מה שלומך?
- לא טוב.
- למה?
- אנשים מתנכלים לי.
- כיצד?
- למשל, נסעתי באוטובוס, צלצלתי בפעמון והנהג לא עצר בתחנה, הוא התעלם ממני, הוא עשה זאת בכוונה. יש מישהו מהקיבוץ בו אני גר שהוא חבר אגד, והוא לא סובל אותי. הוא כנראה סיפר עלי לכל הנהגים באגד, ולכן הנהג הזה לא עצר לי.
זהו סיפור קיצוני של אדם שמדוכדך דרך קבע כי כל הסביבה, לטענתו, מתנכלים לו: נוסעים קרוב אליו עם האופניים כדי לדחוק אותו מהשביל, מפיצים עליו שמועות, עושים לו עין הרע, רשמו אותו ברשימה השחורה.
אלו סיפורים אנחנו מספרים לעצמנו?
באופן טבעי, אנחנו מנתחים כל אירוע וכל סיטואציה ונותנים לו פירוש משלנו. זו דרכינו להבין את העולם. הפרשנות הזאת מובילה אותנו לחוות רגשות מסוימים: אם הפרשנות היא חיובית, נחוש שמחה, ואם הפרשנות שלילית, נחווה עצב, כעס, פחד וכדומה.
את הסיפורים שלנו עיצבנו בעיקר בילדות. כל חוויה חדשה יצרה סיפור עם רגש נלווה. ככל שהחוויות היו קשות יותר, כך הסיפורים והרגשות שנוצרו הם שליליים יותר.
אנו נוטים לומר על אדם שיש לו בעיות מסוימות, שיש לו שריטה. מהי אותה שריטה? אדם זה כבול לסיפורים שסיפר לעצמו בילדות ועדיין לא השתחרר מהם. הסיפורים האלה מכוונים את חייו בבגרותו וגורמים לו סבל. יתכן שהם עזרו לו בילדות להבין את העולם, לדעת כיצד להיזהר, אך בבגרות הם מהווים מכשול.
גם בתור מבוגרים אנו מספרים לעצמנו סיפורים כתגובה לאירועים שאנו חווים. הסיפורים האלה משפיעים עלינו נפשית וגורמים לתחושת הסבל שלנו.
במילה סבל אני מתכוונת לדרגות שנעות בין תחושה לא טובה, אדם לא מרוצה, תלונה שהאדם מביע, לבין כאב ממש.
במילה סיפור אני מתכוונת לפירוש שהאדם יוצר כלפי סיטואציה מסוימת שהיא בדרך כלל שלילית. תגובה חיובית אינה נחשבת לסיפור (לדברים שאנו מסוגלים לעשות בקלות אנו אומרים: "זה לא סיפור").
הבה ננסה לבצע הפרדה בין הסיפור לבין האירוע האמיתי בדוגמא שניתנה בתחילה: האירוע הוא, שהנהג לא עצר בתחנה. הסיפור הוא: הנהג יודע משהו עלי שסיפר לו מישהו שלא סובל אותי. הסיפור הזה יוצר אצל האדם שהגה אותו, סבל. אדם אחר יכול היה לומר: הנהג שכח, או לא שם לב וכולה, ובזאת הוא למעשה לא יצר שום סיפור ועבר לסדר היום.
מהסתכלות באנשים למדתי, שנטייה לחשיבה שלילית מובילה את האנשים לספר לעצמם סיפורים, וחשיבה חיובית אינה מובילה כלל לסיפור. לדוגמא: מרצה מבקש מהתלמידים שלו לשתף, בתוצאות שהשיגו, חברים וקרובים, לספר להם על הסמינר ועל ההחלטה שלהם להשתתף בקורס כדי לעזור לעצמם, ובכך לנסות לעזור גם לחבריהם בהפצת הרעיון שהסמינר מנסה להעביר.
האנשים בעלי הנטייה השלילית ייצרו סיפור כזה: המרצה שמעביר את הסמינר רוצה לפרסם את עצמו, להפיץ את עצמו, ולהביא אליו עוד אנשים. הסבל במקרה הזה הוא, תלונה שמובעת בעניין. אין זה משנה אם הסיפור שהם סיפרו נכון או לא נכון. מה שנכון הוא שהם אינם יודעים לבטח אם סיפורם נכון, הם רק מאמינים שהוא נכון. כל סיפור שאנו יוצרים אנו מאמינים בו באמונה שלמה, אחרת לא היה נוצר.
לעומתם, אנשים בעלי נטייה חיובית אינם מספרים לעצמם סיפור, אלא, מקבלים את דבריו כפי שהם.
זו דוגמא פשוטה ולא משמעותית של סיפור, אך מתוך זה נסו לדמיין אלו סיפורים אלף לילה ולילה מסופרים מידי יום על האישה, על הבעל, על השכן, על הבוס, על ראש הממשלה.
הסיפורים האלה יוצרים מצד אחד סבל, ומצד שני פירוד בין בני אדם.
כאשר אדם עובר חוויה קשה, חוויה זו מפעילה את המנגנון של יצירת הסיפורים. הסבל שלו תלוי בסיפורים האלה.
בדרך של חשיבה חיובית, יש ביכולתכם לשחרר את הסיפורים שלכם, ולשחרר את הסבל. יש ביכולתכם לשחרר עימותים עם קרוביכם ולקרב את הלבבות.
- לא טוב.
- למה?
- אנשים מתנכלים לי.
- כיצד?
- למשל, נסעתי באוטובוס, צלצלתי בפעמון והנהג לא עצר בתחנה, הוא התעלם ממני, הוא עשה זאת בכוונה. יש מישהו מהקיבוץ בו אני גר שהוא חבר אגד, והוא לא סובל אותי. הוא כנראה סיפר עלי לכל הנהגים באגד, ולכן הנהג הזה לא עצר לי.
זהו סיפור קיצוני של אדם שמדוכדך דרך קבע כי כל הסביבה, לטענתו, מתנכלים לו: נוסעים קרוב אליו עם האופניים כדי לדחוק אותו מהשביל, מפיצים עליו שמועות, עושים לו עין הרע, רשמו אותו ברשימה השחורה.
אלו סיפורים אנחנו מספרים לעצמנו?
באופן טבעי, אנחנו מנתחים כל אירוע וכל סיטואציה ונותנים לו פירוש משלנו. זו דרכינו להבין את העולם. הפרשנות הזאת מובילה אותנו לחוות רגשות מסוימים: אם הפרשנות היא חיובית, נחוש שמחה, ואם הפרשנות שלילית, נחווה עצב, כעס, פחד וכדומה.
את הסיפורים שלנו עיצבנו בעיקר בילדות. כל חוויה חדשה יצרה סיפור עם רגש נלווה. ככל שהחוויות היו קשות יותר, כך הסיפורים והרגשות שנוצרו הם שליליים יותר.
אנו נוטים לומר על אדם שיש לו בעיות מסוימות, שיש לו שריטה. מהי אותה שריטה? אדם זה כבול לסיפורים שסיפר לעצמו בילדות ועדיין לא השתחרר מהם. הסיפורים האלה מכוונים את חייו בבגרותו וגורמים לו סבל. יתכן שהם עזרו לו בילדות להבין את העולם, לדעת כיצד להיזהר, אך בבגרות הם מהווים מכשול.
גם בתור מבוגרים אנו מספרים לעצמנו סיפורים כתגובה לאירועים שאנו חווים. הסיפורים האלה משפיעים עלינו נפשית וגורמים לתחושת הסבל שלנו.
במילה סבל אני מתכוונת לדרגות שנעות בין תחושה לא טובה, אדם לא מרוצה, תלונה שהאדם מביע, לבין כאב ממש.
במילה סיפור אני מתכוונת לפירוש שהאדם יוצר כלפי סיטואציה מסוימת שהיא בדרך כלל שלילית. תגובה חיובית אינה נחשבת לסיפור (לדברים שאנו מסוגלים לעשות בקלות אנו אומרים: "זה לא סיפור").
הבה ננסה לבצע הפרדה בין הסיפור לבין האירוע האמיתי בדוגמא שניתנה בתחילה: האירוע הוא, שהנהג לא עצר בתחנה. הסיפור הוא: הנהג יודע משהו עלי שסיפר לו מישהו שלא סובל אותי. הסיפור הזה יוצר אצל האדם שהגה אותו, סבל. אדם אחר יכול היה לומר: הנהג שכח, או לא שם לב וכולה, ובזאת הוא למעשה לא יצר שום סיפור ועבר לסדר היום.
מהסתכלות באנשים למדתי, שנטייה לחשיבה שלילית מובילה את האנשים לספר לעצמם סיפורים, וחשיבה חיובית אינה מובילה כלל לסיפור. לדוגמא: מרצה מבקש מהתלמידים שלו לשתף, בתוצאות שהשיגו, חברים וקרובים, לספר להם על הסמינר ועל ההחלטה שלהם להשתתף בקורס כדי לעזור לעצמם, ובכך לנסות לעזור גם לחבריהם בהפצת הרעיון שהסמינר מנסה להעביר.
האנשים בעלי הנטייה השלילית ייצרו סיפור כזה: המרצה שמעביר את הסמינר רוצה לפרסם את עצמו, להפיץ את עצמו, ולהביא אליו עוד אנשים. הסבל במקרה הזה הוא, תלונה שמובעת בעניין. אין זה משנה אם הסיפור שהם סיפרו נכון או לא נכון. מה שנכון הוא שהם אינם יודעים לבטח אם סיפורם נכון, הם רק מאמינים שהוא נכון. כל סיפור שאנו יוצרים אנו מאמינים בו באמונה שלמה, אחרת לא היה נוצר.
לעומתם, אנשים בעלי נטייה חיובית אינם מספרים לעצמם סיפור, אלא, מקבלים את דבריו כפי שהם.
זו דוגמא פשוטה ולא משמעותית של סיפור, אך מתוך זה נסו לדמיין אלו סיפורים אלף לילה ולילה מסופרים מידי יום על האישה, על הבעל, על השכן, על הבוס, על ראש הממשלה.
הסיפורים האלה יוצרים מצד אחד סבל, ומצד שני פירוד בין בני אדם.
כאשר אדם עובר חוויה קשה, חוויה זו מפעילה את המנגנון של יצירת הסיפורים. הסבל שלו תלוי בסיפורים האלה.
בדרך של חשיבה חיובית, יש ביכולתכם לשחרר את הסיפורים שלכם, ולשחרר את הסבל. יש ביכולתכם לשחרר עימותים עם קרוביכם ולקרב את הלבבות.
050-3331-331