בתוך מערכות יחסים בין הורים וילדים ניתן לאתר מניעים לא מודעים. נכנה אותם, אינטרסים נפשיים. מאמר זה מציע כי מעבר לקשר הפורמאלי הקיים במישור הגלוי בין הורים לילדים, קיימים גם מניעים נפשיים, מודעים או לא, התומכים ומחזקים את הקשר והופכים אותו למשמעותי ביותר. הבנת מניעים אלו ומקומם המרכזי בעולמו הרגשי של ההורה מפריכה את האמונה כי קשרים מסוג זה מייצגים דוגמה ל"אהבה ללא תנאי". אהבה ללא תנאי אפשרית, אך ברוב המקרים, כדי להשיגה יש הכרח לפתח מודעות אצל ההורה לעולמו הנפשי. פרק זה מביא מספר רווחים נפשיים המתקבלים בתוך יחסים בין הורים וילדים:
הורים נוטים לצפות כי הילד שיוולד להם, ידמה להם, ולא רק מבחינה חיצונית. אינטרס נפשי ראשון שיכול להיות קיים ביחסים בין הורה וילדו, הוא האנטרס להרחיב את עצמי על ידי 'שכפול העצמי'.
אישור עצמי ע"י שכפול עצמי
המחשבה יכולה להיות מנוסחת כך: "אני אוהב את עצמי, אני ביחס לאחרים הכי טוב שאני מכיר, ולכן טוב לי וטוב לעולם שיהיו עוד כמוני". חשיבות עצמית שמבוטאת כך, עשויה לחסום ילד להיות מי שהוא. ילד שרואה בעיני אביו / אמו את החיפוש אחר הדומה שבניהם עשוי להשתדל ולספק להם סיבות לסיפוק עצמי בכך שיוותר על תכונות, נטיות, מחשבות, רצונות וכיוונים ייחודיים, שפחות מקובלים על הוריו. הורים שמצפים שילדם יהיה משהו שהם מכירים מעצמם, מקבלים סיפוק רב מהאפשרות למצוא בתוך ילדם סימנים וביטויים של עצמם. "הוא כמוני בזה ובזה.. ", "אני והבת שלי חושבות אותו דבר.. " בכל פעם שמתגלה זהות כזו, דומה הדבר לתאומות, לזיהוי של עצמי באחר, שגורם לתחושה של שותפות, הזדהות, "אנו דומים". בדומה לצורך הבסיסי ב Miroring. אנטרס נפשי זה דואג לכך שהילד ירחיב את 'האני' של ההורה. שכפולו של ההורה עוזר לו לראות שיקופים של עצמו סביבו "הנה עוד כמוני" והוא מקבל מכך אישור / חיזוק לקיומו שלו.
אחת הסיבות לכך שהורה 'אוהב' יותר ילד מסוים, יכולה להיות קשורה בזה. מול ילד אחד יש להם תחושת תאומות כזו, ומול אחר לא. הורה שמחפש 'תאומות' יכול להיות מאוכזב, מול ילד שכאילו לא שייך אליו.. בשל שונותו. ילד עם אופי אחר, טמפרמנט, תחומי עניין, בחירות שונות, עשוי לזכות בהצבעת 'אי אמון' מצד הורה מאוכזב. אכזבה זו מלווה בשכנוע להיות אחר ממה שהנך, אז נשמע תלונות כמו "למה אתה פשוט לא יכול להיות כמו... לוותר על.. לעשות את.. למה שלא.. ". אם גם אחרי 20 שנה, עדיין מחזיק ההורה בציפיות שילדו יהיה משהו עבורו שהוא לא, יורגש מרחק רב וניכור ביחסים. הורה בעל חשיבות עצמית במקרים קיצוניים יתנכר ויתנתק מילדו שכל פשעו בכך שבחר להיות מי שהוא באמת.
יחסים בין הורים וילדים נמשכים תקופת חיים שלימה, מניעיהם הנפשיים של הורים בתוך הקשר עשויים להשתנות עם הזמן, ולהתאים את עצמם לפחדים לא מודעים שעולים ביתר שאת ככל שעוברות השנים.
הרגעת הפחד מפני המוות
מעבר לרעיון המשכיות הקיום של היחיד שמושגת ב'הקמת זרע', מופיע עם הזמן הצורך לוודא כי כשנזדקן, יהיה מי שיטפל בי וידאג לי. הציפיה מהילדים, כי יטפלו במסירות ובאהבה בהוריהם קשורה גם בפחד להיות תלוי באחרים.
ככל שאדם חש עצמו מתבגר, ככל שסימני הזמן ניכרים בפניו, הוא מבין שגם דרכו יום אחד תגיע אל קיצה, כנגד הפחד מהזדקנות, פחד מאי המשכיות = מהמוות, יש נחמה: להיות עם ילדים קטנים. ללוות ילד ברכיבה הראשונה על אופניו, להתלוות למסיבת חנוכה בגן, לחגוג יומולדת 3 וכד'. פעולות אלו מחברות ישירות לחוויות מתחילת החיים, לתחושה של צמיחה, להבטחה שיש לך עוד הרבה זמן כאן, ל "התחלה מחדש" שהילד מייצג. הילד יכול לשמש אם כך, מרגיע, וחוליית קישור לדבר בו אדם מבוגר חושק יותר מכל, חיבור לצעירוּת. כמו קמע הוא עשוי לשאת את הנכד סביב צווארו ולנשק לו בכל פעם שאימת הגיל תכביד על הכרתו.
הרבה פעולות עושה האדם החרד הממוצע בניסיון להבטיח לעצמו התמודדות טובה מול העתיד הלא נודע. הוא קונה לעצמו תעודות ביטוח שונות, או משקיע בתפילות לאלוהים, אך הדבר המוחשי הקיים ביותר עליו ניתן לסמוך כשמדובר בעתיד, הוא דבר חי, כלומר, ילדים. עניין אחר באותו עניין, היא הציפיות שמעוררות את המוטיבציה שלנו להשקיע ולגדל את הילדים לכל אורך הדרך: לכל הורה מן היישוב, הציפייה לקבל בבוא היום מילדיו השקעה בדומה להשקעתו שלו בגידולם. בפועל, התמודדות ילדים בגילאי 50-60 עם סוגיית הוריהם המזדקנים, לא תמיד תואמת ציפיות אלו. הרבה פרמטרים משפיעים על התוצאה, ולא יכולים להילקח מראש בחשבון.. פרמטרים הקשורים 'באהבה'? אולי.
בעוד שאהבת אם לילדיה נתפסת כ"אהבה ללא תנאי" אהבת ילדים להוריהם נתפסת כבעלת אנטרס. למה שילדים בגילאי 60 יאהבו מתוך אנטרס את הוריהם מולידיהם ויאהבו אחרת לגמרי את ילדיהם שלהם? עמדתי היא, כי אדם מנהל יחסים מתוך אותה מודעות שיש ברשותו. ואם יחסיו עם העולם מושתתים על אנטרס, יהיו כל יחסיו או רובם נובעים מאותו בסיס נפשי. לפי עמדה זו, הורים שמגדלים ילדים מתוך אנטרס, יהיו באותו זמן בהכרח ילדים שמטפלים בהוריהם שלהם מתוך אנטרס.
אשליית 'אהבת האם' במקרים מסוימים של קשישים המאושפזים היום בבתי אבות, מתגלית במלא הדרה. מעניין יהיה לבדוק, כמה מהקשישים מרוצים מאופן טיפול ילדיהם בם בזקנתם? זה זמן טוב לבצע סקר שביעות רצון.. ולשאול הורים אם היו עושים אחרת.. אם בהינתן אחרית שכזו, עדיין היו בוחרים להביא את אותם ילדים לעולם (או לפנות זמן ומשאבים לעצמם ולדאגה אחראית לאחריתם).
ניתן גם לשאול, האם באמת אפשר לצפות כי ממרחק כה גדול של זמן, ילדים או אנשים אחרים, ימלאו אחר התחייבות כזו ויטפלו בהוריהם? האם המניע "אני נתתי ולכן עלי לקבל בתמורה" תקף? יתכן ומשום שהחוזה הלא כתוב הזה נחתם בידיעת צד אחד בלבד, וללא הסכמה מודעת ומפורשת מהצד השני.. הוא לא תקף. נכון שזה פייר לקבל חזרה באותה מידה, אך האם ניתן לצפות ממרחק של 60 שנה ויותר עם כל מה שקורה בדרך, שכך אכן יקרה? הציפיה המוכרת לקבל חזרה מפלוני לפחות אותו הסכום שהושקע על ידי אלמוני בצ'ק לחתונתו, מראה לנו משהו על מניעים נסתרים לפעולות שאנו עושים. על אופן התנהלותנו בהסכמים לא כתובים מסוג זה.
בעוד שהפחד מהמוות עולה ומראה את עצמו לרוב בשלבים מאוחרים יותר של החיים (אולי לקראת גיל 40), פחד בסיסי לא פחות מלווה אותנו מגיל צעיר הרבה יותר ומהווה מניע נסתר להרבה מהיחסים שאנו מתנהלים בתוכם. מול חברים ובמיוחד מול בני זוג:
הרגעת הפחד להיות לבד
טיעון מקובל של הורים לילדיהם הרווקים: "למה שלא תעשי/ה ילד, עדיף לך להזדקן לבד? עדיף להיות ערירי / ת? " אנשים רבים נכנסים לתוך מערכות יחסים מחייבות יותר או פחות, מתוך פחד להישאר לבד. לערב הזה, למשך החורף הקרוב, או בהמשך החיים. גם כאן, מדובר באקט שמטרתו הלא מודעת היא הימנעות מתחושה רעה, הפעם תהיה זו תחושת הבדידות. רבים נכנסים לזוגיות בשל חרדה מפני הלבד. יש שעוברים מיד מקשר אחד למשנהו, שמיד 'מתאהבים' בבן זוג חדש ועוברים לגור יחד. האמונה "אם לא מתחתנים נשארים גלמודים" או האשליה "אם אתה בזוג אתה ביחד", גוברת. לא כל מי שבזוג או נשוי, מרגיש ביחד בתוך המערכת המשפחתית או הזוגית. לא כל מי שחי כיחיד, חי לבד, או מרגיש לבד. אנשים מצדיקים את עמדתם החרדתית גם בעזרת הרעיון שאדם יחיד, הוא חסר אונים מול החיים. גם זה, רק רעיון.
טיעון המשכיותו של המין האנושי
נראה סביר על פניו, שצריך לעסוק בהולדה מהטעם הזה: כשם שהשקיעו בי וילדו אותי, כשם שנתנו לי חיים, עלי להעביר את זה הלאה, לתת חיים לאחרים. להמשיך את השרשרת האנושית. או בניסוח אחר: "אם אף אחד לא ילד ילדים, לא יהיה פה כלום תוך 100 שנה.. " טיעון זה מזכיר במהותו את "אם אף אחד לא יתגייס לצבא, לא יהיה פה מדינה".. או "אם אף אחד לא ישלם מיסים" וכד'. מאחורי טיעון זה המחשבה שדבר נכון אם נכון שכולם יעשו אותו, ולא נכון אם אינו נכון עבור כולם. טיעון זה לא לוקח בחשבון אנשים שונים עם יכולות או צרכים שונים. המציאות מראה, כי כשכל אדם מחויב לאמת שלו, הכלל לא רק שלא יוצא נפסד אלא גם מרוויח. אנשים רבים משקיעים מאמצים רבים בהנצחת זכר קיומם, או זכר יקיריהם אם במצבות, הקמת אגפים בבתי חולים ומוסדות שונים, הוצאת ספרים וכל דבר בר קימא. כל כך הרבה דברים ישארו אחרי לכתנו, והתחושה כי קיומנו כה ארעי בעולם הולמת בעוצמה בתודעה. כבר דובר בכך בפרק המבוא למאמר, כי הבאת ילדים תורמת להרגעת החשש כי לא ישאר מאיתנו דבר לאחר לכתנו. שארים אלו, ממלאים צורך פרטי בהמשכת קיומנו ולא באים מתוך דאגה לאנושות. טובת הכלל יכולה לאפשר את הבחירה להביא פחות ילדים כדי לתרום לפתרון בעיית צפיפות האוכלוסין לשטחי המחיה שהולכים ומצטמצמים על הפלנטה וכד'.
שימושים פונקציואנלים בילד
הורים לפעמים מתוודים בהזדמנויות שונות בהרהורים שתרמו להחלטתם להביא ילד:
"חשבתי שעוד ילד יעשה לה טוב, ייתן לה משהו להתעסק איתו".. "חשבתי שאם יוולד לנו עוד ילד, זה יגרום לו להיות יותר בבית.. ", "חשבתי שילד יגרום לו להתחבר לתפקיד האבהי והוא יפסיק לחפש סיפוקים בחוץ"..
סוג כזה של שיקולים אינם נדירים במיוחד. הדינאמיקה של החיים מובילה אנשים המצויים בכל מני מצבים, לעשות ילדים מכל מני סיבות. מראש, עוד לפני שנולד, מעמיסים הורים אלו ציפיות ותפקידים על הילד, שמורגשים על ידו מתחילת חייו כעומס נפשי. בעיות נפשיות במקרים מסוימים מתפתחות לכדי מחלות גופניות (אסטמה, סכרת, התקפי חרדה ועוד) שכולן קשורות בהעמסות יתר רגשיות מסוג זה. ילדים מלוהקים כפתרון לבעיות בזוגיות לבעיות תקשורת של הוריהם ועל הדרך גם אמורים לספק להורים אלו מבנה יציב של משפחה ובית בישראל - ששם אותם בקבוצת האנשים ה'רגילים' שחיים חיים 'נורמאלים'. היינו כולנו רוצים לראות את הדור הבא של האנושות צומח מתוך הורות אחרת: אוהבת, מודעת ובעלת פניות, אך המרחק לשם עדיין רב.
עמידה בסטנדרטים
(סינדרום הדשא של השכן, I'll have what she has, או "למה את/ה לא כמו כולם")
לעמוד בסטנדרטים חברתיים, להיות מה שנורמאלי להיות, למדוד את עצמי ביחס לאחרים, זה דבר בסיסי הנטוע עמוק בתרבותנו. משפחה + ילדים זה חלק ממה שמקובל להיות. השוואה בין אדם לאדם נעשית באופן אוטמטי בכל עניין ודבר ובעקבותיה מופעלים שיפוט וביקורת. לכן מאמצים רבים מושקעים בהמנעות מחריגות. למשל דרך בדיקות ההריון. הצורך לוודא שהכל תקין, מזמין אותנו לבדוק: האם ההורה מקיים מעין חוזה לא כתוב שבו הוא מתנה את המשך התהליך בתנאי ש? האם הוא מוכן רק למאמץ מסוים בלבד כהורה? האם בכך הוא מכריז: אקבל על עצמי רק את החבילה הסטנדרטית של התנאים. אחרת אני מזדכה על הציוד, יוצא מהפרוייקט. המנעות מליטול חלק פעיל בפרוייקט קיימת גם בהמשך החיים: תמיד יש ברקע את "מה יגידו השכנים" או "למה את/ה לא כמו כולם? למה את/ה לא כמו הבת / הבן של.. ". הורה שעומד בפני ילד שבעיניו דורש ממנו יותר ממה שהתכוון לספק, יכול להצביע ברגלים ולצאת מהפרוייקט המשותף בדרכים רבות. אפשר לקרוא לזה "הפלה רגשית". כשאב בוחר להיות עסוק, לעשות שעות נוספות, ולא להקדיש תשומת לב לילדיו, הוא עשוי להיות אב שעבר "הפלה רגשית" שמאס ברעיון ההורות משלב בו התחוור לו כי זה דורש ממנו השקעה שלא התכוון לתת. קשר הורה - ילד שקיים רק למראית עין, קשר מנותק רגשית, מנותק מהשקעה אמיתית, קשר שמלא ביותר התלוננות וביקורת מאשר בקבלה ואישור, הוא הדרך של הורים לוותר על הפרוייקט לאחר שלב ההריון.
מצווה דתית
קיימת מצוות הולדה בהלכה היהודית המכונה "פרו ורבו". בפסוק כח' בפרק א' בבראשית נכתב: "ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את - הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל - חיה הרומשת על - הארץ". הנחיה זו ניתנה מיד לאחר צאתם של נוח ומשפחתו מהתיבה אחרי המבול. אחרי שלא נותר אדם חי לכאורה על פני האדמה. באותו פסוק יש מספר הנחיות שונות, שמטרתן הישרדות לאחר ארוע הכחדת המין האנושי. ההקשר בא נאמרו הציוויים מסבירה את הנחיצות של הדייג והצייד לצד הרבייה. אך נתעלם לרגע מה'עובדות'. נתעלם מההקשר ומהאבסורד שבהדגשת ציווי זה.
מיליוני מאמינים בעולם (יהודים ובני דתות אחרות) עושים ילדים כדי למצוא חן בעיני האל. כלומר, מתוך עשיית רצון ישות חיצונית שלאמונתם מקיימת אותם / אחראית על קיומם. לצד המצווה, אנשים אלו מחזיקים באמונה בתהליך 'צבירת נקודות' שאם הן טובות - יחזק ויאשר הדבר את העצמי. הצורך לחזק ולאשר את קיומי מופיע כאן בהקשר דתי: אני אהיה טוב מספיק, ראוי, נכון, כי אקבל אישור - חיזוק לקיומי מהאל, כשאעשה את רצונו. ילדים שכל קיומם בא מתוך קיום רצון האל, יהיו על תקן 'זבח לאל' (כמו יצחק שנעקד על ידי אביו במצוות האל). אין פה ולא כלום עם בחירה בהורות, ובטח לא עם אהבה ללא תנאי. התנאי הוא קבלת אהבת האל בתמורה.
במאמר מוסגר, היינו מצפים מהורים המאמינים שכל ילד הוא התגשמות הרצון האלוהי, שנברא בצלם, וכד', שיתייחסו ביראת כבוד לכל ילד באשר הוא, כי כל ילד הוא רצון אלוהים, גם אם מומש ע"י 2 הורים אחרים.. (היות ואלוהים אחראי על כל מה שקורה, הרי שגם ילד להורים בני דת או מוצא או גזע אחר.. הוא ילד של אלוהים)... המציאות מראה כי הורים המאמינים ב "אדם נברא בצלם אלוהים" לא מתנהגים כך בפועל. מדוע?
קיים עניין בסיסי, שגם הוא מניע נפשי לא מודע, הגובר על הרעיון האחדותי הנפלא הזה, והוא: הדומה לי, מאשר אותי והשונה ממני מאיים עלי (מחליש אותי). אני 'אוהב' את הדומה לי כי דומה זה מחזק את קיומי שלי. וצורך נפשי זה הוא המכריע. הוא המייצר את רוב הפלגנות הקיימת בין קבוצות באנושות. הדרך היחידה לאפשר לאחר ולשונה להתקיים ולקבל ממני אהבה למרות השוני, תתפתח, ככל שיוכלו בני אדם להרגיש ביטחון בקיומם. ככל שינטרלו יותר פחד.
לשם כך דרושה התפתחות נפשית, עלינו ללמוד כיצד להעניק ביטחון קיומי לעצמנו באופן שלא תלוי באחרים.. כיוון שזה לא חלק מתוכנית הלימודים של משרד החינוך.. יש לבחור בכך כבוגרים.. כמה מעט אנשים משקיעים בתהליך כזה, וכמה הרבה צורך יש בו ליצירת איכות חיים, שלום ולהרגעת סכסוכים.
הגשמה עצמית
תחת הגשמה עצמית אפשר לכלול את הטיעון, שבזכות הילדים אני מתפתח ולומד את עצמי, יותר מ באמצעות כל דבר אחר. אציע, כי אדם שמעוניין בהתפתחות, מפתח ערנות בתוכו שמאפשרת לו להתפתח דרך כל קשר משמעותי. כולל הקשר עם הוריו, עם אחיו, עם תלמידיו, מעסיקיו, לקוחותיו, וכל גורם אחר הנמצא עמו במגע.
בד"כ הורים משתמשים בהדחקות, הכחשות ושאר הגנות, נוכח המראות שמראים להם ילדיהם, מראות שהם כהורים אינם רוצים לראות, שמנקודת מבט רוחנית, אלו שיעורים שאינם רוצים ללמוד. אם רוב ההורים היו מעוניינים ללמוד ולהתפתח דרך ילדיהם, לא היינו זקוקים למכון אדלר, לסופר נני, למערכת בתי המשפט לעבריינות נוער, ול 70% מנפח פעילות בתי החולים.. כתוצאה מכך שהורים היו מקשיבים למסרים מהילדים בשלבים מוקדמים של הדרך ולא היה צורך להגיע לסוף שפעמים הוא מר. הורים מודעים, הם הורים מתפתחים. הורים שלומדים את עצמם לא רק דרך ילדיהם. ומתוך שזו דרך חייהם, גם ילדיהם מרוויחים וצועדים יחד במסע התפתחות משותף. רוב האנשים לא רוצים לדעת, לחשוב.. וקוראים לזה "לחפור" או שם נגאי אחר. רוב ההורים, לא מעוניינים להתפתח, ומשליכים על הקשר עם ילדיהם הרבה מאוד ציפיות משאלות חלומות.. שעל הילדים להגשים עבורם, ציפיות שכשהן נותרות לא ממומשות מייצרות כעס אכזבה וריחוק בין הצדדים.
אפשר להמשיך ולפרט סיבות שונות נוספות אך אותו העקרון יחזור בכולן. הסיבות המוצהרות להבאת ילדים מקורן בפנטזיה או דמיון מסוים שיצר את המוטיבציה לתהליך: "מה, לא בא לך איזה תינוק קטן? ". היחסים הנוצרים בפועל, מראים למתבונן הער, אלו מניעים נפשיים של ההורים מתממשים בקשר מול ילדם (או מול אחרים משמעותיים סביבם). ברוב המקרים נמצא כי הקשר עם הילד נועד לחזק ולאשר את קיומו של ההורה. וכמו אקמול לכאב שיניים - יש עניינים שהטיפול הנכון בהם מתחיל מהשורש.
הורים נוטים לצפות כי הילד שיוולד להם, ידמה להם, ולא רק מבחינה חיצונית. אינטרס נפשי ראשון שיכול להיות קיים ביחסים בין הורה וילדו, הוא האנטרס להרחיב את עצמי על ידי 'שכפול העצמי'.
אישור עצמי ע"י שכפול עצמי
המחשבה יכולה להיות מנוסחת כך: "אני אוהב את עצמי, אני ביחס לאחרים הכי טוב שאני מכיר, ולכן טוב לי וטוב לעולם שיהיו עוד כמוני". חשיבות עצמית שמבוטאת כך, עשויה לחסום ילד להיות מי שהוא. ילד שרואה בעיני אביו / אמו את החיפוש אחר הדומה שבניהם עשוי להשתדל ולספק להם סיבות לסיפוק עצמי בכך שיוותר על תכונות, נטיות, מחשבות, רצונות וכיוונים ייחודיים, שפחות מקובלים על הוריו. הורים שמצפים שילדם יהיה משהו שהם מכירים מעצמם, מקבלים סיפוק רב מהאפשרות למצוא בתוך ילדם סימנים וביטויים של עצמם. "הוא כמוני בזה ובזה.. ", "אני והבת שלי חושבות אותו דבר.. " בכל פעם שמתגלה זהות כזו, דומה הדבר לתאומות, לזיהוי של עצמי באחר, שגורם לתחושה של שותפות, הזדהות, "אנו דומים". בדומה לצורך הבסיסי ב Miroring. אנטרס נפשי זה דואג לכך שהילד ירחיב את 'האני' של ההורה. שכפולו של ההורה עוזר לו לראות שיקופים של עצמו סביבו "הנה עוד כמוני" והוא מקבל מכך אישור / חיזוק לקיומו שלו.
אחת הסיבות לכך שהורה 'אוהב' יותר ילד מסוים, יכולה להיות קשורה בזה. מול ילד אחד יש להם תחושת תאומות כזו, ומול אחר לא. הורה שמחפש 'תאומות' יכול להיות מאוכזב, מול ילד שכאילו לא שייך אליו.. בשל שונותו. ילד עם אופי אחר, טמפרמנט, תחומי עניין, בחירות שונות, עשוי לזכות בהצבעת 'אי אמון' מצד הורה מאוכזב. אכזבה זו מלווה בשכנוע להיות אחר ממה שהנך, אז נשמע תלונות כמו "למה אתה פשוט לא יכול להיות כמו... לוותר על.. לעשות את.. למה שלא.. ". אם גם אחרי 20 שנה, עדיין מחזיק ההורה בציפיות שילדו יהיה משהו עבורו שהוא לא, יורגש מרחק רב וניכור ביחסים. הורה בעל חשיבות עצמית במקרים קיצוניים יתנכר ויתנתק מילדו שכל פשעו בכך שבחר להיות מי שהוא באמת.
יחסים בין הורים וילדים נמשכים תקופת חיים שלימה, מניעיהם הנפשיים של הורים בתוך הקשר עשויים להשתנות עם הזמן, ולהתאים את עצמם לפחדים לא מודעים שעולים ביתר שאת ככל שעוברות השנים.
הרגעת הפחד מפני המוות
מעבר לרעיון המשכיות הקיום של היחיד שמושגת ב'הקמת זרע', מופיע עם הזמן הצורך לוודא כי כשנזדקן, יהיה מי שיטפל בי וידאג לי. הציפיה מהילדים, כי יטפלו במסירות ובאהבה בהוריהם קשורה גם בפחד להיות תלוי באחרים.
ככל שאדם חש עצמו מתבגר, ככל שסימני הזמן ניכרים בפניו, הוא מבין שגם דרכו יום אחד תגיע אל קיצה, כנגד הפחד מהזדקנות, פחד מאי המשכיות = מהמוות, יש נחמה: להיות עם ילדים קטנים. ללוות ילד ברכיבה הראשונה על אופניו, להתלוות למסיבת חנוכה בגן, לחגוג יומולדת 3 וכד'. פעולות אלו מחברות ישירות לחוויות מתחילת החיים, לתחושה של צמיחה, להבטחה שיש לך עוד הרבה זמן כאן, ל "התחלה מחדש" שהילד מייצג. הילד יכול לשמש אם כך, מרגיע, וחוליית קישור לדבר בו אדם מבוגר חושק יותר מכל, חיבור לצעירוּת. כמו קמע הוא עשוי לשאת את הנכד סביב צווארו ולנשק לו בכל פעם שאימת הגיל תכביד על הכרתו.
הרבה פעולות עושה האדם החרד הממוצע בניסיון להבטיח לעצמו התמודדות טובה מול העתיד הלא נודע. הוא קונה לעצמו תעודות ביטוח שונות, או משקיע בתפילות לאלוהים, אך הדבר המוחשי הקיים ביותר עליו ניתן לסמוך כשמדובר בעתיד, הוא דבר חי, כלומר, ילדים. עניין אחר באותו עניין, היא הציפיות שמעוררות את המוטיבציה שלנו להשקיע ולגדל את הילדים לכל אורך הדרך: לכל הורה מן היישוב, הציפייה לקבל בבוא היום מילדיו השקעה בדומה להשקעתו שלו בגידולם. בפועל, התמודדות ילדים בגילאי 50-60 עם סוגיית הוריהם המזדקנים, לא תמיד תואמת ציפיות אלו. הרבה פרמטרים משפיעים על התוצאה, ולא יכולים להילקח מראש בחשבון.. פרמטרים הקשורים 'באהבה'? אולי.
בעוד שאהבת אם לילדיה נתפסת כ"אהבה ללא תנאי" אהבת ילדים להוריהם נתפסת כבעלת אנטרס. למה שילדים בגילאי 60 יאהבו מתוך אנטרס את הוריהם מולידיהם ויאהבו אחרת לגמרי את ילדיהם שלהם? עמדתי היא, כי אדם מנהל יחסים מתוך אותה מודעות שיש ברשותו. ואם יחסיו עם העולם מושתתים על אנטרס, יהיו כל יחסיו או רובם נובעים מאותו בסיס נפשי. לפי עמדה זו, הורים שמגדלים ילדים מתוך אנטרס, יהיו באותו זמן בהכרח ילדים שמטפלים בהוריהם שלהם מתוך אנטרס.
אשליית 'אהבת האם' במקרים מסוימים של קשישים המאושפזים היום בבתי אבות, מתגלית במלא הדרה. מעניין יהיה לבדוק, כמה מהקשישים מרוצים מאופן טיפול ילדיהם בם בזקנתם? זה זמן טוב לבצע סקר שביעות רצון.. ולשאול הורים אם היו עושים אחרת.. אם בהינתן אחרית שכזו, עדיין היו בוחרים להביא את אותם ילדים לעולם (או לפנות זמן ומשאבים לעצמם ולדאגה אחראית לאחריתם).
ניתן גם לשאול, האם באמת אפשר לצפות כי ממרחק כה גדול של זמן, ילדים או אנשים אחרים, ימלאו אחר התחייבות כזו ויטפלו בהוריהם? האם המניע "אני נתתי ולכן עלי לקבל בתמורה" תקף? יתכן ומשום שהחוזה הלא כתוב הזה נחתם בידיעת צד אחד בלבד, וללא הסכמה מודעת ומפורשת מהצד השני.. הוא לא תקף. נכון שזה פייר לקבל חזרה באותה מידה, אך האם ניתן לצפות ממרחק של 60 שנה ויותר עם כל מה שקורה בדרך, שכך אכן יקרה? הציפיה המוכרת לקבל חזרה מפלוני לפחות אותו הסכום שהושקע על ידי אלמוני בצ'ק לחתונתו, מראה לנו משהו על מניעים נסתרים לפעולות שאנו עושים. על אופן התנהלותנו בהסכמים לא כתובים מסוג זה.
בעוד שהפחד מהמוות עולה ומראה את עצמו לרוב בשלבים מאוחרים יותר של החיים (אולי לקראת גיל 40), פחד בסיסי לא פחות מלווה אותנו מגיל צעיר הרבה יותר ומהווה מניע נסתר להרבה מהיחסים שאנו מתנהלים בתוכם. מול חברים ובמיוחד מול בני זוג:
הרגעת הפחד להיות לבד
טיעון מקובל של הורים לילדיהם הרווקים: "למה שלא תעשי/ה ילד, עדיף לך להזדקן לבד? עדיף להיות ערירי / ת? " אנשים רבים נכנסים לתוך מערכות יחסים מחייבות יותר או פחות, מתוך פחד להישאר לבד. לערב הזה, למשך החורף הקרוב, או בהמשך החיים. גם כאן, מדובר באקט שמטרתו הלא מודעת היא הימנעות מתחושה רעה, הפעם תהיה זו תחושת הבדידות. רבים נכנסים לזוגיות בשל חרדה מפני הלבד. יש שעוברים מיד מקשר אחד למשנהו, שמיד 'מתאהבים' בבן זוג חדש ועוברים לגור יחד. האמונה "אם לא מתחתנים נשארים גלמודים" או האשליה "אם אתה בזוג אתה ביחד", גוברת. לא כל מי שבזוג או נשוי, מרגיש ביחד בתוך המערכת המשפחתית או הזוגית. לא כל מי שחי כיחיד, חי לבד, או מרגיש לבד. אנשים מצדיקים את עמדתם החרדתית גם בעזרת הרעיון שאדם יחיד, הוא חסר אונים מול החיים. גם זה, רק רעיון.
טיעון המשכיותו של המין האנושי
נראה סביר על פניו, שצריך לעסוק בהולדה מהטעם הזה: כשם שהשקיעו בי וילדו אותי, כשם שנתנו לי חיים, עלי להעביר את זה הלאה, לתת חיים לאחרים. להמשיך את השרשרת האנושית. או בניסוח אחר: "אם אף אחד לא ילד ילדים, לא יהיה פה כלום תוך 100 שנה.. " טיעון זה מזכיר במהותו את "אם אף אחד לא יתגייס לצבא, לא יהיה פה מדינה".. או "אם אף אחד לא ישלם מיסים" וכד'. מאחורי טיעון זה המחשבה שדבר נכון אם נכון שכולם יעשו אותו, ולא נכון אם אינו נכון עבור כולם. טיעון זה לא לוקח בחשבון אנשים שונים עם יכולות או צרכים שונים. המציאות מראה, כי כשכל אדם מחויב לאמת שלו, הכלל לא רק שלא יוצא נפסד אלא גם מרוויח. אנשים רבים משקיעים מאמצים רבים בהנצחת זכר קיומם, או זכר יקיריהם אם במצבות, הקמת אגפים בבתי חולים ומוסדות שונים, הוצאת ספרים וכל דבר בר קימא. כל כך הרבה דברים ישארו אחרי לכתנו, והתחושה כי קיומנו כה ארעי בעולם הולמת בעוצמה בתודעה. כבר דובר בכך בפרק המבוא למאמר, כי הבאת ילדים תורמת להרגעת החשש כי לא ישאר מאיתנו דבר לאחר לכתנו. שארים אלו, ממלאים צורך פרטי בהמשכת קיומנו ולא באים מתוך דאגה לאנושות. טובת הכלל יכולה לאפשר את הבחירה להביא פחות ילדים כדי לתרום לפתרון בעיית צפיפות האוכלוסין לשטחי המחיה שהולכים ומצטמצמים על הפלנטה וכד'.
שימושים פונקציואנלים בילד
הורים לפעמים מתוודים בהזדמנויות שונות בהרהורים שתרמו להחלטתם להביא ילד:
"חשבתי שעוד ילד יעשה לה טוב, ייתן לה משהו להתעסק איתו".. "חשבתי שאם יוולד לנו עוד ילד, זה יגרום לו להיות יותר בבית.. ", "חשבתי שילד יגרום לו להתחבר לתפקיד האבהי והוא יפסיק לחפש סיפוקים בחוץ"..
סוג כזה של שיקולים אינם נדירים במיוחד. הדינאמיקה של החיים מובילה אנשים המצויים בכל מני מצבים, לעשות ילדים מכל מני סיבות. מראש, עוד לפני שנולד, מעמיסים הורים אלו ציפיות ותפקידים על הילד, שמורגשים על ידו מתחילת חייו כעומס נפשי. בעיות נפשיות במקרים מסוימים מתפתחות לכדי מחלות גופניות (אסטמה, סכרת, התקפי חרדה ועוד) שכולן קשורות בהעמסות יתר רגשיות מסוג זה. ילדים מלוהקים כפתרון לבעיות בזוגיות לבעיות תקשורת של הוריהם ועל הדרך גם אמורים לספק להורים אלו מבנה יציב של משפחה ובית בישראל - ששם אותם בקבוצת האנשים ה'רגילים' שחיים חיים 'נורמאלים'. היינו כולנו רוצים לראות את הדור הבא של האנושות צומח מתוך הורות אחרת: אוהבת, מודעת ובעלת פניות, אך המרחק לשם עדיין רב.
עמידה בסטנדרטים
(סינדרום הדשא של השכן, I'll have what she has, או "למה את/ה לא כמו כולם")
לעמוד בסטנדרטים חברתיים, להיות מה שנורמאלי להיות, למדוד את עצמי ביחס לאחרים, זה דבר בסיסי הנטוע עמוק בתרבותנו. משפחה + ילדים זה חלק ממה שמקובל להיות. השוואה בין אדם לאדם נעשית באופן אוטמטי בכל עניין ודבר ובעקבותיה מופעלים שיפוט וביקורת. לכן מאמצים רבים מושקעים בהמנעות מחריגות. למשל דרך בדיקות ההריון. הצורך לוודא שהכל תקין, מזמין אותנו לבדוק: האם ההורה מקיים מעין חוזה לא כתוב שבו הוא מתנה את המשך התהליך בתנאי ש? האם הוא מוכן רק למאמץ מסוים בלבד כהורה? האם בכך הוא מכריז: אקבל על עצמי רק את החבילה הסטנדרטית של התנאים. אחרת אני מזדכה על הציוד, יוצא מהפרוייקט. המנעות מליטול חלק פעיל בפרוייקט קיימת גם בהמשך החיים: תמיד יש ברקע את "מה יגידו השכנים" או "למה את/ה לא כמו כולם? למה את/ה לא כמו הבת / הבן של.. ". הורה שעומד בפני ילד שבעיניו דורש ממנו יותר ממה שהתכוון לספק, יכול להצביע ברגלים ולצאת מהפרוייקט המשותף בדרכים רבות. אפשר לקרוא לזה "הפלה רגשית". כשאב בוחר להיות עסוק, לעשות שעות נוספות, ולא להקדיש תשומת לב לילדיו, הוא עשוי להיות אב שעבר "הפלה רגשית" שמאס ברעיון ההורות משלב בו התחוור לו כי זה דורש ממנו השקעה שלא התכוון לתת. קשר הורה - ילד שקיים רק למראית עין, קשר מנותק רגשית, מנותק מהשקעה אמיתית, קשר שמלא ביותר התלוננות וביקורת מאשר בקבלה ואישור, הוא הדרך של הורים לוותר על הפרוייקט לאחר שלב ההריון.
מצווה דתית
קיימת מצוות הולדה בהלכה היהודית המכונה "פרו ורבו". בפסוק כח' בפרק א' בבראשית נכתב: "ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את - הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל - חיה הרומשת על - הארץ". הנחיה זו ניתנה מיד לאחר צאתם של נוח ומשפחתו מהתיבה אחרי המבול. אחרי שלא נותר אדם חי לכאורה על פני האדמה. באותו פסוק יש מספר הנחיות שונות, שמטרתן הישרדות לאחר ארוע הכחדת המין האנושי. ההקשר בא נאמרו הציוויים מסבירה את הנחיצות של הדייג והצייד לצד הרבייה. אך נתעלם לרגע מה'עובדות'. נתעלם מההקשר ומהאבסורד שבהדגשת ציווי זה.
מיליוני מאמינים בעולם (יהודים ובני דתות אחרות) עושים ילדים כדי למצוא חן בעיני האל. כלומר, מתוך עשיית רצון ישות חיצונית שלאמונתם מקיימת אותם / אחראית על קיומם. לצד המצווה, אנשים אלו מחזיקים באמונה בתהליך 'צבירת נקודות' שאם הן טובות - יחזק ויאשר הדבר את העצמי. הצורך לחזק ולאשר את קיומי מופיע כאן בהקשר דתי: אני אהיה טוב מספיק, ראוי, נכון, כי אקבל אישור - חיזוק לקיומי מהאל, כשאעשה את רצונו. ילדים שכל קיומם בא מתוך קיום רצון האל, יהיו על תקן 'זבח לאל' (כמו יצחק שנעקד על ידי אביו במצוות האל). אין פה ולא כלום עם בחירה בהורות, ובטח לא עם אהבה ללא תנאי. התנאי הוא קבלת אהבת האל בתמורה.
במאמר מוסגר, היינו מצפים מהורים המאמינים שכל ילד הוא התגשמות הרצון האלוהי, שנברא בצלם, וכד', שיתייחסו ביראת כבוד לכל ילד באשר הוא, כי כל ילד הוא רצון אלוהים, גם אם מומש ע"י 2 הורים אחרים.. (היות ואלוהים אחראי על כל מה שקורה, הרי שגם ילד להורים בני דת או מוצא או גזע אחר.. הוא ילד של אלוהים)... המציאות מראה כי הורים המאמינים ב "אדם נברא בצלם אלוהים" לא מתנהגים כך בפועל. מדוע?
קיים עניין בסיסי, שגם הוא מניע נפשי לא מודע, הגובר על הרעיון האחדותי הנפלא הזה, והוא: הדומה לי, מאשר אותי והשונה ממני מאיים עלי (מחליש אותי). אני 'אוהב' את הדומה לי כי דומה זה מחזק את קיומי שלי. וצורך נפשי זה הוא המכריע. הוא המייצר את רוב הפלגנות הקיימת בין קבוצות באנושות. הדרך היחידה לאפשר לאחר ולשונה להתקיים ולקבל ממני אהבה למרות השוני, תתפתח, ככל שיוכלו בני אדם להרגיש ביטחון בקיומם. ככל שינטרלו יותר פחד.
לשם כך דרושה התפתחות נפשית, עלינו ללמוד כיצד להעניק ביטחון קיומי לעצמנו באופן שלא תלוי באחרים.. כיוון שזה לא חלק מתוכנית הלימודים של משרד החינוך.. יש לבחור בכך כבוגרים.. כמה מעט אנשים משקיעים בתהליך כזה, וכמה הרבה צורך יש בו ליצירת איכות חיים, שלום ולהרגעת סכסוכים.
הגשמה עצמית
תחת הגשמה עצמית אפשר לכלול את הטיעון, שבזכות הילדים אני מתפתח ולומד את עצמי, יותר מ באמצעות כל דבר אחר. אציע, כי אדם שמעוניין בהתפתחות, מפתח ערנות בתוכו שמאפשרת לו להתפתח דרך כל קשר משמעותי. כולל הקשר עם הוריו, עם אחיו, עם תלמידיו, מעסיקיו, לקוחותיו, וכל גורם אחר הנמצא עמו במגע.
בד"כ הורים משתמשים בהדחקות, הכחשות ושאר הגנות, נוכח המראות שמראים להם ילדיהם, מראות שהם כהורים אינם רוצים לראות, שמנקודת מבט רוחנית, אלו שיעורים שאינם רוצים ללמוד. אם רוב ההורים היו מעוניינים ללמוד ולהתפתח דרך ילדיהם, לא היינו זקוקים למכון אדלר, לסופר נני, למערכת בתי המשפט לעבריינות נוער, ול 70% מנפח פעילות בתי החולים.. כתוצאה מכך שהורים היו מקשיבים למסרים מהילדים בשלבים מוקדמים של הדרך ולא היה צורך להגיע לסוף שפעמים הוא מר. הורים מודעים, הם הורים מתפתחים. הורים שלומדים את עצמם לא רק דרך ילדיהם. ומתוך שזו דרך חייהם, גם ילדיהם מרוויחים וצועדים יחד במסע התפתחות משותף. רוב האנשים לא רוצים לדעת, לחשוב.. וקוראים לזה "לחפור" או שם נגאי אחר. רוב ההורים, לא מעוניינים להתפתח, ומשליכים על הקשר עם ילדיהם הרבה מאוד ציפיות משאלות חלומות.. שעל הילדים להגשים עבורם, ציפיות שכשהן נותרות לא ממומשות מייצרות כעס אכזבה וריחוק בין הצדדים.
אפשר להמשיך ולפרט סיבות שונות נוספות אך אותו העקרון יחזור בכולן. הסיבות המוצהרות להבאת ילדים מקורן בפנטזיה או דמיון מסוים שיצר את המוטיבציה לתהליך: "מה, לא בא לך איזה תינוק קטן? ". היחסים הנוצרים בפועל, מראים למתבונן הער, אלו מניעים נפשיים של ההורים מתממשים בקשר מול ילדם (או מול אחרים משמעותיים סביבם). ברוב המקרים נמצא כי הקשר עם הילד נועד לחזק ולאשר את קיומו של ההורה. וכמו אקמול לכאב שיניים - יש עניינים שהטיפול הנכון בהם מתחיל מהשורש.
050-3331-331