תפיסת שפה, רב - משמעות וקונפליקט
Language Perception, Ambiguity & Conflict
התיאוריות הבלשניות הנוכחיות מנסות לגלות כיצד אנשים משתמשים בידע לשוני, ידע מילולי של שפה. השפה משמשת לתקשורת בין אנשים, כותב העבודה הזו מנסה לתקשר עם הקורא, לספר לו או לה משהו. התפקיד המרכזי והחשוב של השפה הוא לתווך בין הדובר והשומע, הכותב והקורא. דוברים יש הרבה - מלמדים תינוקות לדבר, אחר כך מלמדים אותם להתבטא, אחר כך מלמדים אותם איך להביע את עצמם. אף פעם לא מלמדים איך לשמוע, איך להקשיב. מדברים הרבה, כותבים הרבה, אבל אין מי שישמע אין מי שיקרא. אנשים לא יודעים איך, מעולם לא לימדו אותם.
הבלשנים חוקרים את השפה, הם מוצאים פיסות של שפה, מגדירים אותן ובונים תיאוריות סביבן, מודלים מורכבים, הנחות על גבי השערות, תוך ויכוחים והתנצחויות בינם לבין עצמם. הם חוקרים את השפה, מחלקים אותה לחלקים: משפטים, מילים, אותיות, עיצורים, לקסיקון, תחביר, קונטקסט ועוד. בוחנים את כל החלקים מכל כיוון אפשרי, ומנסים לגלות את הקסם הגדול - המשמעות.
השפה, זאת שהאנשים משתמשים בה בשוק, ברחוב, בישיבות עסקים, בהחלטות מדיניות, בין ילדים להורים שלהם, בין שכנים, בין חברים, בין אוהבים, בין שונאים. כולם רוצים להגיד משהו, כולם רוצים לשמוע מה יש לשני לומר. לא חוקרים, לא בוחנים, לא מחלקים אלא מדברים, משתמשים.
תהליך ההבנה של שפה הוא מורכב ומסובך, מתחיל מרגע שאנו שומעים משהו, מרגע שאנו רואים משהו ועד לרגע של הבנה. החוקרים אומרים לנו שאם נחקור את המוח נוכל לגלות איך המנגנון עובד, אחרים עורכים ניסויים ומסכמים את המסקנות בתיאוריות. הם מספרים שיש שיתוף של מספר תהליכים סימולטנית, הם מספרים שיש רצף של תהליכים הקורים בזה אחר זה. כל אחד חוקר מקרה מסוים, ייחודי, ואחר כך מחבר אותו לקבוצת מחקרים אחרים, משווה אותו. אומרים לנו שכך אנו נגיע להבנה כוללת של מערכת השפה. אנו אוספים עוד ועוד מידע, מחקרים, ניסויים, הנחות, טענות, מסקנות. אנחנו מתקדמים, עוד מעט נגיע.
ולנו כבני אדם יש עוד בחיים: רצונות, תשוקות, הנאות, פחדים, כעסים, שנאות, אהבות, וגם הרבה בלבול, ואת כל זה אנחנו רוצים לספר לאחרים. אז אנחנו משתמשים בשפה, אנחנו חייבים. אנחנו גם רוצים לשמוע מה יש לאחרים לומר עלינו, אז אנחנו לפעמים גם מקשיבים.
בואו ננסה לשים את החוקרים לרגע בצד. את פודור (Fodor), גרנסבאכר (Gernsbacher), גריג (Gerrig), פרייזר וריינר (Fraizer & Rayner), פיקרינג ופריסון (Pickerng & Frisson), סוויני (Swinney), טיטון (Titone), קיסר (Keysar) וכל השאר וננסה ללכת יחד לתוך העניין, בצורה רצינית ועמוקה.
הרי גם אנחנו משתמשים בשפה, גם אנחנו מדברים, שומעים, קוראים וכותבים. הרי זה ממש מולנו, ממש כאן, וזה לוקח חלק גדול בחיים שלנו, יש לזה הרבה משקל - אנחנו מדברים בצורה שונה לאנשים שונים, אנחנו מנסים לבחור את המילים הנכונות ולפעמים גם טועים. אנחנו נפגעים ממילים, ונהנים כאשר מחמיאים לנו. אנחנו יודעים שיש לשפה השפעה גדולה על חיינו.
אנחנו רואים שהשפה היא רק חלק מכל המרחב הפסיכולוגי שלנו לכן לא נוכל ליצור מחקר לוגי אנליטי של השפה כי אנחנו חלק מזה. השפה לא קיימת מחוצה לנו, מחוץ למתחם האנושי, אנחנו היצרנים ואנחנו הצרכנים של השפה ולכן המחקר של השפה הוא גם המחקר של עצמנו.
עלינו להבין את כל זה לפני שנתחיל. הדובר מנסה לומר לנו משהו, הוא מציע משהו. הוא לא מבקש שתקבלו את מה שהוא אומר אלא מבקש שלא תדחו את שהוא אומר. נקרא וננסה להבין, שנינו יחד נתבונן בתהליך כפי שהוא מוצג בכתב וכפי שהוא קורה במציאות, מתוך מה שקורה לנו.
I. הגדרה מחדש של מושגים
כאן נציג מספר מושגים אשר נעשה בהם שימוש רב בהמשך, אין זה בירור משמעותם אלא הגדרה המסבירה את כוונתם.
A. משמעות
משמעות בשפה מילולית - מהי משמעותן של מילים לגבי המשתמשים בהם. השאלה כאן אינה מהי והאם יש משמעות אובייקטיבית למילים אלא מהו היחס בין הקורא או השומע למילים אותן הוא מנסה לפענח.
אילו שימושים יש לשפה? ישנו השימוש המקובל לתקשורת בין אישית, מצד אחד הדובר ומצד שני השומע, או, מצד אחד הכתוב ומצד שני הקורא. כך מצאנו שני נתיבים שונים לקליטת שפה: ראייה ושמיעה
* יש גם את כתב הברייל המפוענח ע"י מישוש אך היחס אליו דומה במידה מספקת כדי להתעלם ממנו בהמשך.
הקורא או השומע הם המפענחים. מפענחים את מה? את האינפורמציה הנמסרת, כלומר את הכתוב או הנאמר.
מהי אינפורמציה זו? ישנם שלבים רבים לפענוח, שכבות של אינפורמציה אשר עוברת פענוח. האינפורמציה הזו היא מה שנקלט בחושים: צורות, צבעים, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות, מחשבות. חלק קטן ומסוים מתוך כלל האינפורמציה היא האינפורמציה הנמסרת - האינפורמציה אותה הדובר או הכותב התכוונו להעביר לשומע או לקורא.
האם האינפורמציה הנמסרת היא המשמעות? על כך הדעות חלוקות, כלומר, הדבר תלוי בגורמים רבים, כגון מהי כוונת הדובר / הכותב, הידע של המפענח. אנו נסקור גורמים והתניות אלו בהמשך.
בשפה אנו עושים שימושים במילים. מהם מילים? צירופי אותיות או פונמות (תרשים ויזואלי או צליל) המייצגים דבר מה במציאות כגון מראה, צליל, ריח וכו' או מייצגים קונספט.
מהו קונספט? הכוונה לרעיון, מחשבה. הפשטה מנטלית, תיאור של דבר שאינו לו מימוש במציאות.
B. מובן, השתמעות
משתמשים בהשתמעויות לציון דקויות שאינן מובנת באופן ברור מתוך מילה מסוימת. הדבר דרוש כאשר תיאור מצריך מידת דיוק רבה. יש צורך בדיוק אך השפה ככלי לתיאור המציאות מוגבלת. המילה היא לא 'הדבר' - המילים המתארות הן לא האובייקט המתואר.
אנו יכולים לתאר עץ כך: 'עץ אלון, בגובה 5 מטרים, עלים בצבע ירוק כהה' - המילים הן לא הגובה, לא הצבע, לא הצורה או התנועה של הענפים ברוח ועד כמה שנתאמץ לפרט ולדייק עדיין נשאר בגבולות השפה, אלו רק מילים.
ניקח לדוגמה את הנוף הנשקף מהחלון, אם ננסה לתאר מה שאנו רואים ברגע מסוים באמצעות שפה מילולית ייתכן ויידרש לכך משפט אחד, פיסקה אחת, עמוד אחד, שבעה עמודים, ספר אחד, סידרת ספרים ואף יותר מכך.
במה הדבר תלוי? הנה חלק מהגורמים המשפיעים על רמת ועומק תאור של המציאות בשפה מילולית:
מצב פיזיולוגי - האם הראייה תקינה, רמת ההבחנה בפרטים.
מצב מנטלי - האם החשיבה מופרעת ע"י בלבול, מצבי רוח: כעס, שנאה, תשוקה. השפעה של רמת הריכוז.
רצון וכוונה - סיבות ומטרת התיאור (האם נכתוב על מבנה העלים מבחינה מולקולרית של העץ או נסתפק בתיאור הצבע שלהן בלבד).
ידע של השפה - רמת הבעה בשפה מילולית.
זמן - הנוף הנשקף מהחלון משתנה בכל רגע. ייתכן שמבט חטוף לא יספיק לתפיסה מלאה של כל הנראה.
* אי אפשר לקבוע סדר חשיבות, כל אחד מהגורמים הללו הוא אוטונומי בהשפעתו.
מגבלות השפה גורמות לדוברים לנסות ולמתוח את הכוונות הקונבנציונאליות של מילים וקונספטים למעבר ליכולת התיאור שלהם. הנטייה להשתמש בשפה שלא כראוי, באופן זה, גורמת לבעיות בתקשורת בין אישית וליצירת סתירות פנימיות בתוך השפה.
C. קונטקסט
הסביבה הקוגניטיבית מכונה קונטקסט. מה קיים בסביבה הקוגניטיבית? ישנו הקולט / המפענח / השומע / הקורא. הכוונה לבן - אדם.
לאדם 5 מקורות קלט חושיים: העין רואה מראות, האוזן שומעת צלילים, האף מריח ריחות, הלשון טועמת טעמים, הגוף חש תחושות. בנוסף לחמשת החושים, לאדם חוש מנטלי אשר. בדומה לשאר החושים הוא 'תופס' מחשבות.
בהקשר לשפה נצמצם את הדיון לשלושת החושים הרלוונטיים לתהליך פענוח שפה מילולית, למרות שנזכור שיש לחושים האחרים השפעות על תהליך זה ויש להביא השפעות אלו בחשבון. החושים הרלוונטיים הם: הראיה (תהליך הקריאה), השמיעה (תהליך הבנת דיבור) וחשיבה (דיבור פנימי ומניפולציות מילוליות).
האלמנט השני אותו אנו מוצאים בסביבה הקוגניטיבית הוא הידע (Knowledge), מה שידוע (What is Known).
מהו ידע? נתייחס למושג מידע כדי להבין את המושג ידע.
אם כך, מהו מידע? מידע הוא אלמנטים שנקלטו באחד מששת החושים, כלומר, מראות שנראו, צלילים שנשמעו, ריחות שהורחו, טעמים שנטעמו, תחושות שהוחשו, ומחשבות שנחשבו. מעבר לכך ישנם תוצרים של מניפולציות מנטליות שנעשו על ידע זה (לדוגמה פתרון בעיות לוגיות, דמיונות ויזואליים).
מה היחס בין מידע לידע? זרם המידע עובר עיבוד וממנו נוצר מה שמכונה ידע.
האם הידע הוא הזיכרון? היחס המקובל למושג זיכרון הוא כדבר המכיל את הידע, כמו ארון בו מאוחסן הידע. כפי שאנו רואים, הקליטה של אינפורמציה חושית מתנהלת כל הזמן (מלבד בזמן שינה עמוקה), כלומר כמות אדירה של מידע / ידע חדש נקלטת כל הזמן ולכן ישנה בעייתיות בתיאור של הזיכרון כדבר סטטי, קבוע, מוגבל ולכן הדימוי לארון מטעה. הזיכרון או הידע מוגבלים במובן זה שמכלול הידע אינו נגיש ברגע מסוים אלא חלקים מעטים בלבד.
מדוע אין נגישות לכל הידע? כבר בתהליך התפיסה יש פרגמנטציה - האדם לא ער לכל הנקלט, הוא ער לנקלט בחוש מסוים ברגע אחד וער לנקלט בחוש אחר ברגע שני, כמו קוף שקופץ מענף לענף. זהו טבע התודעה. הגורמים להסטת העירות (תשומת הלב), הנם רבים, חלקם תלויים במידע הנקלט וחלקם בקולט עצמו מבחינת מצב רוחו (תודעה, mind) באותה עת. אם הידע הוא פרגמנטי מובן שהנגישות לו תהייה מקוטעת ובעייתית. גורמים אחרים הם דעיכה של המידע לאחר זמן או תוצאה של הסטת תשומת הלב למידע חדש או אחר.
אם כך, מהו הידע? 'הידע הוא האדם' - הידיעות על העולם שעובדו והתגבשו הן המבנה המנטלי של האדם. הידע מתגבש מרגע הלידה, וממשיך בתהליך זה עד המוות. כך האדם הוא תוצר של התרבות, האקלים, אוכל, הסביבה, המצב הכלכלי, ההורים - כל החשיבה של האדם היא תוצאה של כל זה.
האם המושג ידע או זיכרון הן קונספט מופשט (Abstract) בלבד? במובן מסוים הדבר נכון כל עוד אין נגישות לכל מרחב המידע שנמצא במוחנו, כל עוד אין רגע עליו נוכל לומר שיש נגישות לכל הידע המאוכסן בזיכרון.
מהו מרחב הידע? האדם הפשוט לא יכול לענות על שאלה כגון 'מה אתה יודע? ' או 'מה יש בזיכרונך? ' אמנם, יש אפשרות בנקודת זמן מסוימת לזכור מספר מאורעות או חוויות אך עדיין באופן מאוד מוגבל. לכן גם באופן רצוני הגישה לידע זה, שאנו מאמינים שהוא מאוכסן בזיכרון, היא מוגבלת, מקוטעת, חסרה ולכן בעייתית.
D. זמן
רובנו חושבים במושגים של זמן. הזמן הוא תנועה - מ'כאן' ל'שם'. ישנו זמן כרונולוגי - הזמן שייקח להגיע מירושלים לתל - אביב, וישנו זמן מנטלי (פסיכולוגי) של חשיבה - המחשבה היא תנועה, המחשבה היא זמן. תפיסת הזמן מושתת על חשיבה - העבר אינו קיים אלא במחשבותינו בלבד, וכך גם העתיד. ההווה - מה שקורה עכשיו הוא מה שיש. לכן התנועה בין מה שקרה קודם לעכשיו, מה שקורה עכשיו למה שקרה קודם, או, מה שקרה למה שיקרה, מה שקורה למה שיקרה, ולחילופין - כל התנועה הזו היא מרחב הזמן המנטלי.
קליטת שפה באם בשמיעה או בקריאה דורשת זמן. ברצף זמן זה כל החושים פועלים באופן סימולטני, ישנה קליטת מידע אחר מלבד מידע של 'שפה מילולית' בחושי הראייה והשמיעה, ולכן הדבר מצריך פענוח של השפה מתוך כל שדה הראייה והשמיעה. האדם כיצור דינמי עובר שינויים בזמן זה, הידע משתנה, הזיכרון משתנה. בשל שינויים אלו נוצרים הפרעות בתהליך פענוח השפה (פגיעה ביחס מפענח - מפוענח). הפרעות של רעשים (צלילים) מקשים על פענוח דיבור מתוך המרחב השמיעתי, בדומה לכך, הפרעות ויזואליות (אובייקט שעובר במרחב הראייה לפתע) יפריעו לקריאה. באותה מידה כל גירוי אחר מששת החושים שיהיה מספיק דומיננטי יפריע לתהליך הבנת השפה.
האם השפה יכול להיות מתוארת כמודל מתמטי תיאורטי?
במתמטיקה אין זמן - חישוב של 1+1 שווה ל - 2, אין תנועה בשוויון זה. יחסים כמותיים (ratio) כמו המשוואות נכונים ברמה תיאורטית ואין להם השפעה של זמן. אין כאן רצף של קליטה חושית, העיבוד הלוגי הוא עיבוד מנטלי של יחסים וכמויות ולא של קלטים חושיים חווייתיים, כלומר אין כאן יחסים (relationship) שקופים עם אובייקטים בעולם. כמובן שיש למתמטיקה מקום משלה ושימושים רבים אך כאשר אנו חוקרים את היחסים בין אדם לשפה לא נוכל להשתמש באותם כלים תיאורטיים לוגיים כמו במתמטיקה. העיבוד של שפה אינו חישוב של כמויות, אינו השוואות של יחסים כמותיים, אלא דרך תקשורת, מילים לעומת מספרים מייצגים אובייקטים בעולם (מראות, צלילים, וכו') לקונספטים ולכן כללים אריתמטיים לא חלים עליהם ואין להם דבר אתם. לכן, עלינו לבחון את התהליך - את התנועה - את ההתנהגות, של החשיבה והתודעה בזמן ניסיונות פענוח השפה. שימוש במודל תיאורטי עם כל הנחות הקדם, התבניתיות והקיבעון שבו לא יאפשרו לנו להבין את התנועה האדירה, ההשתנות הבלתי פוסקת של התהליכים המנטליים ובכללם - השפה.
II. הסביבה הקוגניטיבית
A. הקונטקסט הפנימי
1. ידע והתניות
הידע שאנו צוברים מרגע הלידה קובע כיצד נפעל בכל רגע ורגע. כאן נכללים כל האמונות, הדעות, הרעיונות והיכולות המנטליות. הידע כמבנה הידיעות, הוא מערכת מסועפת שבסופה מביאה את האדם לידי פעולה. אם אדם דובר אנגלית, יש ביכולתו לדבר ולתקשר מילולית עם אדם נוסף בעל ידע דומה, ללא הידע של השפה האנגלית לא הייתה אפשרות זו. כעת נתבונן ביחס של האדם בעל ידע של שפה כלשהי אליה, מה טיב היחסים הללו? אני יודע עברית, גדלתי בסביבה בה אנשים דיברו עברית, ראיתי ושמעתי כיצד אנשים סביבי מתקשרים בעזרת השפה, היו ניסיונות לתקשר גם איתי וכך עברתי תהליך של למידה. תהליך זה לימד אותי כיצד להגיב לצליל מסוים, מה היחס בין צליל המסוים הזה לעולם, מה הקשר שלו ל'מציאות'. מאוחר יותר לימדו בבית הספר סימנים גרפיים המייצגים צלילים, כך שנבנתה מערכת מקבילה של ייצוגים ויזואליים המתאימה למערכת הצלילים בעלת ההקשרים למה שבעולם. למערכות אלו נקרא שפה מילולית, כיוון שהיחידות במערכות אלו הן מילים (המקבילות לאובייקטים חושיים). הלימוד נעשה בעזרת תרגול - לימוד של תגובות נכונות לגירויים חושיים, ולזה אנו קוראים ידע של שפה.
מה בין ידע של שפה והתניות? הידע יוצר התניות (conditions) - האדם בעל ידע מסוים מגיב לגירויים בהתאם לאותו ידע. הוא מתורגל לזה, בדיוק כמו מכונה, אוטומטי, אמנם הוא יכול להיכשל בזיהוי או בפענוח או בכל שלב אחר, אך עדיין "המכונה" מנסה לפעול על פי ההתניות שתורגלו. ידע של שפה הוא ידע מועיל ולכן הרצון והכוונות לשמר אותו הם חיוביות. האדם רוצה להבין את האדם השני העומד מולו ומדבר אליו, הוא מעוניין לקרוא את שכתוב בעיתון, הוא רוצה לתקשר עם אחרים, לדבר ולכתוב, ולכן אין דעיכה של מערכת ההתניות והידע של השפה כל עוד מדברים, מקשיבים, קוראים וכותבים.
2. זיכרון ואינפורמציה
הזיכרון, מכלול הידע של האדם, מכיל סוגי אינפורמציה שונים ורבים - אינפורמציה חושית, מחשבות, רעיונות. ישנו תהליך הלמידה, איסוף אינפורמציה, אך כפי שאנו יודעים האינפורמציה משתנה בכל רגע האדם 'יודע' אינפורמציה מסוימת, מצומצמת, מהמכלול הרחב. הדבר תלוי, כפי שאמרנו, בהתניות שונות ברגע נתון. כעת נחקור את המנגנון ההפוך לזה ה'לומד', זה שאוגר ידע.
האם יש דעיכה של ידע? קיימות מערכות לימוד רבות, במשך כל ההיסטוריה האנושית - אנשים מנסים לשכלל את יכולת הלימוד כדי לצבור עוד ידע. הידע הקולקטיבי גדל, כמו כן מצטבר ידע אישי מרגע הלידה, ההורים מלמדים את הילדים כיצד יש להתנהג, מה מותר או אסור לעשות, בבית הספר לומדים היסטוריה, מתמטיקה, ספרות וכו' ומעבר לכך ישנם החוויות האישיות שכל אדם חווה. אם כך, מה נזכר מכל אוסף עצום זה של אינפורמציה? מה נשכח ומדוע? יש מספר גורמים משפיעים. נסתפק בציון חלק מהם: רמת העירות (attention) של האדם בזמן הקליטה, יחס רגשי כלפי הנקלט (משיכה, דחייה, שוויון נפש), רמת ריכוז, מצב מנטלי של מבנה המחשבות.
באופן טבעי שכחה נוצרת עם הזמן, מידע שאינו דרוש ברגע מסוים, שאין לו את התנאים שמחייבים אותו להתעורר, ידעך. עם זאת, בחיי היום יום, אדם מנסה לרכוש ידע מסוים ולשם כך עליו להסיט את תשומת הלב שלו מאובייקט המחשבה הנוכחי. כמו כן, כאשר עולה מחשבה או הרגשה מטרידה והאדם מנסה להיפטר ממנה, כלומר, לשכוח אותה.
לשכוח ידע באופן רצוני הוא ניסיון הדחקה. כיצד ניתן להתעלם באופן רצוני מידע כלשהו? הדבר דומה לתרגול עצמנו לשכוח, או במילים אחרות לזכור לשכוח, ומכאן, סתירה - קונפליקט. לדוגמה, בילדותי קרה מקרה שאבי צעק עלי כיוון ששברתי את מכשיר הטלויזיה. התוצאה היא שנעלבתי, נפגעתי, הפגיעה הזו נחרטה בראשי, הזיכרון הזה, המחשבה על כך מטרידה, אני רוצה למחוק אותה - לשכוח אותה. העלבון, הפגיעה הזו - הרגשנות הזו לא נותנת לזיכרון זה לדעוך, להעלם, למרות שיש רצון להיפטר מזיכרון זה. עדיין, יש מחשבות אחרות על אבי, מקרים אחרים בהם אבי שימח אותי, נתן לי מתנה, או שחיבק אותי. התוצאה הייתה שמחה, הנאה, גם מקרה זה נותר בזיכרוני - באופן דומה, הרגשנות הזו לא נותנת לזיכרון לדעוך, ויש רצון לשמור על זיכרון זה. אנו רואים שיש רגשנות, ורצונות בעד ונגד שמירה של זיכרונות.
דוגמה נוספת, ישנו הרעיון 'אני ישראלי' או 'אני ערבי' או 'אני יהודי', אני מגדיר את עצמי בתוך קבוצה, מפריד אותי מהאחרים, מחלק את העולם ל'אני' - 'אנחנו' - 'הם'. בהגדרה זו אני מקבל על עצמי אפיונים מסוימים כמו מסורת וכל השאר. נוצרת תפיסת עולם מחולקת, שבורה, מקוטעת. אחר כך הרעיונות האלו מביאים אותי לידי פעולה - יחס לאחר כשונה, למרות שהאחר יכול להיות בדיוק כמוני והניסיון יכול להראות לי שהדבר באמת כך, אך הידע מעוור אותי, לא נותן את האפשרות לראות שהתפיסה 'אני ישראל' או 'אני ערבי' או 'אני' ו - 'הוא', הם רעיונות בלבד, מוגבלים בטבעם.
ידע שונה מביא לפעולה שונה - ישנו המצב בו קיימים שני רעיונות הנוגדים זה את זה. אך ברגע שיש לבצע פעולה (הקשורה ברעיונות אלו) מתחייב שהיא תהיה בסתירה עם אחת הרעיונות (או שניהן) - כיוון שפעולה היא אחת - אין בה אמביוולנטיות. כך נוצר קונפליקט בין הרעיונות לפעולה, וכל זאת על בסיס ידע.
קונפליקטים אלו יוצרים מבנה חשיבה פרגמנטי, מקוטע, שבור. זיכרונות כואבים וזיכרונות משמחים הסותרים זה את זה, רעיונות ותפיסות שונים שאינם מתיישבים זה עם זה. כל ההרגלים ודפוסי מחשבה מעין אלו יוצרים טבע פרגמנטי של הידע והזיכרון.
אנו רואים שמבנה הידע הוא פרגמנטי בטבעו. השפה היא חלק ממכלול הידע, בהמשך נראה כיצד בידע השפה (מילים, "משמעויות", משפטים וכל השאר) יש סתירות פנימיות המובילות לקונפליקטים.
Language Perception, Ambiguity & Conflict
התיאוריות הבלשניות הנוכחיות מנסות לגלות כיצד אנשים משתמשים בידע לשוני, ידע מילולי של שפה. השפה משמשת לתקשורת בין אנשים, כותב העבודה הזו מנסה לתקשר עם הקורא, לספר לו או לה משהו. התפקיד המרכזי והחשוב של השפה הוא לתווך בין הדובר והשומע, הכותב והקורא. דוברים יש הרבה - מלמדים תינוקות לדבר, אחר כך מלמדים אותם להתבטא, אחר כך מלמדים אותם איך להביע את עצמם. אף פעם לא מלמדים איך לשמוע, איך להקשיב. מדברים הרבה, כותבים הרבה, אבל אין מי שישמע אין מי שיקרא. אנשים לא יודעים איך, מעולם לא לימדו אותם.
הבלשנים חוקרים את השפה, הם מוצאים פיסות של שפה, מגדירים אותן ובונים תיאוריות סביבן, מודלים מורכבים, הנחות על גבי השערות, תוך ויכוחים והתנצחויות בינם לבין עצמם. הם חוקרים את השפה, מחלקים אותה לחלקים: משפטים, מילים, אותיות, עיצורים, לקסיקון, תחביר, קונטקסט ועוד. בוחנים את כל החלקים מכל כיוון אפשרי, ומנסים לגלות את הקסם הגדול - המשמעות.
השפה, זאת שהאנשים משתמשים בה בשוק, ברחוב, בישיבות עסקים, בהחלטות מדיניות, בין ילדים להורים שלהם, בין שכנים, בין חברים, בין אוהבים, בין שונאים. כולם רוצים להגיד משהו, כולם רוצים לשמוע מה יש לשני לומר. לא חוקרים, לא בוחנים, לא מחלקים אלא מדברים, משתמשים.
תהליך ההבנה של שפה הוא מורכב ומסובך, מתחיל מרגע שאנו שומעים משהו, מרגע שאנו רואים משהו ועד לרגע של הבנה. החוקרים אומרים לנו שאם נחקור את המוח נוכל לגלות איך המנגנון עובד, אחרים עורכים ניסויים ומסכמים את המסקנות בתיאוריות. הם מספרים שיש שיתוף של מספר תהליכים סימולטנית, הם מספרים שיש רצף של תהליכים הקורים בזה אחר זה. כל אחד חוקר מקרה מסוים, ייחודי, ואחר כך מחבר אותו לקבוצת מחקרים אחרים, משווה אותו. אומרים לנו שכך אנו נגיע להבנה כוללת של מערכת השפה. אנו אוספים עוד ועוד מידע, מחקרים, ניסויים, הנחות, טענות, מסקנות. אנחנו מתקדמים, עוד מעט נגיע.
ולנו כבני אדם יש עוד בחיים: רצונות, תשוקות, הנאות, פחדים, כעסים, שנאות, אהבות, וגם הרבה בלבול, ואת כל זה אנחנו רוצים לספר לאחרים. אז אנחנו משתמשים בשפה, אנחנו חייבים. אנחנו גם רוצים לשמוע מה יש לאחרים לומר עלינו, אז אנחנו לפעמים גם מקשיבים.
בואו ננסה לשים את החוקרים לרגע בצד. את פודור (Fodor), גרנסבאכר (Gernsbacher), גריג (Gerrig), פרייזר וריינר (Fraizer & Rayner), פיקרינג ופריסון (Pickerng & Frisson), סוויני (Swinney), טיטון (Titone), קיסר (Keysar) וכל השאר וננסה ללכת יחד לתוך העניין, בצורה רצינית ועמוקה.
הרי גם אנחנו משתמשים בשפה, גם אנחנו מדברים, שומעים, קוראים וכותבים. הרי זה ממש מולנו, ממש כאן, וזה לוקח חלק גדול בחיים שלנו, יש לזה הרבה משקל - אנחנו מדברים בצורה שונה לאנשים שונים, אנחנו מנסים לבחור את המילים הנכונות ולפעמים גם טועים. אנחנו נפגעים ממילים, ונהנים כאשר מחמיאים לנו. אנחנו יודעים שיש לשפה השפעה גדולה על חיינו.
אנחנו רואים שהשפה היא רק חלק מכל המרחב הפסיכולוגי שלנו לכן לא נוכל ליצור מחקר לוגי אנליטי של השפה כי אנחנו חלק מזה. השפה לא קיימת מחוצה לנו, מחוץ למתחם האנושי, אנחנו היצרנים ואנחנו הצרכנים של השפה ולכן המחקר של השפה הוא גם המחקר של עצמנו.
עלינו להבין את כל זה לפני שנתחיל. הדובר מנסה לומר לנו משהו, הוא מציע משהו. הוא לא מבקש שתקבלו את מה שהוא אומר אלא מבקש שלא תדחו את שהוא אומר. נקרא וננסה להבין, שנינו יחד נתבונן בתהליך כפי שהוא מוצג בכתב וכפי שהוא קורה במציאות, מתוך מה שקורה לנו.
I. הגדרה מחדש של מושגים
כאן נציג מספר מושגים אשר נעשה בהם שימוש רב בהמשך, אין זה בירור משמעותם אלא הגדרה המסבירה את כוונתם.
A. משמעות
משמעות בשפה מילולית - מהי משמעותן של מילים לגבי המשתמשים בהם. השאלה כאן אינה מהי והאם יש משמעות אובייקטיבית למילים אלא מהו היחס בין הקורא או השומע למילים אותן הוא מנסה לפענח.
אילו שימושים יש לשפה? ישנו השימוש המקובל לתקשורת בין אישית, מצד אחד הדובר ומצד שני השומע, או, מצד אחד הכתוב ומצד שני הקורא. כך מצאנו שני נתיבים שונים לקליטת שפה: ראייה ושמיעה
* יש גם את כתב הברייל המפוענח ע"י מישוש אך היחס אליו דומה במידה מספקת כדי להתעלם ממנו בהמשך.
הקורא או השומע הם המפענחים. מפענחים את מה? את האינפורמציה הנמסרת, כלומר את הכתוב או הנאמר.
מהי אינפורמציה זו? ישנם שלבים רבים לפענוח, שכבות של אינפורמציה אשר עוברת פענוח. האינפורמציה הזו היא מה שנקלט בחושים: צורות, צבעים, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות, מחשבות. חלק קטן ומסוים מתוך כלל האינפורמציה היא האינפורמציה הנמסרת - האינפורמציה אותה הדובר או הכותב התכוונו להעביר לשומע או לקורא.
האם האינפורמציה הנמסרת היא המשמעות? על כך הדעות חלוקות, כלומר, הדבר תלוי בגורמים רבים, כגון מהי כוונת הדובר / הכותב, הידע של המפענח. אנו נסקור גורמים והתניות אלו בהמשך.
בשפה אנו עושים שימושים במילים. מהם מילים? צירופי אותיות או פונמות (תרשים ויזואלי או צליל) המייצגים דבר מה במציאות כגון מראה, צליל, ריח וכו' או מייצגים קונספט.
מהו קונספט? הכוונה לרעיון, מחשבה. הפשטה מנטלית, תיאור של דבר שאינו לו מימוש במציאות.
B. מובן, השתמעות
משתמשים בהשתמעויות לציון דקויות שאינן מובנת באופן ברור מתוך מילה מסוימת. הדבר דרוש כאשר תיאור מצריך מידת דיוק רבה. יש צורך בדיוק אך השפה ככלי לתיאור המציאות מוגבלת. המילה היא לא 'הדבר' - המילים המתארות הן לא האובייקט המתואר.
אנו יכולים לתאר עץ כך: 'עץ אלון, בגובה 5 מטרים, עלים בצבע ירוק כהה' - המילים הן לא הגובה, לא הצבע, לא הצורה או התנועה של הענפים ברוח ועד כמה שנתאמץ לפרט ולדייק עדיין נשאר בגבולות השפה, אלו רק מילים.
ניקח לדוגמה את הנוף הנשקף מהחלון, אם ננסה לתאר מה שאנו רואים ברגע מסוים באמצעות שפה מילולית ייתכן ויידרש לכך משפט אחד, פיסקה אחת, עמוד אחד, שבעה עמודים, ספר אחד, סידרת ספרים ואף יותר מכך.
במה הדבר תלוי? הנה חלק מהגורמים המשפיעים על רמת ועומק תאור של המציאות בשפה מילולית:
מצב פיזיולוגי - האם הראייה תקינה, רמת ההבחנה בפרטים.
מצב מנטלי - האם החשיבה מופרעת ע"י בלבול, מצבי רוח: כעס, שנאה, תשוקה. השפעה של רמת הריכוז.
רצון וכוונה - סיבות ומטרת התיאור (האם נכתוב על מבנה העלים מבחינה מולקולרית של העץ או נסתפק בתיאור הצבע שלהן בלבד).
ידע של השפה - רמת הבעה בשפה מילולית.
זמן - הנוף הנשקף מהחלון משתנה בכל רגע. ייתכן שמבט חטוף לא יספיק לתפיסה מלאה של כל הנראה.
* אי אפשר לקבוע סדר חשיבות, כל אחד מהגורמים הללו הוא אוטונומי בהשפעתו.
מגבלות השפה גורמות לדוברים לנסות ולמתוח את הכוונות הקונבנציונאליות של מילים וקונספטים למעבר ליכולת התיאור שלהם. הנטייה להשתמש בשפה שלא כראוי, באופן זה, גורמת לבעיות בתקשורת בין אישית וליצירת סתירות פנימיות בתוך השפה.
C. קונטקסט
הסביבה הקוגניטיבית מכונה קונטקסט. מה קיים בסביבה הקוגניטיבית? ישנו הקולט / המפענח / השומע / הקורא. הכוונה לבן - אדם.
לאדם 5 מקורות קלט חושיים: העין רואה מראות, האוזן שומעת צלילים, האף מריח ריחות, הלשון טועמת טעמים, הגוף חש תחושות. בנוסף לחמשת החושים, לאדם חוש מנטלי אשר. בדומה לשאר החושים הוא 'תופס' מחשבות.
בהקשר לשפה נצמצם את הדיון לשלושת החושים הרלוונטיים לתהליך פענוח שפה מילולית, למרות שנזכור שיש לחושים האחרים השפעות על תהליך זה ויש להביא השפעות אלו בחשבון. החושים הרלוונטיים הם: הראיה (תהליך הקריאה), השמיעה (תהליך הבנת דיבור) וחשיבה (דיבור פנימי ומניפולציות מילוליות).
האלמנט השני אותו אנו מוצאים בסביבה הקוגניטיבית הוא הידע (Knowledge), מה שידוע (What is Known).
מהו ידע? נתייחס למושג מידע כדי להבין את המושג ידע.
אם כך, מהו מידע? מידע הוא אלמנטים שנקלטו באחד מששת החושים, כלומר, מראות שנראו, צלילים שנשמעו, ריחות שהורחו, טעמים שנטעמו, תחושות שהוחשו, ומחשבות שנחשבו. מעבר לכך ישנם תוצרים של מניפולציות מנטליות שנעשו על ידע זה (לדוגמה פתרון בעיות לוגיות, דמיונות ויזואליים).
מה היחס בין מידע לידע? זרם המידע עובר עיבוד וממנו נוצר מה שמכונה ידע.
האם הידע הוא הזיכרון? היחס המקובל למושג זיכרון הוא כדבר המכיל את הידע, כמו ארון בו מאוחסן הידע. כפי שאנו רואים, הקליטה של אינפורמציה חושית מתנהלת כל הזמן (מלבד בזמן שינה עמוקה), כלומר כמות אדירה של מידע / ידע חדש נקלטת כל הזמן ולכן ישנה בעייתיות בתיאור של הזיכרון כדבר סטטי, קבוע, מוגבל ולכן הדימוי לארון מטעה. הזיכרון או הידע מוגבלים במובן זה שמכלול הידע אינו נגיש ברגע מסוים אלא חלקים מעטים בלבד.
מדוע אין נגישות לכל הידע? כבר בתהליך התפיסה יש פרגמנטציה - האדם לא ער לכל הנקלט, הוא ער לנקלט בחוש מסוים ברגע אחד וער לנקלט בחוש אחר ברגע שני, כמו קוף שקופץ מענף לענף. זהו טבע התודעה. הגורמים להסטת העירות (תשומת הלב), הנם רבים, חלקם תלויים במידע הנקלט וחלקם בקולט עצמו מבחינת מצב רוחו (תודעה, mind) באותה עת. אם הידע הוא פרגמנטי מובן שהנגישות לו תהייה מקוטעת ובעייתית. גורמים אחרים הם דעיכה של המידע לאחר זמן או תוצאה של הסטת תשומת הלב למידע חדש או אחר.
אם כך, מהו הידע? 'הידע הוא האדם' - הידיעות על העולם שעובדו והתגבשו הן המבנה המנטלי של האדם. הידע מתגבש מרגע הלידה, וממשיך בתהליך זה עד המוות. כך האדם הוא תוצר של התרבות, האקלים, אוכל, הסביבה, המצב הכלכלי, ההורים - כל החשיבה של האדם היא תוצאה של כל זה.
האם המושג ידע או זיכרון הן קונספט מופשט (Abstract) בלבד? במובן מסוים הדבר נכון כל עוד אין נגישות לכל מרחב המידע שנמצא במוחנו, כל עוד אין רגע עליו נוכל לומר שיש נגישות לכל הידע המאוכסן בזיכרון.
מהו מרחב הידע? האדם הפשוט לא יכול לענות על שאלה כגון 'מה אתה יודע? ' או 'מה יש בזיכרונך? ' אמנם, יש אפשרות בנקודת זמן מסוימת לזכור מספר מאורעות או חוויות אך עדיין באופן מאוד מוגבל. לכן גם באופן רצוני הגישה לידע זה, שאנו מאמינים שהוא מאוכסן בזיכרון, היא מוגבלת, מקוטעת, חסרה ולכן בעייתית.
D. זמן
רובנו חושבים במושגים של זמן. הזמן הוא תנועה - מ'כאן' ל'שם'. ישנו זמן כרונולוגי - הזמן שייקח להגיע מירושלים לתל - אביב, וישנו זמן מנטלי (פסיכולוגי) של חשיבה - המחשבה היא תנועה, המחשבה היא זמן. תפיסת הזמן מושתת על חשיבה - העבר אינו קיים אלא במחשבותינו בלבד, וכך גם העתיד. ההווה - מה שקורה עכשיו הוא מה שיש. לכן התנועה בין מה שקרה קודם לעכשיו, מה שקורה עכשיו למה שקרה קודם, או, מה שקרה למה שיקרה, מה שקורה למה שיקרה, ולחילופין - כל התנועה הזו היא מרחב הזמן המנטלי.
קליטת שפה באם בשמיעה או בקריאה דורשת זמן. ברצף זמן זה כל החושים פועלים באופן סימולטני, ישנה קליטת מידע אחר מלבד מידע של 'שפה מילולית' בחושי הראייה והשמיעה, ולכן הדבר מצריך פענוח של השפה מתוך כל שדה הראייה והשמיעה. האדם כיצור דינמי עובר שינויים בזמן זה, הידע משתנה, הזיכרון משתנה. בשל שינויים אלו נוצרים הפרעות בתהליך פענוח השפה (פגיעה ביחס מפענח - מפוענח). הפרעות של רעשים (צלילים) מקשים על פענוח דיבור מתוך המרחב השמיעתי, בדומה לכך, הפרעות ויזואליות (אובייקט שעובר במרחב הראייה לפתע) יפריעו לקריאה. באותה מידה כל גירוי אחר מששת החושים שיהיה מספיק דומיננטי יפריע לתהליך הבנת השפה.
האם השפה יכול להיות מתוארת כמודל מתמטי תיאורטי?
במתמטיקה אין זמן - חישוב של 1+1 שווה ל - 2, אין תנועה בשוויון זה. יחסים כמותיים (ratio) כמו המשוואות נכונים ברמה תיאורטית ואין להם השפעה של זמן. אין כאן רצף של קליטה חושית, העיבוד הלוגי הוא עיבוד מנטלי של יחסים וכמויות ולא של קלטים חושיים חווייתיים, כלומר אין כאן יחסים (relationship) שקופים עם אובייקטים בעולם. כמובן שיש למתמטיקה מקום משלה ושימושים רבים אך כאשר אנו חוקרים את היחסים בין אדם לשפה לא נוכל להשתמש באותם כלים תיאורטיים לוגיים כמו במתמטיקה. העיבוד של שפה אינו חישוב של כמויות, אינו השוואות של יחסים כמותיים, אלא דרך תקשורת, מילים לעומת מספרים מייצגים אובייקטים בעולם (מראות, צלילים, וכו') לקונספטים ולכן כללים אריתמטיים לא חלים עליהם ואין להם דבר אתם. לכן, עלינו לבחון את התהליך - את התנועה - את ההתנהגות, של החשיבה והתודעה בזמן ניסיונות פענוח השפה. שימוש במודל תיאורטי עם כל הנחות הקדם, התבניתיות והקיבעון שבו לא יאפשרו לנו להבין את התנועה האדירה, ההשתנות הבלתי פוסקת של התהליכים המנטליים ובכללם - השפה.
II. הסביבה הקוגניטיבית
A. הקונטקסט הפנימי
1. ידע והתניות
הידע שאנו צוברים מרגע הלידה קובע כיצד נפעל בכל רגע ורגע. כאן נכללים כל האמונות, הדעות, הרעיונות והיכולות המנטליות. הידע כמבנה הידיעות, הוא מערכת מסועפת שבסופה מביאה את האדם לידי פעולה. אם אדם דובר אנגלית, יש ביכולתו לדבר ולתקשר מילולית עם אדם נוסף בעל ידע דומה, ללא הידע של השפה האנגלית לא הייתה אפשרות זו. כעת נתבונן ביחס של האדם בעל ידע של שפה כלשהי אליה, מה טיב היחסים הללו? אני יודע עברית, גדלתי בסביבה בה אנשים דיברו עברית, ראיתי ושמעתי כיצד אנשים סביבי מתקשרים בעזרת השפה, היו ניסיונות לתקשר גם איתי וכך עברתי תהליך של למידה. תהליך זה לימד אותי כיצד להגיב לצליל מסוים, מה היחס בין צליל המסוים הזה לעולם, מה הקשר שלו ל'מציאות'. מאוחר יותר לימדו בבית הספר סימנים גרפיים המייצגים צלילים, כך שנבנתה מערכת מקבילה של ייצוגים ויזואליים המתאימה למערכת הצלילים בעלת ההקשרים למה שבעולם. למערכות אלו נקרא שפה מילולית, כיוון שהיחידות במערכות אלו הן מילים (המקבילות לאובייקטים חושיים). הלימוד נעשה בעזרת תרגול - לימוד של תגובות נכונות לגירויים חושיים, ולזה אנו קוראים ידע של שפה.
מה בין ידע של שפה והתניות? הידע יוצר התניות (conditions) - האדם בעל ידע מסוים מגיב לגירויים בהתאם לאותו ידע. הוא מתורגל לזה, בדיוק כמו מכונה, אוטומטי, אמנם הוא יכול להיכשל בזיהוי או בפענוח או בכל שלב אחר, אך עדיין "המכונה" מנסה לפעול על פי ההתניות שתורגלו. ידע של שפה הוא ידע מועיל ולכן הרצון והכוונות לשמר אותו הם חיוביות. האדם רוצה להבין את האדם השני העומד מולו ומדבר אליו, הוא מעוניין לקרוא את שכתוב בעיתון, הוא רוצה לתקשר עם אחרים, לדבר ולכתוב, ולכן אין דעיכה של מערכת ההתניות והידע של השפה כל עוד מדברים, מקשיבים, קוראים וכותבים.
2. זיכרון ואינפורמציה
הזיכרון, מכלול הידע של האדם, מכיל סוגי אינפורמציה שונים ורבים - אינפורמציה חושית, מחשבות, רעיונות. ישנו תהליך הלמידה, איסוף אינפורמציה, אך כפי שאנו יודעים האינפורמציה משתנה בכל רגע האדם 'יודע' אינפורמציה מסוימת, מצומצמת, מהמכלול הרחב. הדבר תלוי, כפי שאמרנו, בהתניות שונות ברגע נתון. כעת נחקור את המנגנון ההפוך לזה ה'לומד', זה שאוגר ידע.
האם יש דעיכה של ידע? קיימות מערכות לימוד רבות, במשך כל ההיסטוריה האנושית - אנשים מנסים לשכלל את יכולת הלימוד כדי לצבור עוד ידע. הידע הקולקטיבי גדל, כמו כן מצטבר ידע אישי מרגע הלידה, ההורים מלמדים את הילדים כיצד יש להתנהג, מה מותר או אסור לעשות, בבית הספר לומדים היסטוריה, מתמטיקה, ספרות וכו' ומעבר לכך ישנם החוויות האישיות שכל אדם חווה. אם כך, מה נזכר מכל אוסף עצום זה של אינפורמציה? מה נשכח ומדוע? יש מספר גורמים משפיעים. נסתפק בציון חלק מהם: רמת העירות (attention) של האדם בזמן הקליטה, יחס רגשי כלפי הנקלט (משיכה, דחייה, שוויון נפש), רמת ריכוז, מצב מנטלי של מבנה המחשבות.
באופן טבעי שכחה נוצרת עם הזמן, מידע שאינו דרוש ברגע מסוים, שאין לו את התנאים שמחייבים אותו להתעורר, ידעך. עם זאת, בחיי היום יום, אדם מנסה לרכוש ידע מסוים ולשם כך עליו להסיט את תשומת הלב שלו מאובייקט המחשבה הנוכחי. כמו כן, כאשר עולה מחשבה או הרגשה מטרידה והאדם מנסה להיפטר ממנה, כלומר, לשכוח אותה.
לשכוח ידע באופן רצוני הוא ניסיון הדחקה. כיצד ניתן להתעלם באופן רצוני מידע כלשהו? הדבר דומה לתרגול עצמנו לשכוח, או במילים אחרות לזכור לשכוח, ומכאן, סתירה - קונפליקט. לדוגמה, בילדותי קרה מקרה שאבי צעק עלי כיוון ששברתי את מכשיר הטלויזיה. התוצאה היא שנעלבתי, נפגעתי, הפגיעה הזו נחרטה בראשי, הזיכרון הזה, המחשבה על כך מטרידה, אני רוצה למחוק אותה - לשכוח אותה. העלבון, הפגיעה הזו - הרגשנות הזו לא נותנת לזיכרון זה לדעוך, להעלם, למרות שיש רצון להיפטר מזיכרון זה. עדיין, יש מחשבות אחרות על אבי, מקרים אחרים בהם אבי שימח אותי, נתן לי מתנה, או שחיבק אותי. התוצאה הייתה שמחה, הנאה, גם מקרה זה נותר בזיכרוני - באופן דומה, הרגשנות הזו לא נותנת לזיכרון לדעוך, ויש רצון לשמור על זיכרון זה. אנו רואים שיש רגשנות, ורצונות בעד ונגד שמירה של זיכרונות.
דוגמה נוספת, ישנו הרעיון 'אני ישראלי' או 'אני ערבי' או 'אני יהודי', אני מגדיר את עצמי בתוך קבוצה, מפריד אותי מהאחרים, מחלק את העולם ל'אני' - 'אנחנו' - 'הם'. בהגדרה זו אני מקבל על עצמי אפיונים מסוימים כמו מסורת וכל השאר. נוצרת תפיסת עולם מחולקת, שבורה, מקוטעת. אחר כך הרעיונות האלו מביאים אותי לידי פעולה - יחס לאחר כשונה, למרות שהאחר יכול להיות בדיוק כמוני והניסיון יכול להראות לי שהדבר באמת כך, אך הידע מעוור אותי, לא נותן את האפשרות לראות שהתפיסה 'אני ישראל' או 'אני ערבי' או 'אני' ו - 'הוא', הם רעיונות בלבד, מוגבלים בטבעם.
ידע שונה מביא לפעולה שונה - ישנו המצב בו קיימים שני רעיונות הנוגדים זה את זה. אך ברגע שיש לבצע פעולה (הקשורה ברעיונות אלו) מתחייב שהיא תהיה בסתירה עם אחת הרעיונות (או שניהן) - כיוון שפעולה היא אחת - אין בה אמביוולנטיות. כך נוצר קונפליקט בין הרעיונות לפעולה, וכל זאת על בסיס ידע.
קונפליקטים אלו יוצרים מבנה חשיבה פרגמנטי, מקוטע, שבור. זיכרונות כואבים וזיכרונות משמחים הסותרים זה את זה, רעיונות ותפיסות שונים שאינם מתיישבים זה עם זה. כל ההרגלים ודפוסי מחשבה מעין אלו יוצרים טבע פרגמנטי של הידע והזיכרון.
אנו רואים שמבנה הידע הוא פרגמנטי בטבעו. השפה היא חלק ממכלול הידע, בהמשך נראה כיצד בידע השפה (מילים, "משמעויות", משפטים וכל השאר) יש סתירות פנימיות המובילות לקונפליקטים.
050-3331-331