הכרך הראשון של מחקרו הגדול של מישל פוקו בנושא המיניות - תולדות המיניות פורסם כבר ב1996. כעת התפרסם סוף סוף תרגומו לעברית של הכרך השני.

לאורך כל מחקרו המקיף הוא מנסה להבין את הדרך בה הפכה המיניות לעניין הקשור במוסר, וכן את מעמדו של היחיד הלומד להכיר את עצמו כסובייקט מיני. איך הפכה ההנאה לטרדה מוסרית.

המונח "מיניות" נולד בסוף המאה התשע עשרה יחד עם מונחים אחרים. דתיים, משפטיים, רפואיים וחינוכיים. שינויים שגרמו ליחיד לייחס משמעות להתנהגותם, חובותיהם, תענוגותיהם ורגשותיהם. מישל פוקו מנסה להסביר איך הפך היחיד את עצמו לסובייקט של מיניות. חוויית המיניות נבדלת כדימוי היסטורי ייחודי מן החוויה הנוצרית של "הבשר" ואף על פי כן שתיהן נשלטות על ידי עקרון "האדם המשתוקק"

מישל פוקו מנסה להבין איך ומתי התחיל היחיד להפנות תשומת לב לעצמו. לפענח את עצמו להכיר ולהודות בהיותם סובייקטים של תשוקה באמצעותה הם יכולים לגלות להבין את עצמם. כדי להבין את השינויים. את מה שמנסים להגדיר כתוצאה שלהתפתחות הידע.

כדי להבין את המקום בו אנו נמצאים ואת דרך השינויים בשיח על המיניות והתשוקה. בדרכו להבין פוקו שואל את עצמו שאלה שתוליך אותו "מדוע זה ההתנהגות המינית והפעילות סביב לה והנובעים ממנה מהווים נושא לדיון מוסרי" מהו אותו חשש אתי. מדוע למיניות יש קודים של התייחסות נוקשים יותר מנושאי התנהגות אחרים. כדי להדגים את התפיסות שהשתלטו על ההגדרות המיניות מביא פוקו קטע המזהיר מפני מה שנתפס והוגדר כמחלת האוננות.

"בכל הרגלי הגוף מוטבע חותם התשישות והזקנה. הם הופכים נרפים, חסרי כוח, קהי חושים, טיפשים, מדוכדכים.. גוון עור חיוור, לבן נשי, הם חלשים או במלה אחרת אבודים. אצל אחרים המחלה מביאה כמעט לשיתוק. מחלה המזיקה לחברה בכך שהיא מציבה מכשול להתרבות המין האנושי"

דמותו של הגיבור המתנזר ממין או כל התענגות אחרת מוכרת היטב בנצרות, אך יש לזה סימוכין כבר בעבר הלא נוצרי. גם בעת העתיקה היו " ספורטאי איפוק" כמו שקורא להם פוקו. ביוון הכירו וכיבדו גם את המתנזרים מרצונם. אך אז ראו בהם אנשים בעלי כוח שליטה עצמית המקנה להם כוח שליטה באחרים. המוסר המיני, כשהתייחסו אליו ככזה היה משהו שדובר בו גם אצל היוונים הקדמונים רק לגבי גברים.

פוקו הלך לעקוב אחרי החשיבה הרפואית והפילוסופית של שימוש בהתענגות. אחרי התמות העוסקות על צירי החוויה ביחס לגוף, היחס לרעיה, היחס כלפי נערים והיחס כלפי האמת.

על הייחוס העצמי כאדם מיני פוקו חוזר אל הכתבים הראשוניים של היוונים. שם הוא פותח את מסעו.

אין אצל היוונים, ואחר כך אצל הרומים מלים המתייחסות למושגי מיניות כפי שאנו מבינים אותם היום. אין איחוד בין המין והבשר. ישנן כמובן מלים רבות המשמשות לתיאור פרקטיקות ומעשים מיניים מלים ברורות פחות למה שאנחנו מכנים "קשר" או זיווג. יש להם מילה אחת, שם עצם המאחד את כל הפרקטיקות " טה אפרודיזיה TA APHRODISIA שהרומים תרגמו ל VENEREA " הדברים" או " התענגות של אהבה" " מעשים של הבשר" ליווני, כוהן או לא, לא עמדו רשימות של מותר ואסור כמו לכומר בן ימינו. אין שמות של מעשים אפשריים ואסורים. אין כל טבלה שתשמש את הגדרת החוקי המותר והנורמאלי. אין אזכור למחוות אסורות ואין חשש למלכודות הבשר שמא אורבות מאחריהן נוכחות חורשת רע.. אמנם קבעו באיזה גיל רצוי להתחתן ובאיזו עונה טוב יותר לקיים יחסים, אך בניגוד לכומר נוצרי, אין להם המלצות ואיסורים על מיני מגע ומחוות. הם אינם מדברים כלל על מ שתואם את רצון הטבע או מנוגד לו, אך מכירים את התנוחה הטבעית בלי המלצה שהיא היחידה המותרת.

הפילוסופים היוונים לא מתיימרים לאהוב רק את נפשם היפה של הנערים. הם אינם מסתירים תחושות אפלות או רגשות עכורים. הם מחכים לרגע הפרטי בו יוכלו להחליק יד אל מתחת לטוניקה של אהובם. הנוצרים פיתחו מערכת מפחידה של איומים. האדם אמור להיות חשדני כל הזמן מפני תשוקה מטילת אימה המסוגלת לארוב לאדם בצורות שהן מעבר למעשים המיניים. כך אפשר לראות לאורך דורות איך הנצרות דאגה מפני ההתענגות וניסתה להמעיט אותה וניתקה אותה מהתשוקה. תשוקה שהיא סימן לטבע מושחת. באפרודיזיה היוונית התשוקה והתענגות מהמין עומדות במישור אחד. השגיאה היחידה באפרודיזיה לפי אריסטו היא בכמות. בהגזמה. כשם שלאכול ולשתות עד כדי רווית יתר היא הגזמה. החלוקה מתחילה כשנערת קטנות מתבגרות ונהפכות ל אפרודיזתאני. תפקיד הסבי ביחס המיני. ניתן לכפות את התפקיד על אדם המושפל לדרגת אובייקט. זהו גם תפקיד ההתענגות שמקבל עליו נער או גבר המניח לשותפו לחדור אליו.

היוונים לא הכירו מושג משותף היכול לייחד את השותפות המינית בין גברית לנשית. הכירו בפרקטיקת הסביל והפעיל. וכמו שאמר אריסטו "הנקבה מעצם היותה נקבה היא בהחלט היסוד הסביל ואילו הזכר הוא יסוד פעיל" אך חוויית "הבשר" נחשבת לזהה אצל שניהם. האפרודיזיה היא פעילות הנתפסת כמשותפת בין שני שותפים. החלוקה של סביל ופעיל היא תיאוריה שייצרו גברים למען גברים. האובייקט הנשי התחבר עם נערים ועבדים.

שבועת היפוקראטס המחייבת את הרופאים אומרת בין השאר" מתחייב הרופא להתנזר בכל בית שאליו הו נכנס מארגה אפרודיזיה עם כל אדם שהוא, ויהיו אלה אישה, גבר חופשי או עבד".

כללי הפעילות המינית נתפסת כטבעית וחיונית כדי שהחיים יוכלו לתרבות. ובני המין האנושי יוכלו להתחמק מהמוות. אפלטון מסווג את האפרודיזיה כתשוקה הטבעית וההכרחית. תשוקה המביאה לדברים ההכרחיים לגוף ולחיי הגוף בכלל.

התענוג המיני אינו מאופיין כטומן בגופו רוע. אך היו כאלו שראו בו צורך נחות, כזה המשותף לאדם ולחיות. משום שהוא מעורב בסבל וחסך משום שהוא תלוי בגוף ובצרכיו, שלא כמו תענוג מראיה שמיעה והרחה למשל.

אפלטון אמר "אם הטבע סידר כך שגברים ונשים יימשכו אלו לאלו הרי זה כדי שתתאפשר רביה"

אלא שהטבע חיבר בין ההתענגות והרבייה כשם שיצר תענוג הכרוך באכילה ובשתייה. מזון שתייה ורביה הם סוגי התיאבון היסודיים ביותר העמוקים העיקשים ומחויבי המציאות. אין להתפלא שבהמשך נעשה חיבור בין המוסר המיני לבין מוסר שולחן האכילה.

אך בתקופת היוונים שלושת אלו נחשבו בעלי אותה מידת התייחסות חסרת שיפוט מוסרי אך אריסטו אומר "כולם משתמשים במידה זו או אחרת בתענוגות השולחן היין והאהבה, אך לא כולם עושים זאת כראוי"

דיוגנס הביא את עצמו לפורקן מיני בכיכר העיר. מעשהו אמנם היה שערורייתי אך לפרובוקציה הייתה משמעות האומרת שאם לאכול ולשתות מותר בפומבי גם לאונן הוא חלק מהטבעי והמותר. סוקרטס אמר שהרעב, הצמא, התשוקה לאהבה והערות הן הסיבות היחידות לתענוג. לאחר שאדם המתין וסבל חסכים דיו, עד שסיפוקם יהיה נעים ככל האפשר. כל אלו מדברים על מתינות בסיפוק הצרכים הטבעיים כדי שההנאה מהם תגבר. כדי שלא יגזימו ויגיעו למלאות וגודש גדולים מדי.

שאלה שהעסיקה את היוונים היא "מתי ראוי" לא מבחינה מוסרית אלא כשאלה של מדע וטכניקה. הרופאים המליצו שלא להתחיל בגיל צעיר מדי לעסוק בתענוגות, וגם לא בגיל מבוגר מאוד כדי שלא יינזקו. יש עונות שנה מומלצות יותר או פחות, אך זה כדי להוליד צאצאים יפים ובריאים יותר. מן הראוי לבחור גם את שעת היום הנכונה. הם ממליצים על הערב כשלא חם מדי ולא לח מדי.

דמוסתנס אמר "יחסי האהבה עם נער אינם נעלים או מבישים באופן מוחלט" הכל תלוי במעמד. כך בניגוד לנצרות שהעמידה איסורים ערכיים ומוסריים על כלל בני האדם היוונים המליצו, ולא מבחינה מוסרית, לשמור על המעמדות המתאימים לקיום יחסים.

הנצרות הפכה את ההתענגות המינית לסוג של בעיה אישית פנמית בעיה הדורשת חשד, פענוח, המללה, הודאה, האשמה עצמית, מאבק בפיתויים, התנזרות, והתמודדות רוחנית.

היוונים הכירו בפיצול בין הגוף והנשמה. אנטיפון הסופיסט אמר: "מי שלא חשק ברע ובמכוער ולא התנסה בהם איננו חכם, שכן לא התגבר על דבר ולא העניק לעצמו זכות להכריז על עצמו כאיש מעלות"

ה מבחן הגדול והמפורסם של סוקרטס היה בזה שלא נסחף והצליח לא להתפתות לאלקיביאדס, היפה בנערים. הוא איננו נתפס כאילו הוא יכול לעמוד נגד התשוקה לנערים, אלא לנער אחד, יפה במיוחד, בלבד. הנוצרים היו מגנים מבחן שכזה מבחן המעיד שמתחת לפני הדברים רוחשת תשוקה עזה לנערים. ביוון צחקו לסוקרטס על שהיה טיפש והפסיד את אלקביאדס בגלל מבחן התנזרות. כשמישהו התפאר ביוון על יכולת השליטה שלו בתענוגות זה לא היה בגלל החלטה ערכית מוסרית אלא כהוכחה שהוא יכול לשלוט באחרים, מבחינה פוליטית. הגברים היו בעמדת שליטה. שליטה במשק הבית, הם ניהלו אותו. שליטה ברחוב בעיר ובמדינה. ההתייחסות היא תמיד למעשי הגבר. כל התנהגות גורמת להאדרת או הורדת גבריותו. לא שמיניות האישה לא מוכרת, אלא שהיא חסרת מעמד ולכן נתונה לרצונו של הגבר. אישה המנהלת לבדה את משק ביתה נחשבת לגברית. דבר דומה נוגע בילדים ועבדים שאין להם לכאורה רצונות משלהם. אך גבר השולט ביצרו ואיננו מגזים גורם גם לנתונים לשליטתו לשרת אותו טוב יותר מרצונם ולא מפחד. אריסטו מגדיר את היחס בין הגבר לאישה כיחס פוליטי. בין שליט לנתין נאמן. חוסר איפוק מקרב את הגבר לעמדה של נשיות. מי שנכנע ליצריו ואינו יכול לשלוט בהם איננו גברי דיו. אצלנו כמובן יש הבחנה שונה בין גבריות לנשיות. איש לא יאמר על גבר שאהבת נשים מעבירה אותו על דעתו שהוא נשי. אך כשקנה המידה הוא איפוק, יכול היה כל גבר יווני לקיים יחסים עם גבר אחר ולא להיחשב נשי. היוונים לא הכירו את החלוקה הקיימת אצלנו הטרוסקסואלים = גבריים - הומוסקסואלים= נשיים. ואפילו לא אצל גבר שהיה הצד הסביל.

סוקרטס איחד את הידע עם האיפוק. כל משולחי הרסן הם גם בורים, אמר. היוונים לא ביקשו להטיל איסורים בנושא ההתנהגות המינית, אך כן ניסו לקבוע תנאי חירות.

הם קיימו יחסי מין בין גברים ונערים. קיבלו יחסים לו ואף העניקו להם ערך גבוה. הם הודו שגבר נשוי יכול לחפש לו תענוגות מיניים מחוץ לנישואין ובכל ניסחו כללים שהיו בגדר הצעות גם לאלו וגם לאלו. הם לא תפסו את התענוג המיני בפני עצמו כרע או כחטא. את ההגבלות ניסחו דווקא הרופאים שניסו ליצור את האדם הבריא. הם יצרו "דיאטה" שהתפשטה לשדות שונים של החיים, כולל מין. בספר המגפות נמנים כל הדברים המצריכים התנהגות מיוחדת. פעילות גופנית, המאכלים, המשקאות, התנומות, יחסי המין וכל מה שצריך להיות מדוד. הם הכירו בקשר שבין בריאות טובה וכלכלתה של הנשמה הטובה.

סוקרטס חשב שכל הצעירים צריכים לאמן את גופם. הוא רואה בכך דרך ליכולת התגוננות טובה במלחמה, הימנעות מרכישת שם של פחדן, שירות טוב של המולדת והשגת פרסים יוקרתיים. " הצעיר יתעניין בבריאותו וייחס חשיבות לחוזק, בריאות ויופי, אך רק כדי שיוכל להיות מאופק" אפלטון לעומת זאת גינה את ההפרזה האתלטית הנגרמת מאימונים רבים מדי כאלו המרדימים את הנשמה הנעשית כלואה בתוך מארג שרירי מדי. בעיקרו של דבר, לגבר היווני הייתה רשימה של המלצות רפואיות לדרך חיים מדויקת, מה עליו לעשות בכל רגע של יומו, החל מרגע התעוררותו ועד שנתו בלילה. מה לאכול לפני אימון הבוקר. מה לעשות אחרי, מה לאכול בצהרים מתי לנוח ומתי לשוב לאימון אחר הצהרים. מתי להתרחץ במים חמים ומתי בקרים. כמובן שהתענגות במשורה עוזרת גם לאתלטים וגם לחיילים להיות חשופים הן לשמש החמה והן לקור החורפי.

* תולדות המיניות כרך 2 השימוש בתענוגות / מישל פוקו - חלק 2.