סינדרום ירושלים (או תסמונת ירושלים) הוא סוג נדיר יחסית של הפרעה נפשית, בה אדם (לרוב תייר או צליין) הנמצא בירושלים משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים ומשיחיים, שמוטלת עליו משימה משיחית, או שהוא התגלמותה של דמות מספרי הקודש. תופעה זו היא מקרה פרטי של מחשבת שווא ושל שגעון גדלות, המופיעות בדרך כלל במחלות פסיכוטיות (כגון סכיזופרניה פרנואידית), ומובילות לעתים לצורך באשפוזו של הלוקה בה בבתי חולים לבריאות הנפש.

הלוקים בתסמונת זו הם, על פי רוב, אנשים שלקו בהפרעה נפשית פסיכוטית עוד קודם הגיעם לירושלים, וההגעה לעיר החמירה את מצבם באופן משמעותי. הלוקים מגיעים לירושלים לאחר מסע ארוך ברחבי העולם ובהגיעם אליה הם מתנהגים בככרות העיר ובאתרים המקודשים לדתות השונות כאילו יש להם כוחות אלוהיים ומשיחיים. התיאטרליות המאפיינת את התנהגותם מושכת את תשומת לב הסובבים. לעתים הם מגיעים עד כדי התנהגויות קיצוניות המסכנות אותם או את סביבתם, ויש צורך לאשפזם בכפייה עד שיחלוף השלב המסוכן בהתנהגותם. בין אלו הסובלים מתסמונת זו נצפו עד כה חולים יהודים ונוצרים שהמפגש המיוחל עם המקומות המקודשים להם, כגון מקומות היסטוריים בהם שהה לפי הברית החדשה ישו, מעורר את ההחרפה ההתנהגותית ואת התיאטרליות המאפיינת את התופעה.

תוכן עניינים:

1 חקר התופעה 1.1 ממצאים חדשים

2 תסמונות דומות

3 בתרבות

חקר התופעה:

תיאורים ראשונים של התסמונת ניתן למצוא כבר בספרות עולי הרגל מימי הביניים, כך למשל מופיע תיאור של התסמונת באוטוביוגרפיה של מרג'רי קמפ (אנ') - צליינית אנגלייה מהמאה ה - 14 אשר כתביה נחשבים לאוטוביוגרפיה הראשונה בשפה האנגלית. היא מתארת כיצד הופיעו אצלה תחושות של שליחות משיחית בעת שהחלימה במולדתה מפסיכוזה שלאחר לידה, וכיצד מחשבות אלו הבשילו להתנהגות מוזרה ותיאטרלית בהגיעה בתום מסע רצוף תלאות למקומות הקדושים בירושלים. גם בספרות עולי הרגל והתיירים במאה ה - 19 ניתן למצוא תיאורים רבים של הלוקים בתסמונת. אחדים מהכותבים, דוגמת התיירת אדה גודריץ' פריר (אנ') הקדישו לכך פרקים שלמים (דוגמת ספרה מ - 1904).

הפסיכיאטר הראשון אשר הביא תיאורים קליניים של התופעה היה ד"ר היינץ הרמן, שהיה מנהל בית החולים הפסיכיאטרי היהודי הראשון - "עזרת - נשים", בחיבור מדעי שפרסם בשנת 1937. בשנות השבעים פרסם פרופ' ליאון פרס שעבד במוסד זה סידרה של מאמרים על "משיחים מאושפזים". החל משנת 1979 ועד תחילת שנות האלפיים מרבית התיירים שהזדקקו לאשפוז הופנו לבית החולים כפר שאול, שם נערכו מספר מחקרים בנושא, ובכלל זה גם בעניין ה"תסמונת". כיום תיירים הזקוקים לאשפוז מתקבלים בכל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בעיר. אולם, מקרים רבים כלל אינם מגיעים לאשפוז וניתן לזהותם עקב התנהגותם החריגה והדרמטית באזורי המקומות הקדושים ובבתי המלון במזרח ירושלים. אחדים מהם אף נוהגים להתראיין לרשתות טלוויזיה זרות כדי "להפיץ את דבר שליחותם".

אחד האירועים הידועים של סינדרום ירושלים במאה העשרים היה מקרהו של מייקל רוהאן, תייר אוסטרלי נוצרי אשר ניסה בשנת 1969 להצית את המסגדים בהר הבית. לדבריו מטרתו הייתה לשרוף את המסגדים משום שהדבר יאפשר ליהודים לבנות את בית המקדש, דבר שיביא גאולה לעולם. מעשהו עורר זעם ומהומות בכל רחבי העולם המוסלמי וגם מיקד את תשומת הלב של הפסיכיאטרים בתסמונת ירושלים.

ממצאים חדשים:

המחקרים המודרניים מצביעים על כך שמרבית הלוקים בתסמונת הם בעלי רקע מוכח של הפרעות נפשיות משמעותיות עוד טרם הגיעם לירושלים. לרוב הם צעירים ממדינה מערבית, בעלי רקע דתי, חיים לבדם וביקרו בעיר לבדם. מרבית הלוקים בתסמונת אף היו בטיפולים נפשיים לפני שלקו בתסמונת. קיימים נתונים סותרים על מספר הלוקים בתסמונת שמאושפזים מדי שנה במרכז לבריאות הנפש ירושלים, והמספרים נעים בין 3-4 אנשים לבין 50 איש בשנה. אלה הנזקקים לאשפוז מתאוששים בדרך כלל תוך זמן קצר ובסיוע טיפול תרופתי הולם. במידה שניתן לקיים עימם שיחות טיפוליות, מנסים להגיע איתם להבנה אודות השתלשלות האירועים שהוליכו לאשפוז. לרוב מומלץ להם לשוב למולדתם ולהמשיך טיפול בסביבתם הטבעית ובשפת אמם.