נרקיסיזם (מאנגלית: Narcissism, בעברית גם: מְאֹהָבוּת בְּעַצְמוֹ או נַרְקִיסִיּוּת) הוא מונח עם מגוון רחב של משמעויות, בין אם הוא משמש כדי לתאר את אחד הרעיונות המרכזיים של התאוריה הפסיכואנליטית, מאפיינים אישיותיים, בעיה חברתית או תרבותית. מלבד המובן של נרקיסיזם כאהבה עצמית בריאה, "נרקיסיזם" בדרך כלל משמש כדי לתאר סוג של בעיה במערכות היחסים של האדם או הקבוצה עם עצמו ועם אחרים. בלשון הדיבור, "נרקיסיזם" מפורש לעיתים קרובות כאנוכיות, יהירות, או שחצנות. בפסיכולוגיה, המונח משמש לתיאור נרקיסיזם הקיים אצל כל אדם במידה מסוימת, אך בדרגה קיצונית מדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית.

מקור המונח באגדה המספרת על נסיך יווני יפה תואר בשם נרקיסוס, שהתאהב בבבואתו הנשקפת ממי הביצה ולא יכול היה להינתק ממנה עד שגווע.

תוכן עניינים

1 היסטוריה

2 נרקיסיזם בריא

3 הפרעת אישיות נרקיסיסטית

4 צורות שונות של נרקיסיזם

4.1 נרקיסיזם שניוני

4.2 נרקיסיזם ממאיר

היסטוריה

הרעיון של השתקעות - עצמית מופרזת היה מוכר לאורך ההיסטוריה. ביוון העתיקה המושג היה מוכר בתור היבריס. רק בזמן האחרון המונח הוגדר במונחים פסיכולוגיים.

בשנת 1898 השתמש הבלוק אליס, סקסולוג בריטי, במונח "כמו - נרקיסוס" ביחס לאוננות מופרזת, לפיה האדם הופך לאובייקט המיני שלו או שלה.

בשנת 1899 היה פאול נקה (Paul Ncke) האדם הראשון שהשתמש במונח "נרקיסיזם" במחקר על סטיות מיניות.

בשנת 1911 פרסם אוטו ראנק את המאמר הפסיכואנליטי הראשון הנוגע באופן ספציפי לנרקיסיזם, ומקשר אותו ליהירות והערצה עצמית.

בשנת 1914 פרסם זיגמונד פרויד מאמר שהוקדש אך ורק לנרקיסיזם, הנקרא "הצגת הנרקיסיזם" (גרמנית: Zur Einfhrung des Narzimus).

בשנת 1923 פרסם מרטין בובר את המאמר "אני ואתה", בו הוא ציין כי הנרקיסיזם שלנו לעיתים קרובות מוביל אותנו להתייחס לאחרים כאל אובייקטים במקום כאל שווים.

נרקיסיזם בריא

הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.

הפרעת אישיות נרקיסיסטית

בנוסף לנרקיסיזם כתכונת אופי, קיימת תופעה נפרדת הקרויה "הפרעת אישיות נרקיסיסטית", שהיא אחד מהסוגים של הפרעות אישיות. תופעה זו היא הפרעה אישיותית, שהלוקים בה עסוקים בצרכים האנוכיים שלהם ובמשוב שהם מצפים לקבל מהסביבה, עד כדי כך שאינם מהססים לפגוע בסובבים אותם על מנת להאדיר את עצמם או להדגיש את ערכם בעיני עצמם ובעיני הסובבים אותם. הפסיכיאטריה נוטה להחיל הגדרה זו גם על מקרים פשוטים יותר, כך שלמעשה אחוז המאובחנים כלוקים בהפרעה זו הוא גבוה למדי

וכולל גם רבים המפגינים תפקוד תקין לחלוטין.

צורות שונות של נרקיסיזם

נרקיסיזם שניוני

וריאציה לתופעת הנרקיסיזם היא "נרקיסיזם שניוני" (secondary narcissism). ההערצה לדמות ה"אני" מתנפצת מול "אני" מרוקן, חסר הערכה עצמית. כתחליף תאומץ דמות נערצת, בעלת תכונות בולטות של יופי, כח, כישרון והצלחה, אשר תספק "אני משני" שיהיה מושא לסגידה והערצה עד כדי אימוץ כתחליף ל"אני" המקורי, או התבטלות ה"אני" המקורי בפני דמות זו. לעיתים חווים זמרים, שחקנים וספורטאים תופעות של סגידה קיצונית, עד כדי סיכון חייהם על ידי מעריצים, שלפעמים מסרבים להאמין שאליליהם הם אכן אנשים בשר ודם.

נרקיסיזם ממאיר

קרנברג (1994) הציע ספקטרום של "פסיכופתולוגיה נרקיסיסטית" בו ניתן להבחין ב"נרקיסיזם ממאיר" (malignant narcissism), המתאפיין במידות שונות של סדיזם, פרנויה ופסיכופתיה המתחלפים ביניהם. את המונח טבע אריך פרום (1964) בספרו "the heart of man". פרום מסביר בהקדמה שבעוד שהנושא העיקרי בספר "אומנות האהבה" (2001) היא יכולתו של אדם לאהוב, הנושא העיקרי בספר זה הוא היכולת להרוס, הנרקיסיזם שלו והקיבעון האינצסטואלי שלו. בספר זה הוא מפתח את נושא האהבה למובן רחב יותר שהוא אהבת החיים, שכוללת עצמאות והתגברות על נרקיסיזם שהוא מכנה אותם "תסמונת הצמיחה" (syndrome of life) בניגוד ל"תסמונת הדעיכה" (syndrome of decay) המתבטאת באהבה של המוות, סימביוזה אינצסטואלית ונרקיסיזם ממאיר (malignant narcissism). לדבריו, נרקיסיזם ממאיר הוא הפרעה נפשית חמורה והיא הרשע בהתגלמותו.