לסיכום, אני אדם בעל ישות משמע אני אדם בעל מודעות. הווה אומר אני גוף אנושי בעל יכולת לעקוב אחר אין סוף משבצות שעומד עליהן הגוף שלי במרחב ולזהות את מודל האב - טיפוס בתוכן, ואת זאת הגוף עושה בעזרת המוח שמספק לו את הנתונים עבור המשבצות שכבר בחן אותן עד הלום. השאלה היא איזה מרחק יכול הגוף לעבור עם המוח? מהו המרחק שהגוף יכול להיות במסגרתו ישות בעל תודעה?
כמובן המרחק הוא אין סופי כי הגוף נמצא ביקום ופועלים עליו בהבזק אחד כוחות הטבע - לכן לא ניתן לחלק את ההבזק הזה לחלקים, והנגזרת מזאת שלא ניתן להפסיק את הימצאות הגוף כהוא זה ביקום, הגוף נמצא לכל אורך היקום, בליווי התודעה שלו או בלעדיה, וזו מסקנה מרחיקת לכת שנעמוד עליה בהמשך בליווי ששת הפסוקים הפותחים את פרק כא בשמות, היכן מחבר התורה בוחן את שאלת הימצאות הגוף האנושי במרחב עם התודעה ובלעדיה.
ובכל אופן, האפשרות להיות בעל תודעה אין סופית היא הפוטנציה הטמועה בכל אדם, הגם ולא תמיד מנוצלת על ידו עד תום. האדם מודע לפוטנציה שבו וזה נותן את ביטויו בשימוש שהוא עושה בכוחות הטבע, וכפי שציינתי לעיל - הוא מעמיד את כוחות הטבע בשורה ובוחר לו מתוכם את המינון המתאים לו, האדם מנסח ללא הרף חוקים משלו ורוקח אותם מהכוחות השרועים לפניו, יש מי שמעמיד בניין ויש מי שרוקח צעד קטן וצנוע... אבל כולנו רוקחים חוקים במרחב, חוקים פיזיקאים מעשיים, כיסא, מחשב, מטוס, שיר, ציור, ריצה, הליכה, הנפת עפעף... כל דבר שאנו עושים במרחב הוא חוק מורכב בפני עצמו שנרקח על ידינו ונתן ביטוי לפוטנציה שבתוכינו.
ואם לא די בזאת, אנו עושים שימוש נרחב באחד העקרונות המרכזיים של כוחות היקום, ומכופפים את הטבע לגחמותינו ולחוקים שלנו... העקרון המרכזי אומר, שכל חוק אנושי ברור ועקבי, ברמה האינדיבידואלית או הקיבוצית - מתקיים במרחב לאורכו ולרוחבו ועד לאין סוף... אכן לא ידענו עד הלום על קיום העקרון המרכזי הזה, אבל עשינו בו שימוש נרחב שלא במודע, אין אדם עקבי שלא נהנה ממנו במישרין למשך חתך משמעותי מאורך המרחב. והוא ממשיך איתו עד שהוא בעצמו מפר אותו...
סרקנו לעיל חלק נכבד מהפוטנציה האנושית שהאדם מודע לקיומה, ועם זאת אינני מעריך שהחלק הנכבד שנסרק על ידינו מהווה חלקית האחוז מהפוטנציה המקורית הבוערת בעצמות האדם ומבקשת לפרוץ החוצה. כמוסה באדם התשוקה לחיים, להכרת המרחקים, לצפות לחקור לזהות לנצל לצרוך... יש בו בעצם צורך בלצרוך, צורך ליצפות, צורך לחקור לזהות... אנו עוטפים את כל הדחפים האלה במונח "סקרנות" שמאפיינת את האדם שנולד עימה.
האדם מודע במעמקיו ליכולותיו, ויכולות אלו הפכו במהרה לדחפים ולצרכים ותשוקות כי הוא מודע בתוכו לאשראי האין סופי שחולש עליו בפועל... הוא יכול לקנות בכרטיס האשראי שבידו את הכל ולכן יש בו את הדחף הטבעי לצרוך את הכל... אבל עומדים כחוצץ בפניו שני מכשולים שמעיקים עליו בהתמדה אכזרית, ויוצרים מתרס נוקשה בפני תשוקתו שמבקשת לפרוץ החוצה. שני המיכשולים הם בעית ההספק והעצלות.
נתחיל ראשונה בבעית ההספק שמבטא את התפוקה הלקויה שהגוף האנושי מספק ביחס לתפוקה שהתודעה מצפה לה. לתודעה פוטנציה אדירה שמבקשת להוציאה לפועל אך הגוף אינו עומד בעומס... הוא אינו מספק את הסחורה.
ובעצם הבעיה היא לא ההספק כי אין היא אלא תולדה של בעיה אחרת. הגוף האנושי הוא הגוש היחיד בעולם שמודע לקיומו במרחב כי הוא בעל תודעה, כלומר הוא בעל היכולת לעקוב אחר מיקומו המשתנה בקביעות במרחב, ולכן הוא יכול לזהות את עצמו למרות השינוי שחל בו ממקום למקום. וכידוע היכולת הזאת לא הסתכמה בזיהוי עצמו ומיקומו אלא בעוד אין סוף של יכולות שמנוי הוא עליהם, כמו לזהות בנוסף לעצמו את העצמים שלידו ולצרוך אותם, לנצלם, לזהות בעיקר את הכוחות הפועלים עליו ועל העצמים השונים, לשלוט במינון שלהם וליצור חוקים משלו בטבע, ליצור ולצרוך, ליצור ולצרוך...
בזאת הפך האדם את עצמו למכונה של מדידה, הוא מודד כל דבר שנתקל בו, לראות אם מתאים הוא לצרכיו... גודלו, טבעו, הכוחות הפועלים עליו, מאפייניו, מימדיו... ואף הדברים המדודים שמידותיהם צרובים כבר במוחו, וכאשר שולף אותם מהמוח למטרה כלשהי - הוא שולף אותם בעצם על מנת להשוותם עם גדלים אחרים הנמצאים בזירה.
וכן הפך האדם למכונת מדידה וגייס את חמשת חושיו למטרה נעלה זו, אמור מעתה הריח שאני מריח הוא טוב בהשוואה לריחות אחרים, והבניין הזה שרואות עיני הוא קטן ייחסית לבניינים אחרים, ואף הטעם של מאכל מסויים נתלה בטעמם של מאכלים אחרים ומידת מתיקותם התקינה, או מליחותם / תיבולם / חמיצותם... חוש השמיעה לדעתי הוא החוש היחיד שקרא תיגר על האדם ומיאן להצטופף על יד חבריו ולמדוד. אין נעימה טובה מהשניה, יש נעימה טובה ואחרת לא, תלוי באוזן השומעת.
סיכומו של דבר, האדם "המודד" קלט רק את הדברים הנמדדים. המוח האנושי לא יכל לקלוט דבר שאין לו הגדרה. הוא סירב בתוקף לקלוט למתחמו דבר שמידותיו אינם ברורות ובכלל זה היקום, הוא לא יכל לקלוט את תכונת האין סוף של היקום. הוא לא יכל להוציא מפיו את מחרוזת המילים: לשמים אין גבול, הוא היה חייב להגדיר את היקום בכל עידן ועידן, ובכללם העידן הנוכחי בעל האמצעים הטכנולוגיים שרואים למרחק.
האדם הטכנולוגי עמד על זה שהאמצעים הטכנולוגים מגדירים עבורו את מימדי היקום אדיר המימדים, ואף כאשר תיבל את ממצאיו במונח "היקום הנצפה", תיבול זה לא היה יותר ממס שפתיים כי בעצם הוא התכוון ליקום האדיר והמוגדר, והראיה על זאת היא נקודת התחלת היקום שהצביע עליה.
המוח האנושי קלט רק את הדברים המוגדרים והנמדדים, זהו מקור הליקוי בראייה המרחבית של האדם, מדור לדור ועד עצם היום הזה. הוא הרים את עיניו לשמים ולא יכל להגיד במלוא הפשטות: לשמים אין גבול. ליקום אין סוף, הגם והמסקנה הזו טמועה באדם, ובעצם הוא לא החליט להתגרות בה במודע אלא החליט לחיות בשלום עם עצמו ולא להתגרות במוחו, ולדעתי הוא עשה את טעות חייו בתרתי משמע וירה לעצמו ברגל, כי תכונת "האין סוף" של היקום הינה הגדרה בפני עצמה, ומההגדרה הזו נגזר קיומו, ישותו, חייו, מציאותו.
אילו ליקום היו גדרות לא היתה לאדם ישות ולא חיים ולא מציאות. זו המסקנה שפסח עליה האדם כאשר החליט ללכת על שלום בית, וסירב להכיר בעובדה כי ישנם דברים העולים אף על שלום הבית, למשל העקביות כתהליך בראיה המרחבית.
אם כן האדם בכסילותו הסתכל השמימה וראה מולו מרחב גדול ומוגדר. הוא ראה מרחב אדיר מימדים ותהה: מי אני הקטן במרחב העצום הזה, איזה ערך יש לערכיי במרחב כביר שכזה, איך אוכל למדוד את ערכי המרחב הזה בשביל לשלוט בהם ולהתקיים במרחב, איזה סיכוי התגוננות יש לי במרחב שכזה - הוא שאל וענה בפסקנות: הסיכוי נושק לאפס כי לעולם לא אדע מה יולד יום, לעולם לא אצליח לנבא את המחר ולעולם אהיה עבד לסבירות שעלולה לבגוד בי בכל רגע. כאן בצומת מחשבתית זו אם נכון הביטוי - נולדה תורת ההישרדות על כל המזדנב לה. כאן נולד הרוע האנושי שלא שמו אלא לשם ההישרדות וההיגיון התומך בה. כאן נולדו המלחמות והמערכות וההתנגשויות ואף המריבות הקטנות בין איש שכל רצונו הוא לתלוש את פרנסתו מרעיהו ולהתקיים, כי מי יודע מה יולד מחר.
כאן בצומת מחשבתית אנושית זו, ואני מאמץ את הביטוי, נולדה בעית ההספק המפורסמת שביטאה את התפוקה הלקויה של הגוף האנושי, הגוף אינו מספק את הסחורה שהתודעה האנושית מצפה לה. לתודעה זו פוטנציה אדירה שדוחקת לצאת לפועל אך הגוף אינו עומד בעומס... וכמו שאומר התנא רבי טרפון במשנה אבות - היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק...
כל הטכנולוגיה האנושית שאנו עדים לה בעידן הנוכחי - נולדה בעצם בצומת דחוקה זו כאשר האדם הרגיש דחוק במרחב, לחוץ בזמן, נזקק לכל עזר שיוכל באמצעותו להספיק ולצרוך עד כמה שניתן את העולם העומד מולו וצועק לו צרכיני... המנוע והמכונית והמטוס והחללית הם לא אמצעים שמשכללים את ההספק אלא אמצעים שעונים על הדוחק שלנו. על פניו נראה שמעז יצא מתוק ומהדוחק יצאה הטכנולוגיה... אולם אין לי ספק שאילו הלך האדם בעקביות אחר מסקנותיו היה מגיע לבית ספר טכנולוגי בשכונה אחרת - בו יכל לענות לשרדינגר על החתול המת והחי שלו. אין לי ספק שהמודעות למציאות המקורית יכלה לשנות את מסלול החוקים בכלל ומסלול הטכנולוגיה האנושית בפרט. בפועל, הטכנולוגיה שלנו קיבעה את המציאות החלקית - מנת חלקינו עד הלום.
האדם שאני צופה בו בעת הזאת הוא אדם שחי במציאות מדומה וחלקית עד מאוד, הוא אדם רדום שנפלה עליו "תרדמה", ולביטוי הזה עוד נחזור בהקדם... אילו רק היה מי שיפגוש אותו באחת מהצמתים, ויפנה את תשומת ליבו לטעויות האין סוף שיוצאים מחישוביו וממשוואותיו שמקורם רובם ככולם בראיה מרחבית לקויה. אילו רק היה מי שיתקן לו את הראיה הזו ויאמר לו במלוא הפשטות: לשמים אין סוף, ליקום הדינמי שלנו אין סוף. מכאן היתה הדרך קצרה להגיע אל הדינמיקה הפועלת במרחב ולעמוד על העקרון שלה הנגזר גם הוא מהאין סוף: היקום הדינמי יכול לפעול רק בשביב אחד, אין דרך אחרת להבין את פעולתו. אני חושב שהאינטלקט האנושי יכל להגיע בקלות למסקנה הזו - אילו רק קידש את העקביות המחשבתית וזנח את שלום הבית המדומה...
אילו רק היה מי שיחבק את האדם הזה, יפנה את מבטו אל השמים וירגיע אותו: הינה ראה את כוכבי השמים - היש להם סוף? כך יהיה זרעך, כך יהיו פירותיך ואותם תקטוף בעת שתבחר... יש הרבה פירות על מה הדחק? מה בוער לך? אתה חלק מהיקום הדינמי הזה ובעצם אתה אחד מגושיו, ואילולא היקום הדינמי גושך לא היה מתקיים במתכונתו הנוכחית... וגם מכאן הדרך היתה קצרה בשביל להבין כי העולם הוא איתו ולא נגדו, אין לדאוג לשרידות כהיא זו בעולם שכולו מגוייס לשרידותך ולגיבושך כגוש מלוכד בעל תבונה, אין דרך אחרת להבין את קיומינו.
ובעצם כן, היה מי שחיבק את האדם הזה לאורך כל ההסטוריה האנושית ובכל פינה ופינה, והפנה את שימת ליבו למציאות. אני משתמש בלשון העבר כי אני בשר ודם וקשה לי להשתחרר מכבלי הזמן... אשר על כן ולמען הדיוק הספרותי יש לאמר שקיים מי שמחבק את האדם על פני כל המפה של היקום, לאורכה ולרחבה ובכל פינותיה, ואני מדבר על הספר בו אני קורא ברגע זה ומוציא ממנו את התבונות... ספר התורה מונח כהוא זה על השולחן האנושי בכל מקום ופינה הוא לא סר ממנו לרגע, אך במקום לקרוא אותו הגדרנו בו שוב את היקום והצבענו דרכו על מי שברא את היקום - היקום המוגדר ואדיר המימדים שרק אלוה יכול לברוא... ואני רואה שוב את מס השפתיים שקנינו בו בפרוטות את בורא היקום, וכוונתנו היא הגדרת היקום ע"י מי שברא אותו.
מחבר התורה לא דן בסיפרו בבריאת היקום, כי בשביל לעסוק בנושא הבריאה חייבים להשתמש באחד הפועלים של העבר, ברא / עשה / הרכיב... אבל אין ביקום את כלי הזמן, אין בהשגתינו מונח כזה. מאידך הבריאה היחידה המוכרת לנו היא בריאת העולם ע"י תודעתנו המתוודעת אליו חדשות לבקרים יש מאין.
לעומת זו יש מקום לדון בישות מחבר התורה כי אין ספק שהספר הזה חובר על ידי ישות, ויש מי שטוען מספר ישויות... הבה נעמוד על הדברים לאשורם. התורה היא ספר שנושא מידע. כתובת המידע הזה היא האדם, ואפשר להגיד שנושא המידע יקר ערך עבור האדם כי הוא אוצר בתוכו את מתווה המציאות של האדם, והכוונה למציאות הפיזיקלית גרידא - לא המורלית ולא המוסרית.
הבה נבחן איפוא את תוכן הספר הזה בשביל לעמוד על מהות מחברו. למעשה המדובר בספר כשאר הספרים, והראיה על זאת היא שגם אני יכול לחבר ספר באותו הנושא ולפרסם אותו. ולמה ללכת רחוק - הינה אני ברגע זה בוחש בנושא הזה בפועל וכותב עליו. ואומנם אני מעתיק את התבונות שאני כותב ישירות מהתורה, אבל לא בהכרח אני חייב להשתמש בתורה בשביל להגיע לתבונות האלו, כי אני יכול פשוט להתבונן ביקום שלי ולהבין את המציאות, ולמעשה אני אמור לעשות זאת בפועל - אין דבר ברור מזה, התורה היא אמצעי עזר שנוצר רק בגלל העצלות המחשבתית שלי - לא בגלל היכולת שלי, היכולת הזו טמועה בי כאדם ואינה נשוא לוויכוח.
אם כן הבה נניח שאני אלברט שבות יושב היום, יום שלישי 24 לינואר 2012 מתבונן ביקום - במציאות שלי וכותב את רישומי. ובעצם מתעוררים בי ספקות סבירות אם יימצא מי שיקרא את הספר הזה בדור שלי ומהרבה סיבות, אולי פשוט זה לא הזמן של הנושא הכבד הזה, אולי זה לא הזמן לטעון שאין זמן... ואולי כי העצלנות המחשבתית בדור הזה הינה בשיאה ואין בשום ספר את הכוח להעירה מתרדמתה... אם כן לא נותר לי אלא לייעד את הספר הזה לדור אחר הנמצא בנקודה אחרת על פני היקום והרחוקה ממני כמה אלפי שנים.
כמובן המרחק הוא אין סופי כי הגוף נמצא ביקום ופועלים עליו בהבזק אחד כוחות הטבע - לכן לא ניתן לחלק את ההבזק הזה לחלקים, והנגזרת מזאת שלא ניתן להפסיק את הימצאות הגוף כהוא זה ביקום, הגוף נמצא לכל אורך היקום, בליווי התודעה שלו או בלעדיה, וזו מסקנה מרחיקת לכת שנעמוד עליה בהמשך בליווי ששת הפסוקים הפותחים את פרק כא בשמות, היכן מחבר התורה בוחן את שאלת הימצאות הגוף האנושי במרחב עם התודעה ובלעדיה.
ובכל אופן, האפשרות להיות בעל תודעה אין סופית היא הפוטנציה הטמועה בכל אדם, הגם ולא תמיד מנוצלת על ידו עד תום. האדם מודע לפוטנציה שבו וזה נותן את ביטויו בשימוש שהוא עושה בכוחות הטבע, וכפי שציינתי לעיל - הוא מעמיד את כוחות הטבע בשורה ובוחר לו מתוכם את המינון המתאים לו, האדם מנסח ללא הרף חוקים משלו ורוקח אותם מהכוחות השרועים לפניו, יש מי שמעמיד בניין ויש מי שרוקח צעד קטן וצנוע... אבל כולנו רוקחים חוקים במרחב, חוקים פיזיקאים מעשיים, כיסא, מחשב, מטוס, שיר, ציור, ריצה, הליכה, הנפת עפעף... כל דבר שאנו עושים במרחב הוא חוק מורכב בפני עצמו שנרקח על ידינו ונתן ביטוי לפוטנציה שבתוכינו.
ואם לא די בזאת, אנו עושים שימוש נרחב באחד העקרונות המרכזיים של כוחות היקום, ומכופפים את הטבע לגחמותינו ולחוקים שלנו... העקרון המרכזי אומר, שכל חוק אנושי ברור ועקבי, ברמה האינדיבידואלית או הקיבוצית - מתקיים במרחב לאורכו ולרוחבו ועד לאין סוף... אכן לא ידענו עד הלום על קיום העקרון המרכזי הזה, אבל עשינו בו שימוש נרחב שלא במודע, אין אדם עקבי שלא נהנה ממנו במישרין למשך חתך משמעותי מאורך המרחב. והוא ממשיך איתו עד שהוא בעצמו מפר אותו...
סרקנו לעיל חלק נכבד מהפוטנציה האנושית שהאדם מודע לקיומה, ועם זאת אינני מעריך שהחלק הנכבד שנסרק על ידינו מהווה חלקית האחוז מהפוטנציה המקורית הבוערת בעצמות האדם ומבקשת לפרוץ החוצה. כמוסה באדם התשוקה לחיים, להכרת המרחקים, לצפות לחקור לזהות לנצל לצרוך... יש בו בעצם צורך בלצרוך, צורך ליצפות, צורך לחקור לזהות... אנו עוטפים את כל הדחפים האלה במונח "סקרנות" שמאפיינת את האדם שנולד עימה.
האדם מודע במעמקיו ליכולותיו, ויכולות אלו הפכו במהרה לדחפים ולצרכים ותשוקות כי הוא מודע בתוכו לאשראי האין סופי שחולש עליו בפועל... הוא יכול לקנות בכרטיס האשראי שבידו את הכל ולכן יש בו את הדחף הטבעי לצרוך את הכל... אבל עומדים כחוצץ בפניו שני מכשולים שמעיקים עליו בהתמדה אכזרית, ויוצרים מתרס נוקשה בפני תשוקתו שמבקשת לפרוץ החוצה. שני המיכשולים הם בעית ההספק והעצלות.
נתחיל ראשונה בבעית ההספק שמבטא את התפוקה הלקויה שהגוף האנושי מספק ביחס לתפוקה שהתודעה מצפה לה. לתודעה פוטנציה אדירה שמבקשת להוציאה לפועל אך הגוף אינו עומד בעומס... הוא אינו מספק את הסחורה.
ובעצם הבעיה היא לא ההספק כי אין היא אלא תולדה של בעיה אחרת. הגוף האנושי הוא הגוש היחיד בעולם שמודע לקיומו במרחב כי הוא בעל תודעה, כלומר הוא בעל היכולת לעקוב אחר מיקומו המשתנה בקביעות במרחב, ולכן הוא יכול לזהות את עצמו למרות השינוי שחל בו ממקום למקום. וכידוע היכולת הזאת לא הסתכמה בזיהוי עצמו ומיקומו אלא בעוד אין סוף של יכולות שמנוי הוא עליהם, כמו לזהות בנוסף לעצמו את העצמים שלידו ולצרוך אותם, לנצלם, לזהות בעיקר את הכוחות הפועלים עליו ועל העצמים השונים, לשלוט במינון שלהם וליצור חוקים משלו בטבע, ליצור ולצרוך, ליצור ולצרוך...
בזאת הפך האדם את עצמו למכונה של מדידה, הוא מודד כל דבר שנתקל בו, לראות אם מתאים הוא לצרכיו... גודלו, טבעו, הכוחות הפועלים עליו, מאפייניו, מימדיו... ואף הדברים המדודים שמידותיהם צרובים כבר במוחו, וכאשר שולף אותם מהמוח למטרה כלשהי - הוא שולף אותם בעצם על מנת להשוותם עם גדלים אחרים הנמצאים בזירה.
וכן הפך האדם למכונת מדידה וגייס את חמשת חושיו למטרה נעלה זו, אמור מעתה הריח שאני מריח הוא טוב בהשוואה לריחות אחרים, והבניין הזה שרואות עיני הוא קטן ייחסית לבניינים אחרים, ואף הטעם של מאכל מסויים נתלה בטעמם של מאכלים אחרים ומידת מתיקותם התקינה, או מליחותם / תיבולם / חמיצותם... חוש השמיעה לדעתי הוא החוש היחיד שקרא תיגר על האדם ומיאן להצטופף על יד חבריו ולמדוד. אין נעימה טובה מהשניה, יש נעימה טובה ואחרת לא, תלוי באוזן השומעת.
סיכומו של דבר, האדם "המודד" קלט רק את הדברים הנמדדים. המוח האנושי לא יכל לקלוט דבר שאין לו הגדרה. הוא סירב בתוקף לקלוט למתחמו דבר שמידותיו אינם ברורות ובכלל זה היקום, הוא לא יכל לקלוט את תכונת האין סוף של היקום. הוא לא יכל להוציא מפיו את מחרוזת המילים: לשמים אין גבול, הוא היה חייב להגדיר את היקום בכל עידן ועידן, ובכללם העידן הנוכחי בעל האמצעים הטכנולוגיים שרואים למרחק.
האדם הטכנולוגי עמד על זה שהאמצעים הטכנולוגים מגדירים עבורו את מימדי היקום אדיר המימדים, ואף כאשר תיבל את ממצאיו במונח "היקום הנצפה", תיבול זה לא היה יותר ממס שפתיים כי בעצם הוא התכוון ליקום האדיר והמוגדר, והראיה על זאת היא נקודת התחלת היקום שהצביע עליה.
המוח האנושי קלט רק את הדברים המוגדרים והנמדדים, זהו מקור הליקוי בראייה המרחבית של האדם, מדור לדור ועד עצם היום הזה. הוא הרים את עיניו לשמים ולא יכל להגיד במלוא הפשטות: לשמים אין גבול. ליקום אין סוף, הגם והמסקנה הזו טמועה באדם, ובעצם הוא לא החליט להתגרות בה במודע אלא החליט לחיות בשלום עם עצמו ולא להתגרות במוחו, ולדעתי הוא עשה את טעות חייו בתרתי משמע וירה לעצמו ברגל, כי תכונת "האין סוף" של היקום הינה הגדרה בפני עצמה, ומההגדרה הזו נגזר קיומו, ישותו, חייו, מציאותו.
אילו ליקום היו גדרות לא היתה לאדם ישות ולא חיים ולא מציאות. זו המסקנה שפסח עליה האדם כאשר החליט ללכת על שלום בית, וסירב להכיר בעובדה כי ישנם דברים העולים אף על שלום הבית, למשל העקביות כתהליך בראיה המרחבית.
אם כן האדם בכסילותו הסתכל השמימה וראה מולו מרחב גדול ומוגדר. הוא ראה מרחב אדיר מימדים ותהה: מי אני הקטן במרחב העצום הזה, איזה ערך יש לערכיי במרחב כביר שכזה, איך אוכל למדוד את ערכי המרחב הזה בשביל לשלוט בהם ולהתקיים במרחב, איזה סיכוי התגוננות יש לי במרחב שכזה - הוא שאל וענה בפסקנות: הסיכוי נושק לאפס כי לעולם לא אדע מה יולד יום, לעולם לא אצליח לנבא את המחר ולעולם אהיה עבד לסבירות שעלולה לבגוד בי בכל רגע. כאן בצומת מחשבתית זו אם נכון הביטוי - נולדה תורת ההישרדות על כל המזדנב לה. כאן נולד הרוע האנושי שלא שמו אלא לשם ההישרדות וההיגיון התומך בה. כאן נולדו המלחמות והמערכות וההתנגשויות ואף המריבות הקטנות בין איש שכל רצונו הוא לתלוש את פרנסתו מרעיהו ולהתקיים, כי מי יודע מה יולד מחר.
כאן בצומת מחשבתית אנושית זו, ואני מאמץ את הביטוי, נולדה בעית ההספק המפורסמת שביטאה את התפוקה הלקויה של הגוף האנושי, הגוף אינו מספק את הסחורה שהתודעה האנושית מצפה לה. לתודעה זו פוטנציה אדירה שדוחקת לצאת לפועל אך הגוף אינו עומד בעומס... וכמו שאומר התנא רבי טרפון במשנה אבות - היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק...
כל הטכנולוגיה האנושית שאנו עדים לה בעידן הנוכחי - נולדה בעצם בצומת דחוקה זו כאשר האדם הרגיש דחוק במרחב, לחוץ בזמן, נזקק לכל עזר שיוכל באמצעותו להספיק ולצרוך עד כמה שניתן את העולם העומד מולו וצועק לו צרכיני... המנוע והמכונית והמטוס והחללית הם לא אמצעים שמשכללים את ההספק אלא אמצעים שעונים על הדוחק שלנו. על פניו נראה שמעז יצא מתוק ומהדוחק יצאה הטכנולוגיה... אולם אין לי ספק שאילו הלך האדם בעקביות אחר מסקנותיו היה מגיע לבית ספר טכנולוגי בשכונה אחרת - בו יכל לענות לשרדינגר על החתול המת והחי שלו. אין לי ספק שהמודעות למציאות המקורית יכלה לשנות את מסלול החוקים בכלל ומסלול הטכנולוגיה האנושית בפרט. בפועל, הטכנולוגיה שלנו קיבעה את המציאות החלקית - מנת חלקינו עד הלום.
האדם שאני צופה בו בעת הזאת הוא אדם שחי במציאות מדומה וחלקית עד מאוד, הוא אדם רדום שנפלה עליו "תרדמה", ולביטוי הזה עוד נחזור בהקדם... אילו רק היה מי שיפגוש אותו באחת מהצמתים, ויפנה את תשומת ליבו לטעויות האין סוף שיוצאים מחישוביו וממשוואותיו שמקורם רובם ככולם בראיה מרחבית לקויה. אילו רק היה מי שיתקן לו את הראיה הזו ויאמר לו במלוא הפשטות: לשמים אין סוף, ליקום הדינמי שלנו אין סוף. מכאן היתה הדרך קצרה להגיע אל הדינמיקה הפועלת במרחב ולעמוד על העקרון שלה הנגזר גם הוא מהאין סוף: היקום הדינמי יכול לפעול רק בשביב אחד, אין דרך אחרת להבין את פעולתו. אני חושב שהאינטלקט האנושי יכל להגיע בקלות למסקנה הזו - אילו רק קידש את העקביות המחשבתית וזנח את שלום הבית המדומה...
אילו רק היה מי שיחבק את האדם הזה, יפנה את מבטו אל השמים וירגיע אותו: הינה ראה את כוכבי השמים - היש להם סוף? כך יהיה זרעך, כך יהיו פירותיך ואותם תקטוף בעת שתבחר... יש הרבה פירות על מה הדחק? מה בוער לך? אתה חלק מהיקום הדינמי הזה ובעצם אתה אחד מגושיו, ואילולא היקום הדינמי גושך לא היה מתקיים במתכונתו הנוכחית... וגם מכאן הדרך היתה קצרה בשביל להבין כי העולם הוא איתו ולא נגדו, אין לדאוג לשרידות כהיא זו בעולם שכולו מגוייס לשרידותך ולגיבושך כגוש מלוכד בעל תבונה, אין דרך אחרת להבין את קיומינו.
ובעצם כן, היה מי שחיבק את האדם הזה לאורך כל ההסטוריה האנושית ובכל פינה ופינה, והפנה את שימת ליבו למציאות. אני משתמש בלשון העבר כי אני בשר ודם וקשה לי להשתחרר מכבלי הזמן... אשר על כן ולמען הדיוק הספרותי יש לאמר שקיים מי שמחבק את האדם על פני כל המפה של היקום, לאורכה ולרחבה ובכל פינותיה, ואני מדבר על הספר בו אני קורא ברגע זה ומוציא ממנו את התבונות... ספר התורה מונח כהוא זה על השולחן האנושי בכל מקום ופינה הוא לא סר ממנו לרגע, אך במקום לקרוא אותו הגדרנו בו שוב את היקום והצבענו דרכו על מי שברא את היקום - היקום המוגדר ואדיר המימדים שרק אלוה יכול לברוא... ואני רואה שוב את מס השפתיים שקנינו בו בפרוטות את בורא היקום, וכוונתנו היא הגדרת היקום ע"י מי שברא אותו.
מחבר התורה לא דן בסיפרו בבריאת היקום, כי בשביל לעסוק בנושא הבריאה חייבים להשתמש באחד הפועלים של העבר, ברא / עשה / הרכיב... אבל אין ביקום את כלי הזמן, אין בהשגתינו מונח כזה. מאידך הבריאה היחידה המוכרת לנו היא בריאת העולם ע"י תודעתנו המתוודעת אליו חדשות לבקרים יש מאין.
לעומת זו יש מקום לדון בישות מחבר התורה כי אין ספק שהספר הזה חובר על ידי ישות, ויש מי שטוען מספר ישויות... הבה נעמוד על הדברים לאשורם. התורה היא ספר שנושא מידע. כתובת המידע הזה היא האדם, ואפשר להגיד שנושא המידע יקר ערך עבור האדם כי הוא אוצר בתוכו את מתווה המציאות של האדם, והכוונה למציאות הפיזיקלית גרידא - לא המורלית ולא המוסרית.
הבה נבחן איפוא את תוכן הספר הזה בשביל לעמוד על מהות מחברו. למעשה המדובר בספר כשאר הספרים, והראיה על זאת היא שגם אני יכול לחבר ספר באותו הנושא ולפרסם אותו. ולמה ללכת רחוק - הינה אני ברגע זה בוחש בנושא הזה בפועל וכותב עליו. ואומנם אני מעתיק את התבונות שאני כותב ישירות מהתורה, אבל לא בהכרח אני חייב להשתמש בתורה בשביל להגיע לתבונות האלו, כי אני יכול פשוט להתבונן ביקום שלי ולהבין את המציאות, ולמעשה אני אמור לעשות זאת בפועל - אין דבר ברור מזה, התורה היא אמצעי עזר שנוצר רק בגלל העצלות המחשבתית שלי - לא בגלל היכולת שלי, היכולת הזו טמועה בי כאדם ואינה נשוא לוויכוח.
אם כן הבה נניח שאני אלברט שבות יושב היום, יום שלישי 24 לינואר 2012 מתבונן ביקום - במציאות שלי וכותב את רישומי. ובעצם מתעוררים בי ספקות סבירות אם יימצא מי שיקרא את הספר הזה בדור שלי ומהרבה סיבות, אולי פשוט זה לא הזמן של הנושא הכבד הזה, אולי זה לא הזמן לטעון שאין זמן... ואולי כי העצלנות המחשבתית בדור הזה הינה בשיאה ואין בשום ספר את הכוח להעירה מתרדמתה... אם כן לא נותר לי אלא לייעד את הספר הזה לדור אחר הנמצא בנקודה אחרת על פני היקום והרחוקה ממני כמה אלפי שנים.