על שמונה הבלים פוסט - מודרניסטיים
אופנה, אמר פעם אוסקר וויילד, היא דבר כל כך מטופש עד שמוכרחים להחליף אותו לעתים קרובות. גם בעולם הרוח יש אופנות, והן מצטיינות לפעמים באווילות לא פחותה מחידושי הסמרטוטרים של פאריז. כזאת היא האופנה שהשתלטה כיום על מחלקות רבות באוניברסיטאות בימינו, ה"פוסט - מודרניזם. "
נכון, זכותם של אנשים ללכת אחרי אופנות בכל הקשור לענייני טעם. זכותו של כל אדם לכנות בשם "אמנות" כל מיני שרבוטים הנראים חסרי פשר לאדם אחר, כי אמנות היא, מעצם הגדרתה, עניין של טעם אישי. אך כשגישה הזאת עוברת גם אל המדע, ההיסטוריה והמשפט, התוצאות הן, במקרה הטוב, מגוחכות. הפוסט - מודרניזם מסוגל לקלקל כל חשק והתלהבות לעסוק במדע, וחשוב להסביר לאנשים צעירים שכל קשר בינו לבין המדע הוא מקרי בהחלט. לא פחות מדאיגות הן השלכותיו החברתיות והמוסריות. בואו, אם כן, נבחן מקרוב כמה מההכרזות המרעישות הללו המושמעות בשנים האחרונות באמצעי התקשורת, בבתי - הספר ובכתבי - העת.
א. אין אמת אובייקטיבית. לכל אחד האמת שלו וכולן נכונות. באמת? אולי מחנות ההשמדה לא היו? הרי יש אנשים שה"אמת" שלהם, עליה הם מוכנים ללכת לכלא, היא שכל השואה היא בלוף. ואולי גם לא צריך להתרגש מנתוני המועצה לשלום הילד בדבר אלפי ילדים בישראל החשופים מידי שנה להתעללות? הרי כמעט כל ההורים המתעללים שהובאו לבית המשפט מספרים בלהט את ה"אמת" שלהם, דהיינו, שהילד/ה המפונק/ת סתם ממציא/ה את כל הסיפור. אוי כמה זה נחמד כשכולם צודקים!
הרלטיביזם הרעיוני, כלומר, הטענה שכל אמת היא יחסית, מקורו בין השאר בספר חשוב של פילוסוף המדע תומס קוּן. הוא הראה שפַּרַדיגמה מדעית, דהיינו, תמונת העולם שיוצר כל מדע, פועלת כמסננת המפריעה לראות עובדות שאינן תואמות אותה. זו באמת סכנה שכל מדען צריך להיות ער לה, שהמדע עצמו יהפוך לדוקטרינה המשמרת את עצמה. אבל אפילו קוּן התקומם כשראה את הטענה שלו מופיעה בכתבים מיסטיים וספיריטואליים ששמחו על ההשתחררות מעולו המחניק של המדע ומיהרו להכריז כי גם טענותיהם הביזאריות הן "מדע. " כי זה בדיוק ההבדל בין פַּרַדיגמה מדעית לפַּרַדיגמות אחרות: שום פַּרַדיגמה מדעית אינה שולטת לנצח. אמנם, היא מנסה להנציח את עצמה ע"י סינון ופירוש מחדש של העובדות, אבל במוקדם או מאוחר היא ממצה את עצמה, סדקים נבעים בה ופַּרַדיגמה חדשה מופיעה כתחליף. לעומת זאת, פַּרַדיגמות לא מדעיות חסינות בפני זעזועים כאלה, כי יש להן כוח הרבה יותר גדול לסנן ולעוות עובדות שאינן מתאימות להן. החוסן הזה, שבגללו הן נראות כאמיתות נצחיות, הוא בעצם מה שעושה אותן חסרות ערך.
כאן המקום להזכיר הבחנה גאונית שעשה פילוסוף המדע קארל פּופֶּר. בעבר, סברו אנשים שתיאוריה היא מדעית אם ניתן להוכיח אותה. כלומר, התיאוריה צריכה לנבא משהו, ואם הניבוי מתאמת, התיאוריה מדעית. בא פופר ואמר: בדיוק ההפך! תיאוריה היא מדעית אם ניתן, בעיקרון, להפריך אותה. זה נשמע קצת מוזר, כי הרי תיאוריה שהופרכה היא לא נכונה. אכן, אמר פופר, היא לא נכונה, אבל היא בכל זאת מדעית. אישוש הוא תמיד זמני אבל הפרכה היא ודאית, ולכן, כשתיאוריה מראה לנו שמשהו בוודאות לא נכון (במקרה זה: התיאוריה המסכנה עצמה) היא מקדמת את ידיעתנו בצעד חשוב קדימה! קל לראות עכשיו מהיכן הכוח העצום של תיאוריות פסאודו - מדעיות בעיני מאמיניהן: הן בנויות מראש כך שכל מה שיקרה רק יאשש אותן (למשל: העולם נברא בששה ימים אבל אלוהים שם מאובנים בכל מיני מקומות כדי לנסות את האמונה שלנו). אבל בדיוק מסיבה זו הן ריקות מתוכן.
אגב, אני ממליץ מאוד להנחיל את העיקרון של פופר לאנשים בגיל צעיר, כמו תלמידי בית - ספר. זה עיקרון שכדאי להתרגל ליישם אותו לא רק במדע אלא גם בחיים האישיים, בהשקפות הפוליטיות וכדומה. בכל פעם שיש לאדם דעה נחרצת ומגובשת בנושא כלשהו, כדאי לו מדי פעם לעצור ולשאול את עצמו: האם יכול לקרות משהו שיגרום לי להבין שהדעה הזאת שלי מוטעית? מי שישאל את עצמו את השאלה הזאת מדי פעם וינסה לענות עליה, אבל בכנות, יגלה להפתעתו שהתשובה היא לעתים קרובות שלילית! מה לעשות, אנחנו נוטים לבנות לעצמנו תיאוריות שרק הולכות ונעשות צודקות מיום ליום בכך שהעובדות כבר לא יכולות לשנות אותן. זו תופעה שנוטה, למרבה הצער, להתחזק עם הגיל, וחזרה על התרגיל הזה היא דרך טובה לשמור על צעירות רוחנית.
יש לנו, אם כן, כלל פשוט ויפה לבדוק אם תחומי ידע "אלטרנטיביים" מסוגלים באמת ללמד אותנו משהו חדש. עלינו פשוט לשאול: האם ייתכן מצב שטענה מסוימת בתחום הזה תוכח בבירור כמוטעית? האסטרולוגיה, למשל, כמעט ולא השתנתה כלל בחמשת אלפי שנות קיומה. ראיתם פעם אסטרולוגים (או נומרולוגים, או עב"מולוגים) מתווכחים ביניהם? שמעתם על "משברים" ו"מחלוקות" בתחומים אלה? בתורות הפסאודו - מדעיות אין מהפיכות מפני שכל אחד, פחות או יותר, צודק בהם. רק המדענים המסכנים האלה מתקדמים מטעות לטעות.
ב. המדע, כמו הספרות והאמנות, הוא טקסט שכל קורא מפרש לעצמו ע"י דקונסטרוקציה (פירוק הטקסט והבנייתו מחדש) לפי רצונו. המדע תלוי בצרכי התקופה ובאינטרסים החברתיים שלה. לכן אין תיאוריות נכונות ולא נכונות. כל חברה והאמת שלה, וכל תקופה והמדע המתאים לה. נשמע באמת נחמד, אבל דברים כאלה יכול להגיד רק מי שאין לו מושג קלוש מהו מדע. בחסות אמירות כאלה יכול כל בור חסר - הבנה לדבר שטויות באין מפריע, כי מי יעז לומר שמשהו לא נכון כשהכל נכון? ובמיוחד אם הדובר מקפיד לערבב בדבריו מונחים מתורות היחסות, הקוונטים והכאוס? ורק פגם קטן יש באופנה הזאת, שכאשר למילה "שטות" אין עוד משמעות - כשכולם צודקים ואף אחד לא יכול לסתור את חברו - אזי לשום דבר אין משמעות. באותה מידה אפשר לשחק כדורגל תחת הכלל שהכל מותר, שכולם שופטים ושכל אחד יכול לספור את הנקודות איך שמתחשק לו.
הסיפור הבא כבר מוכר לרבים ובכל זאת לא מיותר לחזור עליו. פיסיקאי אחד, אלאן סוקאל, שלח מאמר לכתב - עת פוסט - מודרניסטי חשוב ובו הציע "הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הגרוויטציה הקוונטית". העורך הנפעם מיהר לפרסם את המאמר - וסוקאל מיהר לפרסם מאמר מקביל בכתב - עת שמרני ובו הודיע שהמאמר הראשון היה לא יותר מאשר גיבוב הבלים. נחלים של דיו פוסט - מודרניסטית נשפכו על התעלול החמוד הזה בניסיון להראות שהוא לא מלמד שום דבר. ובאמת, על פי הפוסט - מודרניסטים, שום דבר לא מלמד שום דבר אלא על פי הפירוש שבחרנו. אבל אם הסיפור הזה כן מלמד משהו, הרי זה שהפוסט - מודרניזם מסוגל לבלוע כל קשקוש.
המדע הוא בראש ובראשונה הרפתקה. יש בו מתח עצום בכל פעם שהניסוי או התצפית שלנו מזמינים את הטבע בכבודו ובעצמו לחוות את דעתו בשאלה כזאת או אחרת. המתח הזה לא היה לולא היה משהו קיים שם, מחוץ לנו, במציאות האובייקטיבית, שאינו תלוי בנו או בקפריזות שלנו. ולא רק מדעי הטבע, גם מדעי החיים, החברה וההתנהגות מודרכים ע"י הניסיון הכן להגיע אל אמת כלשהי המסתתרת אי - שם בעולם. נכון, האמת הזאת יכולה להיות אידיאל שלא ניתן להגיע אליו, אבל זו אינה סיבה לוותר עליה כרעיון מנחה. מישהו הגיע אי פעם אל נקודת הצפון המגנטי? אני לא, וגם אין לי חשק מיוחד להגיע לשם. אבל העובדה שאף פעם לא אגיע אל המקום הרחוק ההוא איננה סיבה שלא אשתמש במצפן!
רק מסיבה זאת, מהשאיפה לחרוג אל מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, מסוגל העיסוק במדע לרגש אותנו כל כך. מכאן כוחו, בכל פעם שהדברים מכזיבים את השערותינו, להביא צער ושברון - לב כמו שרק נער או נערה יכולים להרגיש בעת אהבה נכזבת, וזה גם סוד יכולתו, מצד שני, להביא רגעי אושר גדולים ושאגות צהלה שלא היו מביישות כל קבוצת בריונים שיכורים במגרש הכדורגל. אני יודע את זה כי הייתי שם, בעליות ובמורדות, בעשרים וכמה השנים האחרונות, וזכיתי לרשום שורה וחצי אי - שם באחד מאינספור הכרכים של הסיפור הזה, וממש נמאס לי לשמוע שהכל עניין של פרשנות, שהמדע צריך להפוך לסופרמרקט רעיוני שכל אחד יוכל לבחור בו מה שמתחשק לו.
ג. המדע תלוי בתרבות בה הוא צמח והטענות שלו תקפות רק במסגרת אותה תרבות. תיאוריות מדעיות משמרות את הכוח בידי האליטות השולטות, בעיקר זכרים לבנים. לטענה הזאת יש אבא זקן, רוצח - המונים קר ומחושב שהחזיק עצמו גם פילוסוף של המדע, הלא הוא לנין. גם תיאוריות מדעיות, טען החבר ולדימיר איליץ', מבטאות אינטרסים של המעמד המחזיק בהן. ממשיכיו הסטאליניסטיים של לנין עשו בטענה הזאת שימוש נרחב בגנטיקה, בפסיכיאטרייה ואפילו בתורת הקוונטים, ורדפו ואפילו רצחו מדענים שהחזיקו בתיאוריות "בורגניות. "
אז במה התקדמנו מאז ימי לנין וסטאלין? הפוסט - מודרניזם, כמובן, אינו שולח אנשים לכלא, אבל הטרור הלשוני הקרוי politically correct סותם היום את פיותיהם של אנשים רבים באקדמיה ובתקשורת. נסו רק לומר "נכה" בארצות הברית, ומיד יעשו בכם לינץ'. יש לומר "מאותגר פיזית"! למרבה הצער, ההיתממות הלשונית הזאת אינה מצליחה להגן על כבודם של הנכים, כי המילה המחליפה הופכת אף היא למילת גנאי בידי אנשים בעלי כוונות רעות, ו"מאותגר פיזית" נעשה עלבון חדש. דומה הדבר למילים הנקיות שבאו להחליף מילים "גסות" והפכו בעצמן לגסות מדי כעבור דור או שניים, ושוב צריך היה להחליפן וחוזר חלילה. מה לעשות, פשוט לא ניתן לשנות את המציאות ע"י שינוי השפה.
בשנים האחרונות נאלצו אוניברסיטאות אמריקניות מכובדות לפתוח מחלקות ללימודי נשים, לימודי שחורים (אוי סליחה, התכוונתי לומר: אפרו - אמריקנים), ולימודי כל מיעוט מקופח. זה כשלעצמו יכול היה להיות דבר בהחלט חיובי. הצרה היא שהמחלקות האלה, המקבלות רק את השייכים למיעוטים המתאימים, התמלאו חיש מהר בפטפטנים צעקניים וחסרי - כשרון המלמדים "היסטוריה אלטרנטיבית, " "פסיכולוגיה אלטרנטיבית" ו"מדע אלטרנטיבי" מנקודת הראות של קבוצותיהם ה"מדוכאות. " כך, למשל, תמצאו מרצים הטוענים כי שייקספיר גנב את מחזותיו ממחבר שחור. כמעט איש אינו מעז לבקר את רמת העבודות הללו, שהרי כל ביקורת כזאת תוגדר מייד כ"סקסיסטית, " "גזענית, " וכדומה. העמדות הפסאודו - מדעיות האלה מתחברות לעתים קרובות לגישות שהן ממש אנטי - מדעיות, כפי שהראה קרל סייגן המנוח בספרו "עולם רדוף - שדים". הנטייה לחבור אל השקפות עולם מאגיות ואליליות עוברת במרבית הכתבים הפוסט - מודרניסטיים.
ד. תורת הקוונטים הוכיחה שהתודעה של הצופה משפיעה על המערכת הנצפית. תורת הקוונטים לא אומרת שום דבר על התודעה. בואו נעשה פה קצת סדר. זה יהיה דיון קצת טכני, אבל שווה את המאמץ. תורת הקוונטים היא באמת ענף מדהים של הפיזיקה, כי היא מערערת על מושגי היסוד הכי בסיסיים שלנו. כדאי להכיר את הפוטנציאל המהפכני באמת הגלום בה, בניגוד לניסיון של הפוסט - מודרניסטים לרכב עליה מבלי שיבינו באמת מה היא אומרת.
ראשית, יש הבדל עקרוני בין הפורמליזם של תורת הקוונטים לבין הפירושים הנלווים לו. הפורמליזם הוא אוסף החוקים המנבאים מה יקרה בתנאים נתונים. זהו פורמאליזם מתמטי, עקבי לחלוטין ומדויק מאין כמוהו. הפורמליזם הזה, וכאן לב הבעיה, אינו מתאים למה שאנו רואים בחיי היום - יום. למשל: על פי הפורמליזם יכול חלקיק להימצא ביותר ממקום אחד באותו זמן (כלומר, להיות בסופרפוזיציה). ואמנם, העובדה שחלקיקים בודדים, היוצאים בזה אחר זה, יוצרים בסופו של דבר תבנית התאבכות על מסך העומד מאחרי שני סדקים, מראה שהפורמליזם צודק וכל חלקיק בודד עבר, בדרך לא - מוסברת ובאותו זמן, דרך שני הסדקים. היכן, אם כן, הבעיה? ראשית, לא ברור מדוע רק חלקיקים מופיעים בסופרפוזיציה, ולא שולחנות וכיסאות או חתולים, שהרי גם הם עשויים מחלקיקים. שנית, גם החלקיק עצמו אינו תמיד בסופרפוזיציה. אם נחזור על ניסוי הסדק הכפול ונמדוד כל חלקיק בזמן תנועתו, תיעלם הסופרפוזיציה: החלקיק יתגלה ממוקם במקום אחד. רק אם נימנע מלמדוד אותו יתנהג החלקיק בהתאם לחוקי תורת הקוונטים וייצור תבנית התאבכות.
יש להדגיש: המקום בו יתגלה החלקיק בעקבות המדידה אינו תלוי ברצוננו. המדידה מאלצת את החלקיק לצאת מהסופרפוזיציה ולהימצא במקום מוגדר, אבל איננו יכולים להחליט כרצוננו היכן יהיה המקום הזה. כך שאפילו במקרה זה לא יכול הצופה להחליט מה תהיה התוצאה.
יש כאן, אם כן, בעיה אמיתית: תורת הקוונטים אינה יודעת להסביר מדוע נשברת הסופרפוזיציה של החלקיק ברגע שהוא בא במגע עם מכשיר מדידה או כל עצם אחר. הפער הזה בין הפורמליזם לבין המציאות הנצפית הוליד כמה פירושים שונים וסותרים לתורת הקוונטים. הדגש הוא על המילה "פירושים" מפני שכמעט כל הפירושים האלה מנבאים אותן תוצאות ניסיוניות ולכן לא ניתן להכריע ביניהם בניסוי. זאת הסיבה שאף אחד מהפירושים האלה לא התקבל על דעת כל הקהילייה המדעית אלא נשאר עניין של טעם אישי. כך, למשל, יש אנשים המאמינים ברצינות תהומית שהיקום מתחלק לאינספור יקומים בכל פעם שמתרחש אירוע דמוי מדידה. אחרים מאמינים, ברצינות לא פחותה, שהחיים כיום משפיעים על "המפץ הגדול" אחורנית בזמן כך שייצור / יצר תנאים הנוחים להתפתחות החיים. בין הפירושים האלה נמצא גם הפירוש של פון - נוימן ו - ויגנר, לפיו התודעה האנושית יוצרת את מצבו של האובייקט הנצפה. כמה סופרי מדע פופולארי שקראו את הפירוש הזה - שהוא, כאמור, אחד מני רבים - החליפו בינו לבין הפורמליזם ומכאן הטענות כאילו תורת הקוונטים אומרת משהו על התודעה.
כמו כל הפירושים האחרים לתורת הקוונטים, אי אפשר להפריך או לאשש את הפירוש הזה, המייחס תפקיד מכריע לתודעה האנושית, לכן הוא נשאר בתחום הפילוסופיה ולא המדע. אם אניח בחדר חשוך מצלמה, שתצלם את מקומו של חלקיק, גם אז תגלה התמונה שהסופרפוזיציה נשברה, ממש כאילו צפה אדם בחלקיק. האם זה אומר שלמצלמה יש תודעה? חסידי פירוש התודעה אינם מתרגשים מהבעיה הזאת. זה רק מלמד, לדבריהם, שהמצלמה עצמה הייתה בסופרפוזיציה, כלומר, שהיא גם צילמה את החלקיק במקום אחד וגם צילמה אותו במקום שני, ורק כשהנסיין בא לבדוק את המצלמה, אזי התודעה שלו יוצרת מצב אחד של המצלמה. כך לגבי רשמקול וכך לגבי כל מכשיר מדידה: כל עוד לא הסתכלנו במכשיר המדידה, המכשיר עצמו נמצא בכמה מצבים (פרדוקס "החתול של שרדינגר" בא להדגיש אבסורד זה בדיוק). הצרה היא שאין שום דרך להפריך את התיאוריה הזאת, שכן ברגע שננסה להציץ במצלמה כדי לראות את מצב הסופרפוזיציה יטענו חסידי התיאוריה שתודעתנו הרסה את המצב. לכן, על פי העיקרון של פופר לעיל, תיאוריה זו היא בלתי - מדעית כמו כל תיאוריה שלא ניתן להפריכה. מלבד זאת, בינינו, יש משהו די שחצני במחשבה שהיקום כולו (כמו גם גלאקסיות שאף אחד עוד לא הספיק להציץ בהן) נמצא בסופרפוזיציה עד שהואילו החיים להופיע ו"למדוד" אותו.
* על שמונה הבלים פוסט מודרניסטיים - חלק 2.
אופנה, אמר פעם אוסקר וויילד, היא דבר כל כך מטופש עד שמוכרחים להחליף אותו לעתים קרובות. גם בעולם הרוח יש אופנות, והן מצטיינות לפעמים באווילות לא פחותה מחידושי הסמרטוטרים של פאריז. כזאת היא האופנה שהשתלטה כיום על מחלקות רבות באוניברסיטאות בימינו, ה"פוסט - מודרניזם. "
נכון, זכותם של אנשים ללכת אחרי אופנות בכל הקשור לענייני טעם. זכותו של כל אדם לכנות בשם "אמנות" כל מיני שרבוטים הנראים חסרי פשר לאדם אחר, כי אמנות היא, מעצם הגדרתה, עניין של טעם אישי. אך כשגישה הזאת עוברת גם אל המדע, ההיסטוריה והמשפט, התוצאות הן, במקרה הטוב, מגוחכות. הפוסט - מודרניזם מסוגל לקלקל כל חשק והתלהבות לעסוק במדע, וחשוב להסביר לאנשים צעירים שכל קשר בינו לבין המדע הוא מקרי בהחלט. לא פחות מדאיגות הן השלכותיו החברתיות והמוסריות. בואו, אם כן, נבחן מקרוב כמה מההכרזות המרעישות הללו המושמעות בשנים האחרונות באמצעי התקשורת, בבתי - הספר ובכתבי - העת.
א. אין אמת אובייקטיבית. לכל אחד האמת שלו וכולן נכונות. באמת? אולי מחנות ההשמדה לא היו? הרי יש אנשים שה"אמת" שלהם, עליה הם מוכנים ללכת לכלא, היא שכל השואה היא בלוף. ואולי גם לא צריך להתרגש מנתוני המועצה לשלום הילד בדבר אלפי ילדים בישראל החשופים מידי שנה להתעללות? הרי כמעט כל ההורים המתעללים שהובאו לבית המשפט מספרים בלהט את ה"אמת" שלהם, דהיינו, שהילד/ה המפונק/ת סתם ממציא/ה את כל הסיפור. אוי כמה זה נחמד כשכולם צודקים!
הרלטיביזם הרעיוני, כלומר, הטענה שכל אמת היא יחסית, מקורו בין השאר בספר חשוב של פילוסוף המדע תומס קוּן. הוא הראה שפַּרַדיגמה מדעית, דהיינו, תמונת העולם שיוצר כל מדע, פועלת כמסננת המפריעה לראות עובדות שאינן תואמות אותה. זו באמת סכנה שכל מדען צריך להיות ער לה, שהמדע עצמו יהפוך לדוקטרינה המשמרת את עצמה. אבל אפילו קוּן התקומם כשראה את הטענה שלו מופיעה בכתבים מיסטיים וספיריטואליים ששמחו על ההשתחררות מעולו המחניק של המדע ומיהרו להכריז כי גם טענותיהם הביזאריות הן "מדע. " כי זה בדיוק ההבדל בין פַּרַדיגמה מדעית לפַּרַדיגמות אחרות: שום פַּרַדיגמה מדעית אינה שולטת לנצח. אמנם, היא מנסה להנציח את עצמה ע"י סינון ופירוש מחדש של העובדות, אבל במוקדם או מאוחר היא ממצה את עצמה, סדקים נבעים בה ופַּרַדיגמה חדשה מופיעה כתחליף. לעומת זאת, פַּרַדיגמות לא מדעיות חסינות בפני זעזועים כאלה, כי יש להן כוח הרבה יותר גדול לסנן ולעוות עובדות שאינן מתאימות להן. החוסן הזה, שבגללו הן נראות כאמיתות נצחיות, הוא בעצם מה שעושה אותן חסרות ערך.
כאן המקום להזכיר הבחנה גאונית שעשה פילוסוף המדע קארל פּופֶּר. בעבר, סברו אנשים שתיאוריה היא מדעית אם ניתן להוכיח אותה. כלומר, התיאוריה צריכה לנבא משהו, ואם הניבוי מתאמת, התיאוריה מדעית. בא פופר ואמר: בדיוק ההפך! תיאוריה היא מדעית אם ניתן, בעיקרון, להפריך אותה. זה נשמע קצת מוזר, כי הרי תיאוריה שהופרכה היא לא נכונה. אכן, אמר פופר, היא לא נכונה, אבל היא בכל זאת מדעית. אישוש הוא תמיד זמני אבל הפרכה היא ודאית, ולכן, כשתיאוריה מראה לנו שמשהו בוודאות לא נכון (במקרה זה: התיאוריה המסכנה עצמה) היא מקדמת את ידיעתנו בצעד חשוב קדימה! קל לראות עכשיו מהיכן הכוח העצום של תיאוריות פסאודו - מדעיות בעיני מאמיניהן: הן בנויות מראש כך שכל מה שיקרה רק יאשש אותן (למשל: העולם נברא בששה ימים אבל אלוהים שם מאובנים בכל מיני מקומות כדי לנסות את האמונה שלנו). אבל בדיוק מסיבה זו הן ריקות מתוכן.
אגב, אני ממליץ מאוד להנחיל את העיקרון של פופר לאנשים בגיל צעיר, כמו תלמידי בית - ספר. זה עיקרון שכדאי להתרגל ליישם אותו לא רק במדע אלא גם בחיים האישיים, בהשקפות הפוליטיות וכדומה. בכל פעם שיש לאדם דעה נחרצת ומגובשת בנושא כלשהו, כדאי לו מדי פעם לעצור ולשאול את עצמו: האם יכול לקרות משהו שיגרום לי להבין שהדעה הזאת שלי מוטעית? מי שישאל את עצמו את השאלה הזאת מדי פעם וינסה לענות עליה, אבל בכנות, יגלה להפתעתו שהתשובה היא לעתים קרובות שלילית! מה לעשות, אנחנו נוטים לבנות לעצמנו תיאוריות שרק הולכות ונעשות צודקות מיום ליום בכך שהעובדות כבר לא יכולות לשנות אותן. זו תופעה שנוטה, למרבה הצער, להתחזק עם הגיל, וחזרה על התרגיל הזה היא דרך טובה לשמור על צעירות רוחנית.
יש לנו, אם כן, כלל פשוט ויפה לבדוק אם תחומי ידע "אלטרנטיביים" מסוגלים באמת ללמד אותנו משהו חדש. עלינו פשוט לשאול: האם ייתכן מצב שטענה מסוימת בתחום הזה תוכח בבירור כמוטעית? האסטרולוגיה, למשל, כמעט ולא השתנתה כלל בחמשת אלפי שנות קיומה. ראיתם פעם אסטרולוגים (או נומרולוגים, או עב"מולוגים) מתווכחים ביניהם? שמעתם על "משברים" ו"מחלוקות" בתחומים אלה? בתורות הפסאודו - מדעיות אין מהפיכות מפני שכל אחד, פחות או יותר, צודק בהם. רק המדענים המסכנים האלה מתקדמים מטעות לטעות.
ב. המדע, כמו הספרות והאמנות, הוא טקסט שכל קורא מפרש לעצמו ע"י דקונסטרוקציה (פירוק הטקסט והבנייתו מחדש) לפי רצונו. המדע תלוי בצרכי התקופה ובאינטרסים החברתיים שלה. לכן אין תיאוריות נכונות ולא נכונות. כל חברה והאמת שלה, וכל תקופה והמדע המתאים לה. נשמע באמת נחמד, אבל דברים כאלה יכול להגיד רק מי שאין לו מושג קלוש מהו מדע. בחסות אמירות כאלה יכול כל בור חסר - הבנה לדבר שטויות באין מפריע, כי מי יעז לומר שמשהו לא נכון כשהכל נכון? ובמיוחד אם הדובר מקפיד לערבב בדבריו מונחים מתורות היחסות, הקוונטים והכאוס? ורק פגם קטן יש באופנה הזאת, שכאשר למילה "שטות" אין עוד משמעות - כשכולם צודקים ואף אחד לא יכול לסתור את חברו - אזי לשום דבר אין משמעות. באותה מידה אפשר לשחק כדורגל תחת הכלל שהכל מותר, שכולם שופטים ושכל אחד יכול לספור את הנקודות איך שמתחשק לו.
הסיפור הבא כבר מוכר לרבים ובכל זאת לא מיותר לחזור עליו. פיסיקאי אחד, אלאן סוקאל, שלח מאמר לכתב - עת פוסט - מודרניסטי חשוב ובו הציע "הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הגרוויטציה הקוונטית". העורך הנפעם מיהר לפרסם את המאמר - וסוקאל מיהר לפרסם מאמר מקביל בכתב - עת שמרני ובו הודיע שהמאמר הראשון היה לא יותר מאשר גיבוב הבלים. נחלים של דיו פוסט - מודרניסטית נשפכו על התעלול החמוד הזה בניסיון להראות שהוא לא מלמד שום דבר. ובאמת, על פי הפוסט - מודרניסטים, שום דבר לא מלמד שום דבר אלא על פי הפירוש שבחרנו. אבל אם הסיפור הזה כן מלמד משהו, הרי זה שהפוסט - מודרניזם מסוגל לבלוע כל קשקוש.
המדע הוא בראש ובראשונה הרפתקה. יש בו מתח עצום בכל פעם שהניסוי או התצפית שלנו מזמינים את הטבע בכבודו ובעצמו לחוות את דעתו בשאלה כזאת או אחרת. המתח הזה לא היה לולא היה משהו קיים שם, מחוץ לנו, במציאות האובייקטיבית, שאינו תלוי בנו או בקפריזות שלנו. ולא רק מדעי הטבע, גם מדעי החיים, החברה וההתנהגות מודרכים ע"י הניסיון הכן להגיע אל אמת כלשהי המסתתרת אי - שם בעולם. נכון, האמת הזאת יכולה להיות אידיאל שלא ניתן להגיע אליו, אבל זו אינה סיבה לוותר עליה כרעיון מנחה. מישהו הגיע אי פעם אל נקודת הצפון המגנטי? אני לא, וגם אין לי חשק מיוחד להגיע לשם. אבל העובדה שאף פעם לא אגיע אל המקום הרחוק ההוא איננה סיבה שלא אשתמש במצפן!
רק מסיבה זאת, מהשאיפה לחרוג אל מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, מסוגל העיסוק במדע לרגש אותנו כל כך. מכאן כוחו, בכל פעם שהדברים מכזיבים את השערותינו, להביא צער ושברון - לב כמו שרק נער או נערה יכולים להרגיש בעת אהבה נכזבת, וזה גם סוד יכולתו, מצד שני, להביא רגעי אושר גדולים ושאגות צהלה שלא היו מביישות כל קבוצת בריונים שיכורים במגרש הכדורגל. אני יודע את זה כי הייתי שם, בעליות ובמורדות, בעשרים וכמה השנים האחרונות, וזכיתי לרשום שורה וחצי אי - שם באחד מאינספור הכרכים של הסיפור הזה, וממש נמאס לי לשמוע שהכל עניין של פרשנות, שהמדע צריך להפוך לסופרמרקט רעיוני שכל אחד יוכל לבחור בו מה שמתחשק לו.
ג. המדע תלוי בתרבות בה הוא צמח והטענות שלו תקפות רק במסגרת אותה תרבות. תיאוריות מדעיות משמרות את הכוח בידי האליטות השולטות, בעיקר זכרים לבנים. לטענה הזאת יש אבא זקן, רוצח - המונים קר ומחושב שהחזיק עצמו גם פילוסוף של המדע, הלא הוא לנין. גם תיאוריות מדעיות, טען החבר ולדימיר איליץ', מבטאות אינטרסים של המעמד המחזיק בהן. ממשיכיו הסטאליניסטיים של לנין עשו בטענה הזאת שימוש נרחב בגנטיקה, בפסיכיאטרייה ואפילו בתורת הקוונטים, ורדפו ואפילו רצחו מדענים שהחזיקו בתיאוריות "בורגניות. "
אז במה התקדמנו מאז ימי לנין וסטאלין? הפוסט - מודרניזם, כמובן, אינו שולח אנשים לכלא, אבל הטרור הלשוני הקרוי politically correct סותם היום את פיותיהם של אנשים רבים באקדמיה ובתקשורת. נסו רק לומר "נכה" בארצות הברית, ומיד יעשו בכם לינץ'. יש לומר "מאותגר פיזית"! למרבה הצער, ההיתממות הלשונית הזאת אינה מצליחה להגן על כבודם של הנכים, כי המילה המחליפה הופכת אף היא למילת גנאי בידי אנשים בעלי כוונות רעות, ו"מאותגר פיזית" נעשה עלבון חדש. דומה הדבר למילים הנקיות שבאו להחליף מילים "גסות" והפכו בעצמן לגסות מדי כעבור דור או שניים, ושוב צריך היה להחליפן וחוזר חלילה. מה לעשות, פשוט לא ניתן לשנות את המציאות ע"י שינוי השפה.
בשנים האחרונות נאלצו אוניברסיטאות אמריקניות מכובדות לפתוח מחלקות ללימודי נשים, לימודי שחורים (אוי סליחה, התכוונתי לומר: אפרו - אמריקנים), ולימודי כל מיעוט מקופח. זה כשלעצמו יכול היה להיות דבר בהחלט חיובי. הצרה היא שהמחלקות האלה, המקבלות רק את השייכים למיעוטים המתאימים, התמלאו חיש מהר בפטפטנים צעקניים וחסרי - כשרון המלמדים "היסטוריה אלטרנטיבית, " "פסיכולוגיה אלטרנטיבית" ו"מדע אלטרנטיבי" מנקודת הראות של קבוצותיהם ה"מדוכאות. " כך, למשל, תמצאו מרצים הטוענים כי שייקספיר גנב את מחזותיו ממחבר שחור. כמעט איש אינו מעז לבקר את רמת העבודות הללו, שהרי כל ביקורת כזאת תוגדר מייד כ"סקסיסטית, " "גזענית, " וכדומה. העמדות הפסאודו - מדעיות האלה מתחברות לעתים קרובות לגישות שהן ממש אנטי - מדעיות, כפי שהראה קרל סייגן המנוח בספרו "עולם רדוף - שדים". הנטייה לחבור אל השקפות עולם מאגיות ואליליות עוברת במרבית הכתבים הפוסט - מודרניסטיים.
ד. תורת הקוונטים הוכיחה שהתודעה של הצופה משפיעה על המערכת הנצפית. תורת הקוונטים לא אומרת שום דבר על התודעה. בואו נעשה פה קצת סדר. זה יהיה דיון קצת טכני, אבל שווה את המאמץ. תורת הקוונטים היא באמת ענף מדהים של הפיזיקה, כי היא מערערת על מושגי היסוד הכי בסיסיים שלנו. כדאי להכיר את הפוטנציאל המהפכני באמת הגלום בה, בניגוד לניסיון של הפוסט - מודרניסטים לרכב עליה מבלי שיבינו באמת מה היא אומרת.
ראשית, יש הבדל עקרוני בין הפורמליזם של תורת הקוונטים לבין הפירושים הנלווים לו. הפורמליזם הוא אוסף החוקים המנבאים מה יקרה בתנאים נתונים. זהו פורמאליזם מתמטי, עקבי לחלוטין ומדויק מאין כמוהו. הפורמליזם הזה, וכאן לב הבעיה, אינו מתאים למה שאנו רואים בחיי היום - יום. למשל: על פי הפורמליזם יכול חלקיק להימצא ביותר ממקום אחד באותו זמן (כלומר, להיות בסופרפוזיציה). ואמנם, העובדה שחלקיקים בודדים, היוצאים בזה אחר זה, יוצרים בסופו של דבר תבנית התאבכות על מסך העומד מאחרי שני סדקים, מראה שהפורמליזם צודק וכל חלקיק בודד עבר, בדרך לא - מוסברת ובאותו זמן, דרך שני הסדקים. היכן, אם כן, הבעיה? ראשית, לא ברור מדוע רק חלקיקים מופיעים בסופרפוזיציה, ולא שולחנות וכיסאות או חתולים, שהרי גם הם עשויים מחלקיקים. שנית, גם החלקיק עצמו אינו תמיד בסופרפוזיציה. אם נחזור על ניסוי הסדק הכפול ונמדוד כל חלקיק בזמן תנועתו, תיעלם הסופרפוזיציה: החלקיק יתגלה ממוקם במקום אחד. רק אם נימנע מלמדוד אותו יתנהג החלקיק בהתאם לחוקי תורת הקוונטים וייצור תבנית התאבכות.
יש להדגיש: המקום בו יתגלה החלקיק בעקבות המדידה אינו תלוי ברצוננו. המדידה מאלצת את החלקיק לצאת מהסופרפוזיציה ולהימצא במקום מוגדר, אבל איננו יכולים להחליט כרצוננו היכן יהיה המקום הזה. כך שאפילו במקרה זה לא יכול הצופה להחליט מה תהיה התוצאה.
יש כאן, אם כן, בעיה אמיתית: תורת הקוונטים אינה יודעת להסביר מדוע נשברת הסופרפוזיציה של החלקיק ברגע שהוא בא במגע עם מכשיר מדידה או כל עצם אחר. הפער הזה בין הפורמליזם לבין המציאות הנצפית הוליד כמה פירושים שונים וסותרים לתורת הקוונטים. הדגש הוא על המילה "פירושים" מפני שכמעט כל הפירושים האלה מנבאים אותן תוצאות ניסיוניות ולכן לא ניתן להכריע ביניהם בניסוי. זאת הסיבה שאף אחד מהפירושים האלה לא התקבל על דעת כל הקהילייה המדעית אלא נשאר עניין של טעם אישי. כך, למשל, יש אנשים המאמינים ברצינות תהומית שהיקום מתחלק לאינספור יקומים בכל פעם שמתרחש אירוע דמוי מדידה. אחרים מאמינים, ברצינות לא פחותה, שהחיים כיום משפיעים על "המפץ הגדול" אחורנית בזמן כך שייצור / יצר תנאים הנוחים להתפתחות החיים. בין הפירושים האלה נמצא גם הפירוש של פון - נוימן ו - ויגנר, לפיו התודעה האנושית יוצרת את מצבו של האובייקט הנצפה. כמה סופרי מדע פופולארי שקראו את הפירוש הזה - שהוא, כאמור, אחד מני רבים - החליפו בינו לבין הפורמליזם ומכאן הטענות כאילו תורת הקוונטים אומרת משהו על התודעה.
כמו כל הפירושים האחרים לתורת הקוונטים, אי אפשר להפריך או לאשש את הפירוש הזה, המייחס תפקיד מכריע לתודעה האנושית, לכן הוא נשאר בתחום הפילוסופיה ולא המדע. אם אניח בחדר חשוך מצלמה, שתצלם את מקומו של חלקיק, גם אז תגלה התמונה שהסופרפוזיציה נשברה, ממש כאילו צפה אדם בחלקיק. האם זה אומר שלמצלמה יש תודעה? חסידי פירוש התודעה אינם מתרגשים מהבעיה הזאת. זה רק מלמד, לדבריהם, שהמצלמה עצמה הייתה בסופרפוזיציה, כלומר, שהיא גם צילמה את החלקיק במקום אחד וגם צילמה אותו במקום שני, ורק כשהנסיין בא לבדוק את המצלמה, אזי התודעה שלו יוצרת מצב אחד של המצלמה. כך לגבי רשמקול וכך לגבי כל מכשיר מדידה: כל עוד לא הסתכלנו במכשיר המדידה, המכשיר עצמו נמצא בכמה מצבים (פרדוקס "החתול של שרדינגר" בא להדגיש אבסורד זה בדיוק). הצרה היא שאין שום דרך להפריך את התיאוריה הזאת, שכן ברגע שננסה להציץ במצלמה כדי לראות את מצב הסופרפוזיציה יטענו חסידי התיאוריה שתודעתנו הרסה את המצב. לכן, על פי העיקרון של פופר לעיל, תיאוריה זו היא בלתי - מדעית כמו כל תיאוריה שלא ניתן להפריכה. מלבד זאת, בינינו, יש משהו די שחצני במחשבה שהיקום כולו (כמו גם גלאקסיות שאף אחד עוד לא הספיק להציץ בהן) נמצא בסופרפוזיציה עד שהואילו החיים להופיע ו"למדוד" אותו.
* על שמונה הבלים פוסט מודרניסטיים - חלק 2.
050-3331-331