בעידן הטכנולוגיה המתקדמת, אנו מוצאים את עצמנו יותר ויותר מתקשרים מאחורי המסכים. מסכי הטלפון, מסכי המחשב, מסכי הטלויזיה...

אנו ממעטים להיפגש.

אם בעבר נסענו לטיול משפחתי ושוחחנו, שיחקנו, רבנו... כיום, הילדים יושבים מאחור וצופים במסך המקובע לכיסא ועסוקים בצפיה בסרט!

המסך מאפשר לנו להתגונן, ומאפשר לנו לשים איזו מסכה שנוח לנו...

אנו בוחרים תמונה שמוצאת חן בעיניינו ומייצגת את מה שאנו מעוניינים להציג! רושמים כמה מילים שמגדירות אותנו, להלן הפרופיל... וכך מתקשרים עם העולם. במקום להיפגש ולשוחח פנים מול פנים, אנו שולחים מייל

מיסרון ( (SMSאו משוחחים בצ'אט.

כולנו רוצים פתיחות ואמון ומאוד רוצים שהאחר ישתף אותנו ברחשי ליבו.

אך קל לנו יותר להתנהל מאחורי מסך מגונן.

בשיחה אחד על אחד, האוטומט שלנו גורם לנו לחשוב פעמיים לפני שאנו "פולטים" משהו שמה, מה שאני יאמר עלול להתפרש בצורה כזו או אחרת

אולי יחשבו שאני טיפש, אולי יחשבו שאני שרוט, אולי לא יבינו אותי, אולי, אולי, אולי!!!

אם נתבונן על זה יותר לעומק, כל זה נובע מהמקום שרובנו, לא ממש מרגישים נוח עם מי שאנחנו. כל אחד ואחת מאיתנו מנסה להסתיר את "הפגמים" שקיימים בו.

תקשורת דרך מסך, מאפשרת לנו לערוך, למחוק, לתקן ובעיקר לחשוב לפני שאנו מעלים את זה לאוויר. בשיחה פרונטאלית, הכל מידי, וייתכנו התקלות.

אך כמו תמיד, ההפוך על הפוך הוא שמאפשר תקשורת, פתיחות ואמון

כמאמנת אישית חוויתי את ה "טראומה " כשהמתאמן אמור לבטוח בי ולחשוף בפני את מערומיו.

על מנת להקל על המצב, למדתי לשתף ו" להתפשט " בפניו ובכך לפתוח לו את הדלת. סיפרתי על החולשות, הפגיעות, ההתמודדות.

אך לשם כך נדרש ממני לאהוב את מי שאני ולהעריך גם את מה שנחשב בעיני בעבר כפגם.

שנים הסתתרתי מאחורי המסיכות שיצרתי לעצמי.

לא פעם שמעתי את המשפט: "את דפוקה "...

כל זמן שהאמנתי שמשהו אצלי דפוק, נעלבתי והסתגרתי וכמובן לא שיתפתי באמת מי אני ומה אני. חששתי.

לאורך השנים למדתי והבנתי שאין טוב או רע, מקולקל או תקין.

לכל תכונה "מקולקלת" יש צד "מתוקן". הכל תלוי בזווית ההתבוננות והבחירה בידנו.

בשפת האימון אנו קוראים לזה צד מעכב וצד מקדם.

מתוך ההבנות הללו נוצרה בי השלמה.

כשתחושת ההשלמה ותחושת השלם נטמעה בחיי, יכולת השיתוף שלי הלכה וגדלה ועימה כמובן גם הפתיחות, האמון והתקשורת הפרונטאלית.

אני שומעת ממתאמני לאחר שחברו לתחושת השלמה, שבכל פעם שהם משתפים את הסביבה שלהם במערומיהם מתוך עוצמה, הם חווים שהסביבה נפתחת אליהם חזרה ומחבקת אותם באהבה רבה.

דווקא מהמקום הכי לא צפוי.

מי היה מדמיין שאת האהבות הכי גדולות בחיינו נחווה דווקא בזכות מי שאנחנו ולא בזכות המסיכות היפות שהצגנו על מנת להסתיר את האמת שבתוכינו...

לסיכום:

המפתח לתקשורת שבנויה על פתיחות ואמון, הוא להכיל את עצמנו כפי שאנחנו מתוך הבנה שלכל תכונה יש צד מקדם וצד מעכב.

לאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו בטוב וברע, ללא שיפוטיות ולצמוח משם.

לאפשר לעצמנו לחשוף את עצמנו ובכך להשיג אהבה אמיתית מהסובבים אותנו.

לחיות מתוך חופש אמיתי ללא מגבלות, מוסכמות, וסטיגמות.

ובסיכומו של דבר לא לפחד להיחשף ולשוחח אחד עם השני ולהסכים לוותר על המסכים שממסכים.