לפני הבריאה לא היה הבדל בין דבר לדבר כי עוד לא היה דבר זה או אחר ולכן לא היה הבדל... לאחר הבריאה נוצרו ההבדלים למעשה אפשר לומר שנבראו ההבדלים... חקירת ההבדלים מגלה כי ההבדל הוא תוצאה של המוח וכי באמת המציאות לא השתנתה ולמעשה בעזרת החקירה מגיעים לכך שאין הבדל בין דבר לדבר כלומר להתחלה. כלומר בהתחלה לא היה הבדל לאחר כניסה דרך היש הבדל מגיעים לכך שאין הבדל אבל זה אין הבדל שנחקר כלומר האין הבדל ההתחלתי הוא מיצג אחדות שיקרית מתאים למורים רוחניים שמתרגלים שיטות כאלה ואחרות של פרישה מהחיים הרגילים ואילו האין הבדל השני מייצג שלימות או מורים שנשארו בחיים הרגילים וגילו את האין הבדל בחיים עצמם...
האנלוגיה הזו מתאימה להבדל בין הבנה לידיעה כאשר לפני שהייתה ידיעה לא היה מה להבין כלל ולאחר שהייתה ידיעה יש מה להבין ולאחר מיכן שנוצרת ההבנה הידיעה הראשונית מתמזגת בהבנה ואין יותר צורך בידיעה ואז חוזרים לאין הבדל אבל לאחר חקירת היש הבדל...
בשורה התחתונה כרגע אינני יודע מה יותר טוב למרות שנראה לי החלק השני אבל אני יודע שהוא מבוסס על אינטרס של אי פרושה מהחיים ולכן כל מורה נוקט בעמדה זו או אחרת לפי הנוחות שלו... ואולי כדאי לקחת דברים אלו כשתי גישות ולנסות אותם כאילו יש הבדל ואולי להגיע לסוף שלהן דרך החקירה של היש הבדל וגם האין הבדל ה"שיקרי"...
למעשה כל אחד שאומר משהו על משהו הוא אומר את הפרשנות שלו לגבי המשהו הזה הבילבול שנוצר שמרגע שיצאה הפרשנות לעולם האדם בטוח שהוא מדבר על הדהר עצמו ושוכח כי מדובר בפרשנות שלו עצמו. לו האדם היה ער לכך הוא היה שוקל את המילים שלו (במידה ואפשר לשקול מילים) וכל זאת משום שהוא רואה את עצמו חושף את עצמו על מערומיו, ולא מדבר בצורה אובייקטיבית וזה מביע למעשה את הריקות של הדברים למרות שבפועל יש גם בפרשנות עצמה ריקות אבל זה כבר קשה להסבר ויש צורך להשתמש בנושא הבריאה כדי לומר שכל מחשבה שעולה שנקראת פרשנות אין לה בעל בית והיא עולה מעצמה וזה הריקות שבה...
כדי לתת דוגמה ננסה לדבר על מחשבה הבאה או על הרצון הבא שלי שעליו עדיין אינני יודע מה הוא
ולכן לא קיים לגביו הבדל בין יש הבדל לאין הבדל כי אין על מה לדבר.. מרגע שנבראה המחשבה אפשר להתחיל לדבר על הבדלים אבל זה לא אומר שיש הבדל זה רק אומר שאתה מדבר על זה אתה רואה הבדל ותוך כדי להחקירה אתה מגיע למקום שאין הבדל כי מבחינה אובייקטיבית אין הבדל בדברים כפי שהם פרט להשלכות שלך עליהם (בתנאי שאתה הוא המשליך) ואז אתה מגלה שמצד המציאות אין למעשה הבדל הדברים הם כפי מה שהם ולכן אתה מגיע בחזרה לאין הבדל אבל דרך היש הבדל ולא נשאר באין ההבדל המקורי...
ידיעה מייצגת את היש הבדל = יש הפך לדבר, והדבר אינו שלם מצד השכל.
הבנה מייצגת את האין הבדל=אין הפך לידיעה.. רק לאחר שנחקרה הידיעה עד סופה היא הפכה להבנה, חקירת הנושא מוצתה. ועברה למחלקה של האין שכל... כלומר אין התעסקות עם הידיעה הזו יותר ואין הבדלים יותר בנושא הספציפי הזה. למרות שהאדם יודע להתנהל מול ההבנה הזו כאילו יש הבדל אבל מיתוך כך שאין הבדל (כמו נהיגה במכונית)
השאלה הנשאלת אם באין הבדל ישנן הבנות שהן הפוכות ומנוגדות אחת לשניה, כלומר הן נמצאות בתת מודע או באין שכל ובשכל הרגיל הביטוי שלהן הוא חרדה או קונפליקטים שלא ניתן להסביר אותם בשכל הרגיל כי הן נמצאות באין שכל או באין הבדל... לשם כך נזקקים אנו לאדם בעל הוויה גדולה משלנו שיכול לדבר איתנו בשפת ההבנות, או לגרום לנו לחוויה מתקנת "ששולפת את ההבנה ההפוכה ", מתקנת אותה ומחזירה אותה למקומה.
כלומר בשורה התחתונה בשיחה רגילה לא ניתן לתקן הבנה אלא ע"י חוויה שתיגרור להבנה חדשה שתתקן את הדפוס בתת מודע.
אתה יכול להיות בן של, אח של, אבא של, בעל, ילד, דוד... = סוביקטיבי
אבל מהצד שלך, מי אתה באמת? = אובייקטיבי=הריקות שבדברים
מההיבט הסובייקטיבי יש הבדל בין הדברים
ומההיבט האובייקטיבי אין הבדל או כלל אין מה לומר...
נניח אדם מתבונן בשתי תמונות כמעט זהות, ואומרים לו מצא את ההבדלים
... בהתחלה הוא מחפש ולא מוצא ולאחר זמן הוא כן מוצא.
כלומר בהתחלה לא היה הבדל ולאחר זמן כן היה הבדל
אבל בתמונה עצמה לא היה הבדל???
אז האם יש הבדל או אין הבדל?
שאתה דורש ממישהו לומר את האמת, אתה מניח שהוא אחראי לדבריו ויש לו זכות בחירה... האם אתה בוחר את המחשבות שלך? האם אתה יודע עליהן לפני שהן עולות?
כדי לומר על משהו שהוא לא אמיתי, צריך לראות אותו. אז למה הוא לא אמיתי?
האדם חיי בשני עולמות. עולם ההבנות, ועולם המחשבות. עולם ההבנות היה פעם עולם המחשבות רק שעולם המחשבות עבר תהליך של "הפנמה" שהוא תהליך קוסמי כלומר תהליך שאינו נגיש שיכלי "אין הסבר למה האדם מבין משהו, ואחר לא. למה הבנה עכשיו ולמה לפעמים לעולם לא?"
הזיכרון זה המחסן של המחשבות.
וההוויה זה המחסן של ההבנות.
בעולם ההבנות אין מחשבות, וכל הבנה נגישה מידית. אין צורך להשתמש בזיכרון כדי להשתמש במשהו שהבנת ולכן אם רוצים לזכור משהו רצוי להבין אותו.
לכל מחשבה יש הפך ובעזרת חקירה שיכלית ניתן לראות את "הבעיה" נניח בשיטת העבודה של קייטי היא נגישה לעולם המחשבות אך לא לעולם ההבנות. הפחדים נובעים מעולם המחשבות והדמיונות, ואילו החרדות נובעות מעולם ההבנות. בעולם ההבנות ישנן הבנות הפוכות אחד לשניה ולא ניתן לגשת אליהן בצורה שיכלית אלא בעזרת "חוויה" (חוויה מתקנת)
הבעיה מתחילה שהאדם זהו ס"הכ ההבנות שלו לא יכול לפעול נגד ההבנות שבו כי זה לפעול נגד עצמו ולכן פה נזקק האדם לעזרה חיצונית כדי שיושיט לו יד בשעת חוויה מתקנת
שהיא גישה ישירה להוויה של האדם כלומר שפה שהאדם אינו מכיר אבל עולם ההבנות שבו / תת מודע מכיר בהחלט... פסיכודרמה יכולה להיות כלי יעיל לגישה לעולם ההבנות / חוויות
וקבוצה אוהדת של מודעות עצמית יכולה להציב משימות ולבצע אותם בכוחות משותפים.
השכל הוא הגורם למניעות =עצמי
לא משנה לאן אלך עצמי והשכל הולכים איתי וגם המניעות.
רק לזכור את זה אין מקום שאפשר לברוח מהם
לא משנה לאן אתה הולך אתה לא משאיר את הסבל מאחוריך הוא הולך איתך לכל מקום וכך גם האושר..."אדם בתוך עצמו הוא גר"
האנלוגיה הזו מתאימה להבדל בין הבנה לידיעה כאשר לפני שהייתה ידיעה לא היה מה להבין כלל ולאחר שהייתה ידיעה יש מה להבין ולאחר מיכן שנוצרת ההבנה הידיעה הראשונית מתמזגת בהבנה ואין יותר צורך בידיעה ואז חוזרים לאין הבדל אבל לאחר חקירת היש הבדל...
בשורה התחתונה כרגע אינני יודע מה יותר טוב למרות שנראה לי החלק השני אבל אני יודע שהוא מבוסס על אינטרס של אי פרושה מהחיים ולכן כל מורה נוקט בעמדה זו או אחרת לפי הנוחות שלו... ואולי כדאי לקחת דברים אלו כשתי גישות ולנסות אותם כאילו יש הבדל ואולי להגיע לסוף שלהן דרך החקירה של היש הבדל וגם האין הבדל ה"שיקרי"...
למעשה כל אחד שאומר משהו על משהו הוא אומר את הפרשנות שלו לגבי המשהו הזה הבילבול שנוצר שמרגע שיצאה הפרשנות לעולם האדם בטוח שהוא מדבר על הדהר עצמו ושוכח כי מדובר בפרשנות שלו עצמו. לו האדם היה ער לכך הוא היה שוקל את המילים שלו (במידה ואפשר לשקול מילים) וכל זאת משום שהוא רואה את עצמו חושף את עצמו על מערומיו, ולא מדבר בצורה אובייקטיבית וזה מביע למעשה את הריקות של הדברים למרות שבפועל יש גם בפרשנות עצמה ריקות אבל זה כבר קשה להסבר ויש צורך להשתמש בנושא הבריאה כדי לומר שכל מחשבה שעולה שנקראת פרשנות אין לה בעל בית והיא עולה מעצמה וזה הריקות שבה...
כדי לתת דוגמה ננסה לדבר על מחשבה הבאה או על הרצון הבא שלי שעליו עדיין אינני יודע מה הוא
ולכן לא קיים לגביו הבדל בין יש הבדל לאין הבדל כי אין על מה לדבר.. מרגע שנבראה המחשבה אפשר להתחיל לדבר על הבדלים אבל זה לא אומר שיש הבדל זה רק אומר שאתה מדבר על זה אתה רואה הבדל ותוך כדי להחקירה אתה מגיע למקום שאין הבדל כי מבחינה אובייקטיבית אין הבדל בדברים כפי שהם פרט להשלכות שלך עליהם (בתנאי שאתה הוא המשליך) ואז אתה מגלה שמצד המציאות אין למעשה הבדל הדברים הם כפי מה שהם ולכן אתה מגיע בחזרה לאין הבדל אבל דרך היש הבדל ולא נשאר באין ההבדל המקורי...
ידיעה מייצגת את היש הבדל = יש הפך לדבר, והדבר אינו שלם מצד השכל.
הבנה מייצגת את האין הבדל=אין הפך לידיעה.. רק לאחר שנחקרה הידיעה עד סופה היא הפכה להבנה, חקירת הנושא מוצתה. ועברה למחלקה של האין שכל... כלומר אין התעסקות עם הידיעה הזו יותר ואין הבדלים יותר בנושא הספציפי הזה. למרות שהאדם יודע להתנהל מול ההבנה הזו כאילו יש הבדל אבל מיתוך כך שאין הבדל (כמו נהיגה במכונית)
השאלה הנשאלת אם באין הבדל ישנן הבנות שהן הפוכות ומנוגדות אחת לשניה, כלומר הן נמצאות בתת מודע או באין שכל ובשכל הרגיל הביטוי שלהן הוא חרדה או קונפליקטים שלא ניתן להסביר אותם בשכל הרגיל כי הן נמצאות באין שכל או באין הבדל... לשם כך נזקקים אנו לאדם בעל הוויה גדולה משלנו שיכול לדבר איתנו בשפת ההבנות, או לגרום לנו לחוויה מתקנת "ששולפת את ההבנה ההפוכה ", מתקנת אותה ומחזירה אותה למקומה.
כלומר בשורה התחתונה בשיחה רגילה לא ניתן לתקן הבנה אלא ע"י חוויה שתיגרור להבנה חדשה שתתקן את הדפוס בתת מודע.
אתה יכול להיות בן של, אח של, אבא של, בעל, ילד, דוד... = סוביקטיבי
אבל מהצד שלך, מי אתה באמת? = אובייקטיבי=הריקות שבדברים
מההיבט הסובייקטיבי יש הבדל בין הדברים
ומההיבט האובייקטיבי אין הבדל או כלל אין מה לומר...
נניח אדם מתבונן בשתי תמונות כמעט זהות, ואומרים לו מצא את ההבדלים
... בהתחלה הוא מחפש ולא מוצא ולאחר זמן הוא כן מוצא.
כלומר בהתחלה לא היה הבדל ולאחר זמן כן היה הבדל
אבל בתמונה עצמה לא היה הבדל???
אז האם יש הבדל או אין הבדל?
שאתה דורש ממישהו לומר את האמת, אתה מניח שהוא אחראי לדבריו ויש לו זכות בחירה... האם אתה בוחר את המחשבות שלך? האם אתה יודע עליהן לפני שהן עולות?
כדי לומר על משהו שהוא לא אמיתי, צריך לראות אותו. אז למה הוא לא אמיתי?
האדם חיי בשני עולמות. עולם ההבנות, ועולם המחשבות. עולם ההבנות היה פעם עולם המחשבות רק שעולם המחשבות עבר תהליך של "הפנמה" שהוא תהליך קוסמי כלומר תהליך שאינו נגיש שיכלי "אין הסבר למה האדם מבין משהו, ואחר לא. למה הבנה עכשיו ולמה לפעמים לעולם לא?"
הזיכרון זה המחסן של המחשבות.
וההוויה זה המחסן של ההבנות.
בעולם ההבנות אין מחשבות, וכל הבנה נגישה מידית. אין צורך להשתמש בזיכרון כדי להשתמש במשהו שהבנת ולכן אם רוצים לזכור משהו רצוי להבין אותו.
לכל מחשבה יש הפך ובעזרת חקירה שיכלית ניתן לראות את "הבעיה" נניח בשיטת העבודה של קייטי היא נגישה לעולם המחשבות אך לא לעולם ההבנות. הפחדים נובעים מעולם המחשבות והדמיונות, ואילו החרדות נובעות מעולם ההבנות. בעולם ההבנות ישנן הבנות הפוכות אחד לשניה ולא ניתן לגשת אליהן בצורה שיכלית אלא בעזרת "חוויה" (חוויה מתקנת)
הבעיה מתחילה שהאדם זהו ס"הכ ההבנות שלו לא יכול לפעול נגד ההבנות שבו כי זה לפעול נגד עצמו ולכן פה נזקק האדם לעזרה חיצונית כדי שיושיט לו יד בשעת חוויה מתקנת
שהיא גישה ישירה להוויה של האדם כלומר שפה שהאדם אינו מכיר אבל עולם ההבנות שבו / תת מודע מכיר בהחלט... פסיכודרמה יכולה להיות כלי יעיל לגישה לעולם ההבנות / חוויות
וקבוצה אוהדת של מודעות עצמית יכולה להציב משימות ולבצע אותם בכוחות משותפים.
השכל הוא הגורם למניעות =עצמי
לא משנה לאן אלך עצמי והשכל הולכים איתי וגם המניעות.
רק לזכור את זה אין מקום שאפשר לברוח מהם
לא משנה לאן אתה הולך אתה לא משאיר את הסבל מאחוריך הוא הולך איתך לכל מקום וכך גם האושר..."אדם בתוך עצמו הוא גר"
050-3331-331