים או מתאהבים?
לעיתים אדם מתאווה במקום מתאהב. במצב זה אנו מנסים "לקחת" את האהבה, שלה אנו זקוקים, מה שמעיד על חוסר פנימי באהבה. בעולם שבו אנו חיים, הרבה דברים מגיעים מבחוץ: הכרה, הערכה, אהבה, שלא לדבר על מראה חיצוני. נוצר ריחוק מהעולם הפנימי והאוצרות הטמונים בו באופן טבעי.
כאשר אנו מגיעים לקשר זוגי מתוך "חוסר פנימי" ונותנים את אהבתנו ל"מקור" חיצוני שאינו משיב לנו את שאנו מעניקים, אנו מוצפים ברגשות של תסכול עצמי, כעס, עצב, יאוש ודיכאון ומתרוקנים מאנרגיות. קוראים לזה אהבה נכזבת. כבר נאמר: "עזה כמוות אהבה" אך אהבה אמיתית עזה כחיים עצמם.
בכל אדם קיים חוסר פנימי שאותו הוא מבקש לכסות, למלא, ולשאוב מאדם חיצוני לו.
אהבה - אינה ייסורי נפש של התאהבות.
אהבה - אינה יחסי מין, יהיו הנפלאים והמענגים בכל החושים ככל שיהיו.
אהבה - אין פירושה לכבול אדם אחר אל מושא תשוקותיך ולקחת בעלות עליו, על זמנו החופשי, על מחשבותיו העמוקות, על רצונו החופשי, על כל הווייתו!
אהבה - אין פירושה יופי חיצוני (שהוא סממן של היותך "כשיר/ה לחפש ולמצוא אהבה").
אהבה. אנו ממש מתבלבלים בהגדרתה ומחפשים אותה בכל מקום ובכל אופן, בעיקר במערכות זוגיות. במערכת זוגית מבקשים לקחת בעלות מוחלטת על השותפים לקשר. השותפים מסכימים איש לעצמו כי הם כבולים ומחויבים לאדם האחר. לעיתים, הדבר יוצר חיכוכים, אי - שביעות רצון, התמרמרות, קושי. לעיתים, הדרך נסבלת משום האמונה ש"ככה זה אצל כולם". יש אנשים הכופפים את עצמם אל חוקי החברה ואינם מעיזים לחשוב אחרת בשביל עצמם. "מה יגידו" הוא אבן דרך בחשיבתם.
ה"אבנים" בדרך לאהבה
שני קולות שוכנים בנו בו זמנית, קולה של השכינה וקולו של האגו, כשבכל רגע נתון אנו בוחרים לשמוע ולפעול מתוך אחד מהם:
קולו של האגו - קול הפחד, קול כועס, מאשים ותמיד רוצה להיות הצודק.
קולה של השכינה - קול האהבה, שמזמין אותנו בעדינות להתבונן פנימה.
השכל הוא משרת טוב. השראה באה מהלב. להבנה הכוללת נדרש מלבד ההיגיון, גם הרגש. לא בכדי קשורים הם זה בזה בעבותות של קורים אנרגטיים. על הרגש וההיגיון להיות אחד. כאשר יש סתירה פנימית בין הרגש להיגיון, אנו מבולבלים ולא בזרימה. וכאשר אחד מושך לכיוון אחד עלינו להתחבר לתדר הקול הפנימי, לאמת, והתמונה תתבהר - זאת מהות המדיטציה / התבוננות.
בהתבוננות נזהה מה "הקפיץ לנו את הפיוז" ואיפה זה שוכן בתוכנו. נשחרר את מה שהאדם החיצוני לי מראה לי שישנו בתוכי ושאינו לטובתי הנעלה. על ידי התבוננות, נבין שכל היחסים שלנו הם בינינו לבין עצמנו - החיצוני רק מראה לנו את התוכן הפנימי שבנו שזקוק לריפוי ושחרור.
האהבה, היא נובעת מתוכנו. שהרי גם כאשר אנו מאוהבים במישהו אחר, האהבה שאנו מרגישים היא שלנו. אנו חווים אותה. האחר רק מראה לנו שהיא קיימת בתוכנו, ולכן לא נוכל לאהוב באמת אלא אם כן נאהב את עצמנו. בני זוגנו הם מראה מדויקת לתכולתנו הפנימית (לעיתים -
הלא - מודעת). איזה מראה נרצה ליצור? זה תלוי בנו.
התהליך הוא דרך חוויה, בחירה / השתנות, תנועה, יצירה ובריאה. (= אהבה).
אהבה היא ריפוי. הכניסה פנימה, אל תוך עצמנו, מחזירה אותנו אל מקור הווייתנו שהנו אהבה.
אנחנו המקור. דרך מסע של גילוי וטיפוח הייחודיות, ביטוי של חמלה עצמית והאיכויות שאנו מביאים לעולם נכיר לעומק את עולמנו הפנימי ונצליח ליצור קשרים אינטימיים ומיניים מתוך מלאות ושלמות. וזו תמצית הניאו - טנטרה עבורי. רק אז ניתן לחוות אקסטאזה וחיים אקסטאטיים. ומילים רק מחווירות לעומת החוויה וההתנסות...
הקשבה עצמית
אם אנחנו מחפשים ומבקשים אהבה - כדאי שנשאל את עצמנו, האם אני יכול, האם אני יכולה להכיל אהבה? האם אני בעל/ת לב פתוח? האם אני קשוב/ה לעצמי? האם אני בעל/ת ערך עצמי חיובי? האם יש בי יכולת נתינה וקבלה של מה שאני מבקש/ת למצוא? מהי מידת ההכלה שלי למה שאני מבקש / ת? האם אני מרגיש/ה ראוי / ה? האם אני באמת יכול/ה להכיל אושר?
אם אנו מבקשים חברים חדשים, האם יש לנו מידת הכלה רגשית עבורם? האם נוכל לפתוח את עצמנו, את דפי החיים שלנו לפניהם, ללא חשש ומורא?
אם אין התבוננות, אין התפתחות. ואם אין התפתחות, מהי תכלית החיים?
"אנו רואים את האמת ומתגברים על פחדינו ביחס לתודעה שאנו משיגים. איננו יכולים להתגבר על פחד על יד אמירה ש"איננו חוששים". ראשית, עלינו להשיג תודעה. פחד הינו היסוס אודות הנעלם. זהו אינסטינקט פרימיטיבי. והפרימיטיביות הזו היא הגורם המעכב מלהפוך להיות תודעתיים. למעשה, עלינו לחשוש מהנזק שיגיע אלינו אם לא נפרוץ קדימה. אם לא נתפתח. " (ספר הידע)
"כל מצב של אהבה הוא שער אל השמיים, ואפילו לרגע קט, הגאולה באה... "
למה מקור אהבה שלנו אל עצמנו - חסום וסגור?
ה"אישיות" או האגו נכפו עלינו מבחוץ ו"החליפו" את האינדיבידואליות שיכלה לגדול מבפנים. רובנו גדלנו בבתים עם הורים שלמרות הכוונות הטובות, לא למדו איך להיות הורים (גם להם היו הורים).. ונתנו את הטוב ביותר שידעו. אצל רובנו - בשנים הראשונות והמעצבות - כילדים קטנים, כאשר היה ביטוי אותנטי של רצוננו ומאוויינו, אם זה לא תאם את רצון ההורים, רצוננו התבטל. ההתניות של "להיות ילדים טובים", "להיות בסדר" לרצות ולעשות מעשים למען הכרה מהורים, מורים, חברים בני / בנות זוג, הרחיקו אותנו בהדרגה מרצוננו האמיתי. אנו מאולפים... ואצל רבים מאיתנו, הדימוי שיש לנו על עצמנו לא נובע מההתנסות הישירה שלנו, אלא מדעותיהם של אחרים.
חוויות ילדות לא קלות ופגיעות נפשיות / רגשיות (ולעיתים פיסיות). יוצרות פחד ולא מאפשרות לנו להיפתח בתוך הקשר האישי / זוגי ולבטא את עצמנו כפי שאנחנו באמת. יתכן והתרחקנו מעצמנו ומהדברים שגורמים לנו אושר, ואיננו מודעים או מכבדים את שאיפותינו הפנימיות האמיתיות. ואם כך יש סיכוי שלא נכבד גם את שאיפותיו ורצונותיו של האחר / ת. בדרך זו, לא ניתן לחיות חיים אקסטאטיים ולא יכולה להיווצר זרימה טבעית והרמונית של אנרגיה - מה שנקרא אהבה.
אנשים אינדיבידואלים לא הולכים אחרי העדר מכיוון שהם מכבדים את הייחודיות שבהם.
אלו שהולכים אחרי העדר מקווים להרגיש מוגנים ובטוחים. לבד זה מפחיד. להיות אישיות נחמדה, נוחה, שומרת על חוקים וכללים, להיות עבד, זו התניה חברתית, ואם לא נשיל את ה"אישיות" לא נוכל למצוא את הייחודיות שלנו והמתנות שבאנו לתת לעולמנו.
מחקרים בתחום התת - מודע מעידים כי הלא - מודע מהווה כ - 95% והמודע כ - 5%. האם יחס כזה מעיד על כך שרוב הזמן אנו כמו השפן של "אנרג'ייזר", או ב - default ? כמה מהבחירות שלנו הן בחירות מודעות? האם הבחירות שלנו בבני זוג משחזרות את תחושותינו כילדים מול הורינו?
איך משנים? איך מביאים אמונה מהתת - מודע למודע?
על ידי מודעות. מודעות היא הקשבה לקול הפנימי ונטילת אחריות על כל התכולה הפנימית, הכולל את מערכת כלל האמונות, המחשבות, הרגשות, הבחירות והמעשים המודעים והלא מודעים. על פי התוצאות בכל תחום בחיינו אנו יכולים לזהות את מערכת כלל האמונות שלנו ולהשתחרר מהתניות ישנות ומעכבות. כך חיים חיים ערניים.
החבר הטוב ביותר והיקר ביותר שלנו הוא עצמנו. העצמיות השנייה היא המצפון שלנו המאופיין בחמלה, ברחמים, בהכרת תודה ובאהבה. שיווי משקלו של המצפון ורגשותיו הוא כה הרמוני שכאשר הרמוניה זו משובשת, אנחנו משובשים.
אושר פנימי רב טמון בדרך המודעות וההתפתחות. לחפש בתקווה למצוא זה יותר טוב מאשר לא למצוא את אשר אנו מייחלים לו. והזמן הוא תמיד, עכשיו.
כאשר אנו מחוברים אל האמת הגבוהה, באמצעות התבוננות, ביכולתנו לראות את השיעור שעובר עלינו כצופים בדרמה ולהבין שאין מקריות במחזה הדרמתי של החיים הכולל רצף של טעויות לכאורה, אסונות, משברים ואף מצבים קומיים, אנו במצבי "בדיקה" ו"התנסות". החיצוני תמיד מספק לנו אמונות פנימיות שלנו. אמונות של חוסר ערך מתבטאות גם בתחום החומרי. כל "בעייה" או "קושי" משקפים אי - התייחסות פנימית אל הנושא. דרך מצבי התבוננות אנו יכולים להבין את מקור הפחד / הכעס / התסכול, לשנות ולברוא מציאות חדשה. חוויה, בחירה / השתנות, תנועה, יצירה ובריאה. (= אהבה).
לבחור לקבל ולאהוב זו התעלות. זה אלוהי. להתעלות זה לדעת גם לקבל את טעויות האחר, כמו גם את הטעויות שלך. להתעלות זה לוותר על הצורך להיות צודק בכל מחיר (ולכל צד יש תמיד את האמת הסובייקטיבית בלבד שלו. כל צד משוכנע שהוא הצודק והאמת "נר לרגליו! ") להתעלות זה בהחלט לשחרר את הכעס, את הפחד, את השנאה, את הצורך להעניש ולנקום. את הצורך לרחם על עצמך, לפתח רגשות אשם לגבי מה שהיה, או לא היה כפי שרצית וחשבת והאמנת. להתעלות זה להבין שהתרופה היא אהבה, ענווה קבלה וסובלנות. כבוד הדדי לכל יציר נברא.
כמו שנאמר בטנטרה: "אין נמוך ואין גבוה - הכל קדוש! "
לעבור מ"מסלול הכאב" ל"מסלול הלב" - דרך החמלה - דרך של החלמה מכל מלחמה...
זהו מסלול של בחירה אישית וקולקטיבית, להמשיך ולהתפתח אל עיתות שלום. שלום פנימי וחיצוני.
ניאו - טנטרה לפי האסכולה שלי היא דרך התפתחות הוליסטית שהינה יצירה של עשר שנות הנחייה והדרכה. לאורך השנים דרך התבוננות הבנתי שלא ניתן לחולל שינוי תודעתי באמצעות האקסטאזות המיניות אם הלב לא פתוח. שילוב של מודעות וריפוי הינו עמוד תווך בגישתי ולכן בסדנאות ובמפגשים האישיים, התהליכים מגוונים, חווייתיים ומשמעותיים, ומחוללים שינוי בכל רובד בחיינו: האנרגטי, הרגשי, הגופני והרוחני - הווייתנו.
בהשראת "תודעת האחד" / אילנה בהט
ניאו טנטרה - ברוח הזמן...
כאשר אנו מתאהבים בגבר או אישה, אנו חפצים בקרבתו / ה, במגע, אנו מתרגשים, מתלהבים וחשים את ניצוצות האהבה דולקים ופועמים בליבנו, מרטיטים את נימי נפשנו והומים בבשרנו... אנו רוצים להתאחד עם מקור האהבה! לרוב אנו פונים החוצה ומבקשים למצוא אדם אשר יעניק לנו אהבה, יקבל אותנו כמו שאנחנו, שיחזק עבורנו את הדימוי העצמי, ובעצם יחבר אותנו אל מקור האהבה - אל עצמנו.
במידה מסוימת אנו נותנים לאחרים את התפקיד לאהוב אותנו. ולעיתים, כך אנו נכנסים ליחסי תלות במקור אהבה חיצוני. אנו מעניקים לגורם חיצוני את אופי "המקור" ממנו זורחת השמש. דרך הקרבה אל אדם "אחר" המזוהה על ידנו עם "המקור" - אנו מבקשים בעצם להתקרב אל עצמנו, להתקרב אל מקור האהבה הפנימי, אשר צפון ופועם בתוכנו.
מתאווים או מתאהבים?
לעיתים אדם מתאווה במקום מתאהב. במצב זה אנו מנסים "לקחת" את האהבה, שלה אנו זקוקים, מה שמעיד על חוסר פנימי באהבה. בעולם שבו אנו חיים, הרבה דברים מגיעים מבחוץ: הכרה, הערכה, אהבה, שלא לדבר על מראה חיצוני. נוצר ריחוק מהעולם הפנימי והאוצרות הטמונים בו באופן טבעי.
כאשר אנו מגיעים לקשר זוגי מתוך "חוסר פנימי" ונותנים את אהבתנו ל"מקור" חיצוני שאינו משיב לנו את שאנו מעניקים, אנו מוצפים ברגשות של תסכול עצמי, כעס, עצב, יאוש ודיכאון ומתרוקנים מאנרגיות. קוראים לזה אהבה נכזבת. כבר נאמר: "עזה כמוות אהבה" אך אהבה אמיתית עזה כחיים עצמם.
בכל אדם קיים חוסר פנימי שאותו הוא מבקש לכסות, למלא, ולשאוב מאדם חיצוני לו.
אהבה - אינה ייסורי נפש של התאהבות.
אהבה - אינה יחסי מין, יהיו הנפלאים והמענגים בכל החושים ככל שיהיו.
אהבה - אין פירושה לכבול אדם אחר אל מושא תשוקותיך ולקחת בעלות עליו, על זמנו החופשי, על מחשבותיו העמוקות, על רצונו החופשי, על כל הווייתו!
אהבה - אין פירושה יופי חיצוני (שהוא סממן של היותך "כשיר/ה לחפש ולמצוא אהבה").
אהבה. אנו ממש מתבלבלים בהגדרתה ומחפשים אותה בכל מקום ובכל אופן, בעיקר במערכות זוגיות. במערכת זוגית מבקשים לקחת בעלות מוחלטת על השותפים לקשר. השותפים מסכימים איש לעצמו כי הם כבולים ומחויבים לאדם האחר. לעיתים, הדבר יוצר חיכוכים, אי - שביעות רצון, התמרמרות, קושי. לעיתים, הדרך נסבלת משום האמונה ש"ככה זה אצל כולם". יש אנשים הכופפים את עצמם אל חוקי החברה ואינם מעיזים לחשוב אחרת בשביל עצמם. "מה יגידו" הוא אבן דרך בחשיבתם.
ה"אבנים" בדרך לאהבה
שני קולות שוכנים בנו בו זמנית, קולה של השכינה וקולו של האגו, כשבכל רגע נתון אנו בוחרים לשמוע ולפעול מתוך אחד מהם:
קולו של האגו - קול הפחד, קול כועס, מאשים ותמיד רוצה להיות הצודק.
קולה של השכינה - קול האהבה, שמזמין אותנו בעדינות להתבונן פנימה.
השכל הוא משרת טוב. השראה באה מהלב. להבנה הכוללת נדרש מלבד ההיגיון, גם הרגש. לא בכדי קשורים הם זה בזה בעבותות של קורים אנרגטיים. על הרגש וההיגיון להיות אחד. כאשר יש סתירה פנימית בין הרגש להיגיון, אנו מבולבלים ולא בזרימה. וכאשר אחד מושך לכיוון אחד עלינו להתחבר לתדר הקול הפנימי, לאמת, והתמונה תתבהר - זאת מהות המדיטציה / התבוננות.
בהתבוננות נזהה מה "הקפיץ לנו את הפיוז" ואיפה זה שוכן בתוכנו. נשחרר את מה שהאדם החיצוני לי מראה לי שישנו בתוכי ושאינו לטובתי הנעלה. על ידי התבוננות, נבין שכל היחסים שלנו הם בינינו לבין עצמנו - החיצוני רק מראה לנו את התוכן הפנימי שבנו שזקוק לריפוי ושחרור.
האהבה, היא נובעת מתוכנו. שהרי גם כאשר אנו מאוהבים במישהו אחר, האהבה שאנו מרגישים היא שלנו. אנו חווים אותה. האחר רק מראה לנו שהיא קיימת בתוכנו, ולכן לא נוכל לאהוב באמת אלא אם כן נאהב את עצמנו. בני זוגנו הם מראה מדויקת לתכולתנו הפנימית (לעיתים -
הלא - מודעת). איזה מראה נרצה ליצור? זה תלוי בנו.
התהליך הוא דרך חוויה, בחירה / השתנות, תנועה, יצירה ובריאה. (= אהבה).
אהבה היא ריפוי. הכניסה פנימה, אל תוך עצמנו, מחזירה אותנו אל מקור הווייתנו שהנו אהבה.
אנחנו המקור. דרך מסע של גילוי וטיפוח הייחודיות, ביטוי של חמלה עצמית והאיכויות שאנו מביאים לעולם נכיר לעומק את עולמנו הפנימי ונצליח ליצור קשרים אינטימיים ומיניים מתוך מלאות ושלמות. וזו תמצית הניאו - טנטרה עבורי. רק אז ניתן לחוות אקסטאזה וחיים אקסטאטיים. ומילים רק מחווירות לעומת החוויה וההתנסות...
הקשבה עצמית
אם אנחנו מחפשים ומבקשים אהבה - כדאי שנשאל את עצמנו, האם אני יכול, האם אני יכולה להכיל אהבה? האם אני בעל/ת לב פתוח? האם אני קשוב/ה לעצמי? האם אני בעל/ת ערך עצמי חיובי? האם יש בי יכולת נתינה וקבלה של מה שאני מבקש/ת למצוא? מהי מידת ההכלה שלי למה שאני מבקש / ת? האם אני מרגיש/ה ראוי / ה? האם אני באמת יכול/ה להכיל אושר?
אם אנו מבקשים חברים חדשים, האם יש לנו מידת הכלה רגשית עבורם? האם נוכל לפתוח את עצמנו, את דפי החיים שלנו לפניהם, ללא חשש ומורא?
אם אין התבוננות, אין התפתחות. ואם אין התפתחות, מהי תכלית החיים?
"אנו רואים את האמת ומתגברים על פחדינו ביחס לתודעה שאנו משיגים. איננו יכולים להתגבר על פחד על יד אמירה ש"איננו חוששים". ראשית, עלינו להשיג תודעה. פחד הינו היסוס אודות הנעלם. זהו אינסטינקט פרימיטיבי. והפרימיטיביות הזו היא הגורם המעכב מלהפוך להיות תודעתיים. למעשה, עלינו לחשוש מהנזק שיגיע אלינו אם לא נפרוץ קדימה. אם לא נתפתח. " (ספר הידע)
"כל מצב של אהבה הוא שער אל השמיים, ואפילו לרגע קט, הגאולה באה... "
למה מקור אהבה שלנו אל עצמנו - חסום וסגור?
ה"אישיות" או האגו נכפו עלינו מבחוץ ו"החליפו" את האינדיבידואליות שיכלה לגדול מבפנים. רובנו גדלנו בבתים עם הורים שלמרות הכוונות הטובות, לא למדו איך להיות הורים (גם להם היו הורים).. ונתנו את הטוב ביותר שידעו. אצל רובנו - בשנים הראשונות והמעצבות - כילדים קטנים, כאשר היה ביטוי אותנטי של רצוננו ומאוויינו, אם זה לא תאם את רצון ההורים, רצוננו התבטל. ההתניות של "להיות ילדים טובים", "להיות בסדר" לרצות ולעשות מעשים למען הכרה מהורים, מורים, חברים בני / בנות זוג, הרחיקו אותנו בהדרגה מרצוננו האמיתי. אנו מאולפים... ואצל רבים מאיתנו, הדימוי שיש לנו על עצמנו לא נובע מההתנסות הישירה שלנו, אלא מדעותיהם של אחרים.
חוויות ילדות לא קלות ופגיעות נפשיות / רגשיות (ולעיתים פיסיות). יוצרות פחד ולא מאפשרות לנו להיפתח בתוך הקשר האישי / זוגי ולבטא את עצמנו כפי שאנחנו באמת. יתכן והתרחקנו מעצמנו ומהדברים שגורמים לנו אושר, ואיננו מודעים או מכבדים את שאיפותינו הפנימיות האמיתיות. ואם כך יש סיכוי שלא נכבד גם את שאיפותיו ורצונותיו של האחר / ת. בדרך זו, לא ניתן לחיות חיים אקסטאטיים ולא יכולה להיווצר זרימה טבעית והרמונית של אנרגיה - מה שנקרא אהבה.
אנשים אינדיבידואלים לא הולכים אחרי העדר מכיוון שהם מכבדים את הייחודיות שבהם.
אלו שהולכים אחרי העדר מקווים להרגיש מוגנים ובטוחים. לבד זה מפחיד. להיות אישיות נחמדה, נוחה, שומרת על חוקים וכללים, להיות עבד, זו התניה חברתית, ואם לא נשיל את ה"אישיות" לא נוכל למצוא את הייחודיות שלנו והמתנות שבאנו לתת לעולמנו.
מחקרים בתחום התת - מודע מעידים כי הלא - מודע מהווה כ - 95% והמודע כ - 5%. האם יחס כזה מעיד על כך שרוב הזמן אנו כמו השפן של "אנרג'ייזר", או ב - default ? כמה מהבחירות שלנו הן בחירות מודעות? האם הבחירות שלנו בבני זוג משחזרות את תחושותינו כילדים מול הורינו?
איך משנים? איך מביאים אמונה מהתת - מודע למודע?
על ידי מודעות. מודעות היא הקשבה לקול הפנימי ונטילת אחריות על כל התכולה הפנימית, הכולל את מערכת כלל האמונות, המחשבות, הרגשות, הבחירות והמעשים המודעים והלא מודעים. על פי התוצאות בכל תחום בחיינו אנו יכולים לזהות את מערכת כלל האמונות שלנו ולהשתחרר מהתניות ישנות ומעכבות. כך חיים חיים ערניים.
החבר הטוב ביותר והיקר ביותר שלנו הוא עצמנו. העצמיות השנייה היא המצפון שלנו המאופיין בחמלה, ברחמים, בהכרת תודה ובאהבה. שיווי משקלו של המצפון ורגשותיו הוא כה הרמוני שכאשר הרמוניה זו משובשת, אנחנו משובשים.
אושר פנימי רב טמון בדרך המודעות וההתפתחות. לחפש בתקווה למצוא זה יותר טוב מאשר לא למצוא את אשר אנו מייחלים לו. והזמן הוא תמיד, עכשיו.
כאשר אנו מחוברים אל האמת הגבוהה, באמצעות התבוננות, ביכולתנו לראות את השיעור שעובר עלינו כצופים בדרמה ולהבין שאין מקריות במחזה הדרמתי של החיים הכולל רצף של טעויות לכאורה, אסונות, משברים ואף מצבים קומיים, אנו במצבי "בדיקה" ו"התנסות". החיצוני תמיד מספק לנו אמונות פנימיות שלנו. אמונות של חוסר ערך מתבטאות גם בתחום החומרי. כל "בעייה" או "קושי" משקפים אי - התייחסות פנימית אל הנושא. דרך מצבי התבוננות אנו יכולים להבין את מקור הפחד / הכעס / התסכול, לשנות ולברוא מציאות חדשה. חוויה, בחירה / השתנות, תנועה, יצירה ובריאה. (= אהבה).
לבחור לקבל ולאהוב זו התעלות. זה אלוהי. להתעלות זה לדעת גם לקבל את טעויות האחר, כמו גם את הטעויות שלך. להתעלות זה לוותר על הצורך להיות צודק בכל מחיר (ולכל צד יש תמיד את האמת הסובייקטיבית בלבד שלו. כל צד משוכנע שהוא הצודק והאמת "נר לרגליו! ") להתעלות זה בהחלט לשחרר את הכעס, את הפחד, את השנאה, את הצורך להעניש ולנקום. את הצורך לרחם על עצמך, לפתח רגשות אשם לגבי מה שהיה, או לא היה כפי שרצית וחשבת והאמנת. להתעלות זה להבין שהתרופה היא אהבה, ענווה קבלה וסובלנות. כבוד הדדי לכל יציר נברא.
כמו שנאמר בטנטרה: "אין נמוך ואין גבוה - הכל קדוש! "
לעבור מ"מסלול הכאב" ל"מסלול הלב" - דרך החמלה - דרך של החלמה מכל מלחמה...
זהו מסלול של בחירה אישית וקולקטיבית, להמשיך ולהתפתח אל עיתות שלום. שלום פנימי וחיצוני.
ניאו - טנטרה לפי האסכולה שלי היא דרך התפתחות הוליסטית שהינה יצירה של עשר שנות הנחייה והדרכה. לאורך השנים דרך התבוננות הבנתי שלא ניתן לחולל שינוי תודעתי באמצעות האקסטאזות המיניות אם הלב לא פתוח. שילוב של מודעות וריפוי הינו עמוד תווך בגישתי ולכן בסדנאות ובמפגשים האישיים, התהליכים מגוונים, חווייתיים ומשמעותיים, ומחוללים שינוי בכל רובד בחיינו: האנרגטי, הרגשי, הגופני והרוחני - הווייתנו.
ש
050-3331-331