הכרת תודה, תודה, אסירות תודה, הודיה או הערכה היא רגש או עמדה המכירה בתועלת שהתקבלה או תתקבל, או הבעתם של רגש או עמדה אלה. הבעת תודה נחשבת לאחד מכללי הנימוס בחברות רבות.
תודה בתרבות
תודה היא אחד המושגים או אחת החוויות המשמעותיות והמוערכות ביותר בדת בפילוסופיה ובספרות, ונחשבת כבר מאות שנים למידה טובה, לפעילות רצויה או הכרחית מבחינה מוסרית או למצווה דתית.
חקר התודה בפסיכולוגיה
בשנים האחרונות החלו לחקור את חוויית התודה באופן מדעי, במסגרת הפסיכולוגיה החיובית, וספר שמרכז מידע על מחקר זה תורגם לעברית בהוצאת מטר. בספרו זה כותב המחבר, רוברט אמונס בין השאר, שלמרות שהכרת תודה היא תופעה שנראית פשוטה ומובנת מאליה, היא למעשה מורכבת ביותר ורבים מתעלמים ממנה. אמונס כותב גם שלמרות שאנשים רבים מתקשים, שוכחים או מתנגדים להכיר תודה לעתים קרובות, הכרת תודה נמצאה מחקרית כאחד הגורמים החשובים בבריאות נפשית, כגורם השני בעוצמתו המנבא אושר, וכפעילות שעשויה לתרום במידה רבה לאושר.
תודה בגישות אחרות
בתקשורת לא אלימה - גישה ושיטה שפיתח מארשל רוזנברג, שנועדה לעזור לאנשים לתקשר באופן שיצמצם קונפליקטים ויתרום לסיפוק צרכים ולאושר, מקבלת התודה מקום מיוחד, בתור אחד משני המקורות האנושיים היחידים לאנרגיה ולאושר, כאשר המקור השני הוא הפעילות המשלימה - נתינה, ובתור אחד משני המסרים העמוקים היחידים של בני אדם זה לזה, כאשר השני הוא המסר המשלים - בבקשה.
הקשר בין תודה, מתנה וחובה
אמונס, רוזנברג ותאורטיקנים נוספים מציינים שתודה קשורה באופן כמעט ישיר למושג מתנה. כאשר אנו תופסים מצב מציאותי ככזה שבו אנו מקבלים מתנה, לרוב מתעורר בנו רגש הכרת תודה כלפי הנותן. לעומת זאת כאשר אנו מקבלים דבר מה מועיל אך מייחסים זאת ליד המקרה או לנתינה מתוך פחד, אשמה, כפייה, חובה או ציפייה לקבל תגמול כלשהו בתמורה, רגש הכרת התודה מתעורר במידה פחותה או לא מתעורר כלל.
מכאן עולה שהחוויה של חובה מנוגדת לכאורה לחוויה של תודה, אך תאורטיקנים אלה ואחרים מתייחסים להיבט אחר של החובה, זה של חווית החוב של האדם המודה כלפי הנותן, שהיא כנראה המקור לביטוי "אסיר תודה". אמונס, רוזנברג ואחרים מציינים שחווית החוב כלפי הנותן יכולה להיות לא נעימה ומטרידה, כמו חוויות אחרות של חוב, אך לעתים קרובות או אצל אנשים רבים, היא עשויה להיות נעימה ומשמחת, בניגוד לחוויות אחרות של חוב. מידת הנעימות או אי - הנעימות הכרוכה בחובה להודות, קשורה במידה רבה למקורה. אם מקור החובה הוא פנימי - כלומר האדם המודה מרגיש טוב כל כך שהוא פשוט חייב, מתוך עצמו, לבטא זאת, או שהוא קיבל על עצמו מרצון, מחויבות כלפי עצמו להודות על מתנות - החובה תיחווה כנעימה. לעומת זאת אם מקור החובה הוא חיצוני - כלומר האדם מרגיש חובה להודות מתוך כללי מוסר, מצווה דתית, לחץ חברתי או סמכותי וכו' שהוא לא מזדהה איתם לחלוטין - החובה תיחווה כבלתי נעימה.
באופן ספציפי, אמונס ורוזנברג מציינים שבכל פעם שאדם - מקבל או נותן - חושב שהמקבל מודה או צריך להודות לנותן, כתגמול על נתינתו, התודה והנתינה הופכות במידת מה לסחר חליפין, לנתינה מתוך ציפייה לתמורה, והחוויה של מתנה ושל הכרת תודה נפגעות או נעלמות.
כחיזוק התנהגותי
הבעת תודה יכולה לשמש ככלי לחיזוק התנהגות פרו - חברתית בקרב הנותן. לדוגמה, בניסוי אחד נמצא שלקוחות של חנות תכשיטים שקיבלו שיחות תודה על קנייתם, הגדילו לאחר מכן את קניותיהם בחנות ב - 70%. להשוואה, לקוחות שהודו להם וסיפרו להם על מכירה הגדילו את קניותיהם לאחר מכן רק ב - 30%, ולקוחות שלא התקשרו אליהם כלל לא הגדילו את קניותיהם. במחקר אחר, לקוחות קבועים במסעדה נתנו טיפים גדולים יותר כשהמלצרים כתבו "תודה" על חשבונותיהם.
תודה בתרבות
תודה היא אחד המושגים או אחת החוויות המשמעותיות והמוערכות ביותר בדת בפילוסופיה ובספרות, ונחשבת כבר מאות שנים למידה טובה, לפעילות רצויה או הכרחית מבחינה מוסרית או למצווה דתית.
חקר התודה בפסיכולוגיה
בשנים האחרונות החלו לחקור את חוויית התודה באופן מדעי, במסגרת הפסיכולוגיה החיובית, וספר שמרכז מידע על מחקר זה תורגם לעברית בהוצאת מטר. בספרו זה כותב המחבר, רוברט אמונס בין השאר, שלמרות שהכרת תודה היא תופעה שנראית פשוטה ומובנת מאליה, היא למעשה מורכבת ביותר ורבים מתעלמים ממנה. אמונס כותב גם שלמרות שאנשים רבים מתקשים, שוכחים או מתנגדים להכיר תודה לעתים קרובות, הכרת תודה נמצאה מחקרית כאחד הגורמים החשובים בבריאות נפשית, כגורם השני בעוצמתו המנבא אושר, וכפעילות שעשויה לתרום במידה רבה לאושר.
תודה בגישות אחרות
בתקשורת לא אלימה - גישה ושיטה שפיתח מארשל רוזנברג, שנועדה לעזור לאנשים לתקשר באופן שיצמצם קונפליקטים ויתרום לסיפוק צרכים ולאושר, מקבלת התודה מקום מיוחד, בתור אחד משני המקורות האנושיים היחידים לאנרגיה ולאושר, כאשר המקור השני הוא הפעילות המשלימה - נתינה, ובתור אחד משני המסרים העמוקים היחידים של בני אדם זה לזה, כאשר השני הוא המסר המשלים - בבקשה.
הקשר בין תודה, מתנה וחובה
אמונס, רוזנברג ותאורטיקנים נוספים מציינים שתודה קשורה באופן כמעט ישיר למושג מתנה. כאשר אנו תופסים מצב מציאותי ככזה שבו אנו מקבלים מתנה, לרוב מתעורר בנו רגש הכרת תודה כלפי הנותן. לעומת זאת כאשר אנו מקבלים דבר מה מועיל אך מייחסים זאת ליד המקרה או לנתינה מתוך פחד, אשמה, כפייה, חובה או ציפייה לקבל תגמול כלשהו בתמורה, רגש הכרת התודה מתעורר במידה פחותה או לא מתעורר כלל.
מכאן עולה שהחוויה של חובה מנוגדת לכאורה לחוויה של תודה, אך תאורטיקנים אלה ואחרים מתייחסים להיבט אחר של החובה, זה של חווית החוב של האדם המודה כלפי הנותן, שהיא כנראה המקור לביטוי "אסיר תודה". אמונס, רוזנברג ואחרים מציינים שחווית החוב כלפי הנותן יכולה להיות לא נעימה ומטרידה, כמו חוויות אחרות של חוב, אך לעתים קרובות או אצל אנשים רבים, היא עשויה להיות נעימה ומשמחת, בניגוד לחוויות אחרות של חוב. מידת הנעימות או אי - הנעימות הכרוכה בחובה להודות, קשורה במידה רבה למקורה. אם מקור החובה הוא פנימי - כלומר האדם המודה מרגיש טוב כל כך שהוא פשוט חייב, מתוך עצמו, לבטא זאת, או שהוא קיבל על עצמו מרצון, מחויבות כלפי עצמו להודות על מתנות - החובה תיחווה כנעימה. לעומת זאת אם מקור החובה הוא חיצוני - כלומר האדם מרגיש חובה להודות מתוך כללי מוסר, מצווה דתית, לחץ חברתי או סמכותי וכו' שהוא לא מזדהה איתם לחלוטין - החובה תיחווה כבלתי נעימה.
באופן ספציפי, אמונס ורוזנברג מציינים שבכל פעם שאדם - מקבל או נותן - חושב שהמקבל מודה או צריך להודות לנותן, כתגמול על נתינתו, התודה והנתינה הופכות במידת מה לסחר חליפין, לנתינה מתוך ציפייה לתמורה, והחוויה של מתנה ושל הכרת תודה נפגעות או נעלמות.
כחיזוק התנהגותי
הבעת תודה יכולה לשמש ככלי לחיזוק התנהגות פרו - חברתית בקרב הנותן. לדוגמה, בניסוי אחד נמצא שלקוחות של חנות תכשיטים שקיבלו שיחות תודה על קנייתם, הגדילו לאחר מכן את קניותיהם בחנות ב - 70%. להשוואה, לקוחות שהודו להם וסיפרו להם על מכירה הגדילו את קניותיהם לאחר מכן רק ב - 30%, ולקוחות שלא התקשרו אליהם כלל לא הגדילו את קניותיהם. במחקר אחר, לקוחות קבועים במסעדה נתנו טיפים גדולים יותר כשהמלצרים כתבו "תודה" על חשבונותיהם.
050-3331-331