משה הוא הספר האחרון שפרויד כתב. הספר מורכב משלוש מסות. ופרויד נלחם בכתיבתו זמן רב.
את המסה הראשונה פרסם ב1937 בכתב העת אימאגו בחוברת הראשונה. בחוברת הרביעית הוסיף עוד מסה בנושא. את המסה השלישית הציגה בתו, אנה פרויד באוגוסט 1938 בפריז. מקורביו התנגדו לפרסום הספר.
פרויד התחיל לכתוב את הספר ב1934. ב1936 כתב גרסה שנייה ולמעשה סיים אותו סופית ב 1939 כשכבר גלה באנגליה.
השאלה היא מה רצה להשיג. היה ברור הרי שהוא הולך לעורר סקנדל נוראי. גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים המאמינים בכתבי הקודש מלה במלה.
הימים היו ימי עליית הנאצים. היהודים היו מפוחדים והמומים. האם ייתכן שפרויד חשב שאם ייתן ליהודים מוצא וינתק אותם מהדת האירופאית הוא יעזור להם? במה? למה היה חשוב לו לחבר את היהודים למצרים. לנתק מסורות, ולקרוע את החוט המחבר למסכת של תת מודע אוניברסלי כביכול.
האם התיאוריה של יונג הייתה שווה את המלחמה של האיש הזקן והחולה הזה. אין לדעת בברור. מה גרמו לו הנאצים לחשוב ולהרגיש. האם רצה לנתק את ה"שמיות" המוכרת ולחבר את הדת היהודית למקור אחר בכלל. שנים התלבט בדמות ובפרסום.
למסה הראשונה קרא "משה מצרי" הוא יודע מה הקושי לשבור מסורת של עם ומתנצל על זה בפתיחת המסה.
פרויד קורא בספר תיגר על עיקרי הדת היהודית והדת המונותיאיסטית, אך בעקיפין הספר הוא ניעור תורתו של יונג. דחייה של התת מודע הקולקטיבי. הוא מנסה להראות כיצד נוצר מיתוס. להתחקות אחרי עובדות ושינויין לרמה של אמונה.
פרויד מראה שניות הולכת ומתמשכת בהיסטוריה הרחוקה של העם שהחלה בתקופת יציאת מצרים והביאה בהמשך לקרע בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל. הוא מדבר על שני עמי יסוד שהתחברו לעם אחד. אומה שיש לה שני שמות לאל. שתי דתות שהאחת מודחקת על ידי האחרת. שני מייסדי דת ההופכים לאחד אצל מספרי הסיפורים של אז.
בהקדמה לחלק השלישי מדבר פרויד על השינויים החברתיים בעולם. הקדמה והברבריות משלבות ידיים. רוסיה הסובייטית לקחה על עצמה להיטיב את תנאי חייהם של מיליוני בני אדם שחיו קדם בדיכוי.
ברוסיה היו נועזים דיים לשלול את "הסם המשכר" ששמו דת. ונבונים להעניק חופש מיני. אך תוך כדי הכפיפו אותם לאלימות אכזרית וגזלו את חופש המחשבה. באלימות דומה מחנכים את העם האיטלקי. הנסיגה לברבריות פרה היסטורית של העם הגרמני.
דווקא הדמוקרטיות השמרניות הפכו לשומרות הקדמה התרבותית. הכנסייה הקתולית מתנגדת להתפשטות סכנה זו לתרבות.
פרויד מפחד לפגוע בפרסום מאמרו לא רק ביהודים, יש לו חשש שגם הכנסייה תצא נגדו. הוא חושש שפרסום מאמר על הולדת הדתות המונותיאיסטיות תגרם לסקנדל שיסיט את תשומת הלב מהנאמר.
לא ברור כלל אם משה, האיש שנתן לעם את החוק והדת, היה אכן דמות היסטורית או יציר אגדה.
העובדה הראשונה שפרויד בודק הוא שאלת השם "משה" את הסיפור על התינוק בתיבה שנסיכה מצרית משתה אותו מהמים ולכן נתנה לו את השם משה. פרויד פוסל מיד. אין לשאר שהנסיכה ידעה עברית כדי להשתמש בשם משה כסמל למשייתו מהמים. אם השם עברי, הרי שהפרוש הקרוב ביותר לעברית הוא הפועל "מושה" זה השולה מן המים ולא הנשלה מהם.
משה איננו שם עברי. המלה "מוסה" במצרית משמעה ילד. במצבות זיכרון מהזמן ההוא מופיעה התוספת מוסה. כמו מוסה אמון למשל. קשה להאמין שזה הנושא שם מצרי הוא יהודי דווקא.
חוקרים לא נכנסו לנושא כי פחדו להתמודד עם היחס למקרא. ייתכן ששמו המלא היה דומה לשם תחותמס שמרכיב בתוכו קרבה לשם משה. פרויד מצטט את אוטו רנק תלמידו שכתב את "לידתו של גיבור" רנק מביא דוגמאות ממיתוסים שונים וממקומות רחוקים ומוכיח שיש קרבה עד לצד המילולי אפילו לעמים שונים והמיתוסים שלהם. הגיבורים הלאומיים הקדומים, לכולם סיפור דומה.
קשיים בהתעברות האם, חלום המודיע על לידה וסכנה לילוד, בדרך כלל על ידי האב. התינוק נשלח להינטש ולמות או להישלח בתיבה על המים. התינוק ניצל על ידי חיה או אישה מפשוטי העם. בהתבגרו הוא מוצא את אביו ונוקם בו. כך הוא סיפורם של סרגון מייסד בבל. משה, כורש ורומולוס. אדיפוס, פרסאוס, הרקולס גילגמש ואחרים.
ופרויד מסביר. גיבור הוא מי שהעז וקם נגד אביו שלא רצה בו. נטישה כתיאור סמלי של לידה. התיבה = רחם האם. המים - מי השפיר. בילדותו של הגיבור יחס מיוחד לאביו המשתנה בהשפעת יריבויות. ההורים לרוב בני מלוכה ומי שמוצא את הילד מפשוטי העם.
סיפורו של משה שונה לכאורה אפילו הפוך. הניגוד החברתי בא להראות את טבע הגיבור. משפחתו של משה צנועה אם לא ענייה. המשפחה שהוא מתגלגל אליה היא מלכותית. חוקרים הניחו שלאגדה היה נוסח אחר, הפוך. בן שנולד לבת פרעה שיהודים מגדלים אותו.
למצרים לא היה עניין לספר את סיפורו של משה. האגדה נוצרה בעם היהודי. גיבור זר לא התאים לעברים והם הפכו את הסיפור. ברמה המיתית משפחת המקור מיוחסת והאחרת נחותה. האחת מציאותית השנייה בדיונית. בבדיקה אפשר להגיד שהמשפחה הנוטשת, היא הבדויה. והאחרת היא האמיתית.
משה הוא מצרי. האגדה שהיא שינתה אותו ליהודי. אם בדרך כלל במיתוסים מתעלה הגיבור מעל מוצאו הנחות, חיי משה הפוכים. הוא יורד ממעמדו אל מעמדם הנחות של בני ישראל. פרויד יודע שעל בסיס השם בלבד אי אפשר לבסס תיאוריה והוא עובר לטיעון נוסף.
אפשר יהיה להגיד שאם חיו במצרים סיגלו לעצמם שפה ובוודאי שמות. צרכי המיתוס של העם גם הם עשויים להיות לא מספיקים.
אם עם יוצא למבצע גדול צפוי שיעמיד מתוכו את המנהיג. לחוקרים קשה היה לקבל שלנסיך מצרי היה איזה מניע להנהיג שבט שכנראה רחשו לו בוז.
צריך לזכור שמשה היה זה שנתן לעם את דתו.
אין להניח שלעם הזה לא הייתה איזו צורה של דת קודמת. אך משה נתן את מה שמוכר עד היום כ"דת משה". האם אפשר לדחות את הסברה שמשה הביא את הדת המצרית?
בני ישראל לפי המסופר כבר היו מונותאיסתים, לדת מצרית אלים רבים. האלים המצרים התערבבו זה בזה. האל הראשי של העיר תבי היה אמון רע. אמון היה האל של העיר, רע היה האל של העיר און (הליו פוליס) ראש האייל התאחד בראש הנץ.
מצרים הפכה להיות אימפריה ששלטה על מדינות מנוביה ועד מסופוטמיה. פרעה הפך לשליט יחיד. גם האלוהות נדרשה לוותר על מוגבלותה הלאומית. אמנחותפ הסתפח לפולחן אל השמש. על קברו חקוקים המנונים לשמש. שמש הבוראת את העולם ומקיימת אותו. השמש הפכה להיות ישות אלוהית שהאנרגיה שלה מתגלה בקרניה.
ובהמנון שנכתב על ידיו כנראה הוא פונה לשמש "הו אתה אל יחיד שאין אחר בלתו" מבין ריבוי האלילים עולה לראשונה סימן למונותיאיזם.
הדת החדשה לא נולדה באחת אלא התפתחה. המלך שינה את שמו אימנחותפ שכלל בתוכו את שמו של אמון, האל הקודם, לאיחנאתון. הוא עזב את בירתו תבי ובנה עיר חדשה שקרא לה אחתאתון. הוא התחיל למחוק את האל אמון גם מקברי אביו, פולחן אמון נאסר. בכל מקום שבו הופיע בכתובים אל ברבים מחק אתה והכניס את מלה הטובה לאל אחד.
רפורמת השינוי לא הצליחה. מעטים הלכו אחריה. המלך הבא אחריו תות אנך אתון הוכרח לחזור לתבי ולשנות את שמו לתות אנך אמון. סמלו של אל השמש היה דסקית עגולה שממנה יצאו קרניים שסופן ידי אדם.
אם משה היה מצרי בן דת אתון אפשר יהיה להסביר את ההבדל בין הדת המקומית מרובת האלים לדת החדשה שהתקבלה. הכוהנים של דת אמון מחקו כמעט כל עדות לדת אתון. את הדת היהודית אנו מכירים כזו שקובעה על ידי כוהנים 800 שנה מאוחר יותר. תקופה של אחרי גלות בבל.
השם "אדוני" מזכיר בצלילו את השם אתון וגם את אדוניס, אל סורי. האם ייתכן שהתפלה המוכרת לנו היום הייתה פעם "שמע ישראל אתון (אדוני) אלוהינו אל יחיד".
הדת היהודית אסרה על תיאור האל בתמונה ונוטשת את השמש כאל. הדת היהודית לא רצתה לדעת על העולם הבא. החיים אחרי המוות. בדת המצרית רבת האלילים אוזיריס היה אל המתים. הקרבה בין הדת היהודית לדת אתון היא סימן נוסף. משה נתן לעמו גם את מנהג המילה. אמנם בתורה יש סיפור מוקדם יותר לברית.
הרודוטוס מספר כי המילה הייתה קיימת במצרים. ישנם תיאורים על כותלי קברים. בשום עם אחר במזרח התיכון לא היה מוכר המנהג. ניתן להניח שהיהודים קיבלו את המנהג ממשה. בעיני רוב העמים המילה הייתה מנהג מוזר, אם לא מגונה. אלו שעברו את הטקס הרגישו נעלים יותר. הכינוי ערל לב משמש כביטול האחר עד היום.
לא ייתכן שמנהיג יהודי ששאף להביא קיום לאומי עצמאי יביא אתו מנהג שייעשה אותם מצרים בדרך מסוימת. שאיפתו הייתה לנתק אותם מהמצרים האלילית. משה לא היה יהודי אלא מצרי מדת אתון. זו ההסתברות הסבירה ביותר.
אם משנים את התקופה ומזיזים אותה לתקופת אחינתון הרבה שאלות מקבלות תשובה. משה היה אציל מצרי. נסיך. שחזה בהתמוטטות דת אתון, ושלטון אחנאתון וחיפש דרך לשלוט. כנראה שחי באזור גושן והכיר את העברים. הוא הציע להם לייסד ממלכה חדשה. להעניק להם דת שהוא מאמין בה. העברים קיבלו אותו. ארץ כנען התאימה לתכניתו של משה להקים מדינה משלו.
לשאלה המתבקשת, ואם זו טעות, או למה להזיז מאורע מהתאריך המקובל שלו עונה פרויד. דתו של אתון לא נעלמה. היו קבוצות שהמשיכו להאמין בה. יש לזה תיעוד. משה היה יכול להיות בן אחת מאותן קבוצות שהמשיכו להאמין באל היחיד.
לא נמצאו בכל כתבי המצרים באותה תקופה עדויות לנדידת שבט גדול ויציאתו ממצרים ואין שום אזכור של תקופת מגפות. יש להניח שאם היו דברים שכאלה, היו מתועדים, כי התיעוד המצרי מפורט למדי.
השאלה המתבקשת, האם משה קיבל רשות ממלכתית לצאת בראש שבט העבדים. ליהודים יש מסורת סיפור מיתוס משה באגדות שמחוץ לתורה. מסופר שכשהיה ילד ושיחק עם פרעה הושיט יד וניסה להוריד ממנו את כתרו, סיפור התקשר למיתוסים אחרים.
משה מתואר כאיש קצר רוח. הוא הורג בחמת זעם משגיח על העבדים. הוא שובר בכעס את לוחות הברית. הוא נענש בסוף חייו על ידי האל בשל מעשה של קוצר רוח שאיננו מסופר.
האם אפשר יהיה לקבל את ההשערה שתיאור האל כקפדן, חסר רחמים קנא ונוטר הוא למעשה השלכת דמותו של משה? בסופו של דבר מי שהוציא את העם ממצרים בעיני העם היה משה ולא אל בלתי נראה.
משה מתואר ככבד פה והיה צריך את אהרון, המתואר כאחיו, ולא ברור מניין הגיע לסיפור, לתווך בינו לבין פרעה, בינו ובין העם. האם אפשר לחשוב שאולי דיבר שפה אחרת. שפה שמצרים החדשים לא הבינו.
כל סיפור יציאת מצרים היא יצירת בדיון שבאה לשרת מסורת ישנה שלנו לא ידועה יותר. היסטוריונים בני תקופתו של פרויד, בראשם אדוארד מייר מנסים לספר את הסיפור קצת אחרת.
מייר מסכים שהשבטים שכונו אחר כך יהודים קיבלו עליהם דת חדשה. אך המעמד לא היה בסיני אלא בנווה מדבר המכונה מריבת קדש. שם קיבלו על עצמם לעבוד אל בשם "יהווה" אלם של שבט המדיינים שגרו במקום. יהווה הוא אל געש. במצרים אין הרי געש אך בסיני עוד היו הרי געש פעילים. לפי מייר האל יהווה היה דמון צמא דם.
קדש תהייה מקום מפתח בעל חשיבות. מקום אותו ינסו להסתיר בהמשך הסיפור. בקדש נמצאה פשרה בין שני מרכיבים. שותף אחד רצה שהאל יהוה לא יוכר כאל חדש. השותף השני לא רצה להשכיח את מצרים ואת המנהיג, משה. בקדש איחדו את המסורות השונות של השבטים קרובי המשפחה ויצרו מסורת אחת. דת משה.
המתווך בין האל ובין העם היה משה, חתנו של כהן מדיין. דמותו של משה כרוכה במדיין ובאתרי פולחן במדבר. סיפור יציאת מצרים הוא אגדה שסופחה מאוחר יותר. דמותו של משה במדיין מצטיירת אחרת לחלוטין ממשה המצרי. שם איננו מצרי ואיננו מבני פרעה. הוא רועה שיהוה נגלה אליו במדבר.
משה של מדיין ומשה של מצרים נראים כאנשים שונים. המדייני היה יכול לעסוק בכישוף וליצור את נחש הנחושת כאל רפואה. מה קרה למשה שהנהיג דת בה אסורים כשפים?
אדגר זלין פרסם מחקר ב 1922 בו טען שאצל הנביא הושע מצא סימנים של מסורת שמשה מת מוות אלים במרד של העם. העם רצה כנראה להתנער מהדת שהנהיג.
השבט שיצא ממצרים היה קטן. לא שווה בכל הטורח של איש שחיפש מנהיגות. מניחים שכשאותו שבט שיצא ממצרים התאחד עם השבטים המקומיים, קרובי משפחתו, נוצר איחוד של כל השבטים. איחוד שנתן לשבטים המאוחדים כוח לצאת לכיבוש כנען. וממנו צמחה דת חדשה.
האומה התאחדה משני מרכיבים, אלו שהיו במצרים ואלו שלא באו משם ומאוחר יותר התפרקה מחדש לממלכת יהודה וממלכת ישראל.
ההיסטוריה מלאה באיחודים שהתפצלו שוב. אפשר לחשוב שהממלכה הצפונית הייתה בידי אלו שחיו באזור תמיד ובדרומית אלו שחזרו ממצרים. הם היו מעטים יותר אך חזקים יותר מבחינה תרבותית.
אחת התעלומות היא מוצאם של הלווים. ששום מסורת לא מספרת איכן ישבו. הם תפסו משרות חשובות, אך נבדלו מן הכהנים. לוי איננו שם של כת.
* זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית - חלק 2.
את המסה הראשונה פרסם ב1937 בכתב העת אימאגו בחוברת הראשונה. בחוברת הרביעית הוסיף עוד מסה בנושא. את המסה השלישית הציגה בתו, אנה פרויד באוגוסט 1938 בפריז. מקורביו התנגדו לפרסום הספר.
פרויד התחיל לכתוב את הספר ב1934. ב1936 כתב גרסה שנייה ולמעשה סיים אותו סופית ב 1939 כשכבר גלה באנגליה.
השאלה היא מה רצה להשיג. היה ברור הרי שהוא הולך לעורר סקנדל נוראי. גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים המאמינים בכתבי הקודש מלה במלה.
הימים היו ימי עליית הנאצים. היהודים היו מפוחדים והמומים. האם ייתכן שפרויד חשב שאם ייתן ליהודים מוצא וינתק אותם מהדת האירופאית הוא יעזור להם? במה? למה היה חשוב לו לחבר את היהודים למצרים. לנתק מסורות, ולקרוע את החוט המחבר למסכת של תת מודע אוניברסלי כביכול.
האם התיאוריה של יונג הייתה שווה את המלחמה של האיש הזקן והחולה הזה. אין לדעת בברור. מה גרמו לו הנאצים לחשוב ולהרגיש. האם רצה לנתק את ה"שמיות" המוכרת ולחבר את הדת היהודית למקור אחר בכלל. שנים התלבט בדמות ובפרסום.
למסה הראשונה קרא "משה מצרי" הוא יודע מה הקושי לשבור מסורת של עם ומתנצל על זה בפתיחת המסה.
פרויד קורא בספר תיגר על עיקרי הדת היהודית והדת המונותיאיסטית, אך בעקיפין הספר הוא ניעור תורתו של יונג. דחייה של התת מודע הקולקטיבי. הוא מנסה להראות כיצד נוצר מיתוס. להתחקות אחרי עובדות ושינויין לרמה של אמונה.
פרויד מראה שניות הולכת ומתמשכת בהיסטוריה הרחוקה של העם שהחלה בתקופת יציאת מצרים והביאה בהמשך לקרע בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל. הוא מדבר על שני עמי יסוד שהתחברו לעם אחד. אומה שיש לה שני שמות לאל. שתי דתות שהאחת מודחקת על ידי האחרת. שני מייסדי דת ההופכים לאחד אצל מספרי הסיפורים של אז.
בהקדמה לחלק השלישי מדבר פרויד על השינויים החברתיים בעולם. הקדמה והברבריות משלבות ידיים. רוסיה הסובייטית לקחה על עצמה להיטיב את תנאי חייהם של מיליוני בני אדם שחיו קדם בדיכוי.
ברוסיה היו נועזים דיים לשלול את "הסם המשכר" ששמו דת. ונבונים להעניק חופש מיני. אך תוך כדי הכפיפו אותם לאלימות אכזרית וגזלו את חופש המחשבה. באלימות דומה מחנכים את העם האיטלקי. הנסיגה לברבריות פרה היסטורית של העם הגרמני.
דווקא הדמוקרטיות השמרניות הפכו לשומרות הקדמה התרבותית. הכנסייה הקתולית מתנגדת להתפשטות סכנה זו לתרבות.
פרויד מפחד לפגוע בפרסום מאמרו לא רק ביהודים, יש לו חשש שגם הכנסייה תצא נגדו. הוא חושש שפרסום מאמר על הולדת הדתות המונותיאיסטיות תגרם לסקנדל שיסיט את תשומת הלב מהנאמר.
לא ברור כלל אם משה, האיש שנתן לעם את החוק והדת, היה אכן דמות היסטורית או יציר אגדה.
העובדה הראשונה שפרויד בודק הוא שאלת השם "משה" את הסיפור על התינוק בתיבה שנסיכה מצרית משתה אותו מהמים ולכן נתנה לו את השם משה. פרויד פוסל מיד. אין לשאר שהנסיכה ידעה עברית כדי להשתמש בשם משה כסמל למשייתו מהמים. אם השם עברי, הרי שהפרוש הקרוב ביותר לעברית הוא הפועל "מושה" זה השולה מן המים ולא הנשלה מהם.
משה איננו שם עברי. המלה "מוסה" במצרית משמעה ילד. במצבות זיכרון מהזמן ההוא מופיעה התוספת מוסה. כמו מוסה אמון למשל. קשה להאמין שזה הנושא שם מצרי הוא יהודי דווקא.
חוקרים לא נכנסו לנושא כי פחדו להתמודד עם היחס למקרא. ייתכן ששמו המלא היה דומה לשם תחותמס שמרכיב בתוכו קרבה לשם משה. פרויד מצטט את אוטו רנק תלמידו שכתב את "לידתו של גיבור" רנק מביא דוגמאות ממיתוסים שונים וממקומות רחוקים ומוכיח שיש קרבה עד לצד המילולי אפילו לעמים שונים והמיתוסים שלהם. הגיבורים הלאומיים הקדומים, לכולם סיפור דומה.
קשיים בהתעברות האם, חלום המודיע על לידה וסכנה לילוד, בדרך כלל על ידי האב. התינוק נשלח להינטש ולמות או להישלח בתיבה על המים. התינוק ניצל על ידי חיה או אישה מפשוטי העם. בהתבגרו הוא מוצא את אביו ונוקם בו. כך הוא סיפורם של סרגון מייסד בבל. משה, כורש ורומולוס. אדיפוס, פרסאוס, הרקולס גילגמש ואחרים.
ופרויד מסביר. גיבור הוא מי שהעז וקם נגד אביו שלא רצה בו. נטישה כתיאור סמלי של לידה. התיבה = רחם האם. המים - מי השפיר. בילדותו של הגיבור יחס מיוחד לאביו המשתנה בהשפעת יריבויות. ההורים לרוב בני מלוכה ומי שמוצא את הילד מפשוטי העם.
סיפורו של משה שונה לכאורה אפילו הפוך. הניגוד החברתי בא להראות את טבע הגיבור. משפחתו של משה צנועה אם לא ענייה. המשפחה שהוא מתגלגל אליה היא מלכותית. חוקרים הניחו שלאגדה היה נוסח אחר, הפוך. בן שנולד לבת פרעה שיהודים מגדלים אותו.
למצרים לא היה עניין לספר את סיפורו של משה. האגדה נוצרה בעם היהודי. גיבור זר לא התאים לעברים והם הפכו את הסיפור. ברמה המיתית משפחת המקור מיוחסת והאחרת נחותה. האחת מציאותית השנייה בדיונית. בבדיקה אפשר להגיד שהמשפחה הנוטשת, היא הבדויה. והאחרת היא האמיתית.
משה הוא מצרי. האגדה שהיא שינתה אותו ליהודי. אם בדרך כלל במיתוסים מתעלה הגיבור מעל מוצאו הנחות, חיי משה הפוכים. הוא יורד ממעמדו אל מעמדם הנחות של בני ישראל. פרויד יודע שעל בסיס השם בלבד אי אפשר לבסס תיאוריה והוא עובר לטיעון נוסף.
אפשר יהיה להגיד שאם חיו במצרים סיגלו לעצמם שפה ובוודאי שמות. צרכי המיתוס של העם גם הם עשויים להיות לא מספיקים.
אם עם יוצא למבצע גדול צפוי שיעמיד מתוכו את המנהיג. לחוקרים קשה היה לקבל שלנסיך מצרי היה איזה מניע להנהיג שבט שכנראה רחשו לו בוז.
צריך לזכור שמשה היה זה שנתן לעם את דתו.
אין להניח שלעם הזה לא הייתה איזו צורה של דת קודמת. אך משה נתן את מה שמוכר עד היום כ"דת משה". האם אפשר לדחות את הסברה שמשה הביא את הדת המצרית?
בני ישראל לפי המסופר כבר היו מונותאיסתים, לדת מצרית אלים רבים. האלים המצרים התערבבו זה בזה. האל הראשי של העיר תבי היה אמון רע. אמון היה האל של העיר, רע היה האל של העיר און (הליו פוליס) ראש האייל התאחד בראש הנץ.
מצרים הפכה להיות אימפריה ששלטה על מדינות מנוביה ועד מסופוטמיה. פרעה הפך לשליט יחיד. גם האלוהות נדרשה לוותר על מוגבלותה הלאומית. אמנחותפ הסתפח לפולחן אל השמש. על קברו חקוקים המנונים לשמש. שמש הבוראת את העולם ומקיימת אותו. השמש הפכה להיות ישות אלוהית שהאנרגיה שלה מתגלה בקרניה.
ובהמנון שנכתב על ידיו כנראה הוא פונה לשמש "הו אתה אל יחיד שאין אחר בלתו" מבין ריבוי האלילים עולה לראשונה סימן למונותיאיזם.
הדת החדשה לא נולדה באחת אלא התפתחה. המלך שינה את שמו אימנחותפ שכלל בתוכו את שמו של אמון, האל הקודם, לאיחנאתון. הוא עזב את בירתו תבי ובנה עיר חדשה שקרא לה אחתאתון. הוא התחיל למחוק את האל אמון גם מקברי אביו, פולחן אמון נאסר. בכל מקום שבו הופיע בכתובים אל ברבים מחק אתה והכניס את מלה הטובה לאל אחד.
רפורמת השינוי לא הצליחה. מעטים הלכו אחריה. המלך הבא אחריו תות אנך אתון הוכרח לחזור לתבי ולשנות את שמו לתות אנך אמון. סמלו של אל השמש היה דסקית עגולה שממנה יצאו קרניים שסופן ידי אדם.
אם משה היה מצרי בן דת אתון אפשר יהיה להסביר את ההבדל בין הדת המקומית מרובת האלים לדת החדשה שהתקבלה. הכוהנים של דת אמון מחקו כמעט כל עדות לדת אתון. את הדת היהודית אנו מכירים כזו שקובעה על ידי כוהנים 800 שנה מאוחר יותר. תקופה של אחרי גלות בבל.
השם "אדוני" מזכיר בצלילו את השם אתון וגם את אדוניס, אל סורי. האם ייתכן שהתפלה המוכרת לנו היום הייתה פעם "שמע ישראל אתון (אדוני) אלוהינו אל יחיד".
הדת היהודית אסרה על תיאור האל בתמונה ונוטשת את השמש כאל. הדת היהודית לא רצתה לדעת על העולם הבא. החיים אחרי המוות. בדת המצרית רבת האלילים אוזיריס היה אל המתים. הקרבה בין הדת היהודית לדת אתון היא סימן נוסף. משה נתן לעמו גם את מנהג המילה. אמנם בתורה יש סיפור מוקדם יותר לברית.
הרודוטוס מספר כי המילה הייתה קיימת במצרים. ישנם תיאורים על כותלי קברים. בשום עם אחר במזרח התיכון לא היה מוכר המנהג. ניתן להניח שהיהודים קיבלו את המנהג ממשה. בעיני רוב העמים המילה הייתה מנהג מוזר, אם לא מגונה. אלו שעברו את הטקס הרגישו נעלים יותר. הכינוי ערל לב משמש כביטול האחר עד היום.
לא ייתכן שמנהיג יהודי ששאף להביא קיום לאומי עצמאי יביא אתו מנהג שייעשה אותם מצרים בדרך מסוימת. שאיפתו הייתה לנתק אותם מהמצרים האלילית. משה לא היה יהודי אלא מצרי מדת אתון. זו ההסתברות הסבירה ביותר.
אם משנים את התקופה ומזיזים אותה לתקופת אחינתון הרבה שאלות מקבלות תשובה. משה היה אציל מצרי. נסיך. שחזה בהתמוטטות דת אתון, ושלטון אחנאתון וחיפש דרך לשלוט. כנראה שחי באזור גושן והכיר את העברים. הוא הציע להם לייסד ממלכה חדשה. להעניק להם דת שהוא מאמין בה. העברים קיבלו אותו. ארץ כנען התאימה לתכניתו של משה להקים מדינה משלו.
לשאלה המתבקשת, ואם זו טעות, או למה להזיז מאורע מהתאריך המקובל שלו עונה פרויד. דתו של אתון לא נעלמה. היו קבוצות שהמשיכו להאמין בה. יש לזה תיעוד. משה היה יכול להיות בן אחת מאותן קבוצות שהמשיכו להאמין באל היחיד.
לא נמצאו בכל כתבי המצרים באותה תקופה עדויות לנדידת שבט גדול ויציאתו ממצרים ואין שום אזכור של תקופת מגפות. יש להניח שאם היו דברים שכאלה, היו מתועדים, כי התיעוד המצרי מפורט למדי.
השאלה המתבקשת, האם משה קיבל רשות ממלכתית לצאת בראש שבט העבדים. ליהודים יש מסורת סיפור מיתוס משה באגדות שמחוץ לתורה. מסופר שכשהיה ילד ושיחק עם פרעה הושיט יד וניסה להוריד ממנו את כתרו, סיפור התקשר למיתוסים אחרים.
משה מתואר כאיש קצר רוח. הוא הורג בחמת זעם משגיח על העבדים. הוא שובר בכעס את לוחות הברית. הוא נענש בסוף חייו על ידי האל בשל מעשה של קוצר רוח שאיננו מסופר.
האם אפשר יהיה לקבל את ההשערה שתיאור האל כקפדן, חסר רחמים קנא ונוטר הוא למעשה השלכת דמותו של משה? בסופו של דבר מי שהוציא את העם ממצרים בעיני העם היה משה ולא אל בלתי נראה.
משה מתואר ככבד פה והיה צריך את אהרון, המתואר כאחיו, ולא ברור מניין הגיע לסיפור, לתווך בינו לבין פרעה, בינו ובין העם. האם אפשר לחשוב שאולי דיבר שפה אחרת. שפה שמצרים החדשים לא הבינו.
כל סיפור יציאת מצרים היא יצירת בדיון שבאה לשרת מסורת ישנה שלנו לא ידועה יותר. היסטוריונים בני תקופתו של פרויד, בראשם אדוארד מייר מנסים לספר את הסיפור קצת אחרת.
מייר מסכים שהשבטים שכונו אחר כך יהודים קיבלו עליהם דת חדשה. אך המעמד לא היה בסיני אלא בנווה מדבר המכונה מריבת קדש. שם קיבלו על עצמם לעבוד אל בשם "יהווה" אלם של שבט המדיינים שגרו במקום. יהווה הוא אל געש. במצרים אין הרי געש אך בסיני עוד היו הרי געש פעילים. לפי מייר האל יהווה היה דמון צמא דם.
קדש תהייה מקום מפתח בעל חשיבות. מקום אותו ינסו להסתיר בהמשך הסיפור. בקדש נמצאה פשרה בין שני מרכיבים. שותף אחד רצה שהאל יהוה לא יוכר כאל חדש. השותף השני לא רצה להשכיח את מצרים ואת המנהיג, משה. בקדש איחדו את המסורות השונות של השבטים קרובי המשפחה ויצרו מסורת אחת. דת משה.
המתווך בין האל ובין העם היה משה, חתנו של כהן מדיין. דמותו של משה כרוכה במדיין ובאתרי פולחן במדבר. סיפור יציאת מצרים הוא אגדה שסופחה מאוחר יותר. דמותו של משה במדיין מצטיירת אחרת לחלוטין ממשה המצרי. שם איננו מצרי ואיננו מבני פרעה. הוא רועה שיהוה נגלה אליו במדבר.
משה של מדיין ומשה של מצרים נראים כאנשים שונים. המדייני היה יכול לעסוק בכישוף וליצור את נחש הנחושת כאל רפואה. מה קרה למשה שהנהיג דת בה אסורים כשפים?
אדגר זלין פרסם מחקר ב 1922 בו טען שאצל הנביא הושע מצא סימנים של מסורת שמשה מת מוות אלים במרד של העם. העם רצה כנראה להתנער מהדת שהנהיג.
השבט שיצא ממצרים היה קטן. לא שווה בכל הטורח של איש שחיפש מנהיגות. מניחים שכשאותו שבט שיצא ממצרים התאחד עם השבטים המקומיים, קרובי משפחתו, נוצר איחוד של כל השבטים. איחוד שנתן לשבטים המאוחדים כוח לצאת לכיבוש כנען. וממנו צמחה דת חדשה.
האומה התאחדה משני מרכיבים, אלו שהיו במצרים ואלו שלא באו משם ומאוחר יותר התפרקה מחדש לממלכת יהודה וממלכת ישראל.
ההיסטוריה מלאה באיחודים שהתפצלו שוב. אפשר לחשוב שהממלכה הצפונית הייתה בידי אלו שחיו באזור תמיד ובדרומית אלו שחזרו ממצרים. הם היו מעטים יותר אך חזקים יותר מבחינה תרבותית.
אחת התעלומות היא מוצאם של הלווים. ששום מסורת לא מספרת איכן ישבו. הם תפסו משרות חשובות, אך נבדלו מן הכהנים. לוי איננו שם של כת.
* זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית - חלק 2.
050-3331-331