מגדל בבל

וַיְהִי כָל - הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה - לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה - לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן - נָפוּץ, עַל - פְּנֵי כָל - הָאָרֶץ.

וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל - פְּנֵי כָל - הָאָרֶץ, (בראשי יא')

תהייה מתמשכת עולה מקריאה של הקטע מה קרה שם? מה היה כל כך נורא? לקחתי את הקטע הזה, ופרסמתי אותו באחד הפורומים באינטרנט. התקבלו הרבה תשובות. התמונה הייתה שכל אחד ניסה את כוחו להראות את חכמתו עד לרמה של הטבעת חותמו על הדורות הבאים.

למרות שזה נראה "גדול מדי" המחשבה הזו, התובנה היא שזה מה שאנחנו עושים... בונים מגדל לשמיים, כדי להשאיר אחרינו מצבה, מונומנט, לעולמי עד, שתנציח את פועלנו ותרומתנו לעולם. המחשבה

על כך שולחת את ההכרה שלנו לעתיד, ומאבדת את ההווה, את מה שקורה עכשיו. האדם עשוי לדרוס, להרוס, להרוג לפעול בצורה לא רציונלית, למען עתיד בלתי ידוע, שהוא לא יהיה נוכח בו. סוג של רדיפה אחר כבוד שממעוף הציפור נראה חסר היגיון. גם ההרים הגדולים ביותר נעלמים. הזמן מכלה הכל, והתמקדות בעתיד היא חסרת סיכוי. לכן, חזור להווה, לפנים המיוחדות שלך. אין עוד אחד שיש לו פנים כמו שלך.. לא תצליח לרתום אף אחד להיות כמוך. אין שפה אחת, ואין דברים אחדים. יש אין סוף דברים, ולא תשיג את כולם. וכל אחד ואחד מהדברים הוא פן של אלוהים. אין אחד שהוא טוב מהשני, ועליך לעשות את המקסימום בדרכך. וגם אם תחליף דרך, גם שם עליך לעשות את המקסימום. בעיקר "היה היכן שאתה נמצא", כי זה כל מה שיש, ומה שיהיה אי פעם.

והקונפליקט, המאבק הפורה המתמיד, התהליך, הוא הוא, האמת הגבוהה שחיה ונושמת "בהווה" הזמן היחיד שקיים.

והשחרור: לא חשוב איך יזכרו אותך, ומה יחשבו עליך. לעולם לא תדע. פעולה מלאת נוכחות בהווה, היא פן של העצמי, פעולה שבה הזמן הוא לא פונקציה במשוואה. ולכן היא טובה לכל הזמנים.

אל תנסה להדמות לאחר. היה אתה בכל. אל תטיף לאחר להיות כמוך

בי אנחנו זקוקים לו כמו שהוא במיטבו. הבליל הזה הוא הכל.

---

חומת המחשבות

אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים

(שופטים ה)

אחרי זה, הוא אמר לה עצמי את עינייך ולכי קדימה. אחרי שבחנה כי אין מכשול בדרך, עצמה את עינה והחלה ללכת. בהתחלה ההליכה הייתה זקופה ובטוחה במחצית הדרך היא נעצרה, והמשיכה באיטיות.

פחד ניכר בצעדיה לבסוף נעצרה. למה עצרת? שאל. "פחדתי"

אבל ראית שהדרך הייתה פתוחה לפני כן.. מה שעצר אותך הן המחשבות שלך. וגם כשעינינו פקוחות, מה שעוצר אותנו הן המחשבות.

המחשבות רצות הלוך וחזור כתקליט שרוט, ואיתן המסקנה הטבעית היחידה שיכול הגוף לייצר, והן הגנות, ועוד הגנות, עד שהן הופכות לסורגים. ומכניסות אותנו לכלא המחשבות והפחדים.

ומכאן נולדת הכמיהה לחופש, שהוא שחרור מוחלט מהמחשבות.

או מנוחה מפחדים.

השחרור, עצור בחן מה אתה רואה פחדים? מחשבות?

אולי את העבר? הדרך פתוחה.

---

בשלות?

וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם - אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה

(בראשית טו')

היש בעולם משהו שהיה מקצר את הארבע מאות שנה?

כמו שאין כמעט בנמצא אדם מעשן, שרוצה לעשן. כך קשה למצוא אדם שמן שלא רוצה להרזות. ולפעמים זה נמשך שנים על גבי שנים. נשאלת השאלה אז מדוע? הרי הכל נמצא בשליטה של היד, היא מביאה את האוכל לפה או את הסיגריה.. איך אדם בוגר, שנים לא מתגבר על עצמו???

~ ~ ~ ~

בשלות. תפוח נופל מהעץ רק שהוא בשל. כך מפסיקים לעשן, כך יורדים במשקל, וכך קורים כל הדברים בעולם... כל דבר בעתו..

אז אם כך אולי לא אעשה כלום והדברים ייעשו בעצמם?

מכאן מתחיל לעלות רצף של מחשבות.

האם אני יכול לעצור ולא לעשות כלום? (האם אני בנוי לזה בכלל?)

האם זה שחרור לדעת שהכל קורה איתי ובלעדי? כלומר לצאת

"לחופש", לא להתאמץ בכלום..

מה הטעם להתאמץ אם הכל נגזר מלמעלה?

המנגנון הזה נבנה כך וגם יש לו תקופת בשלות, גם אתה צריך להתאמץ

לעשות את המקסימום. כיון שאינך יודע כיצד ומתי נקבעת תקופת הבשלות. וגם כן אינך יודע מה זה לעשות את המקסימום. אולי הבשלות תלויה במאמץ העצמי העליון שאתה משקיע?

הדברים לא נוגדים הם פשוט בנויים כך שהבשלות והמאמץ העצמי תלויים אחד בשני.

השחרור - כמו שהזמנים הטובים נגמרים, גם הזמנים הרעים נגמרים.

שתעשה מה שאתה צריך לעשות. אל תחשוב שאם תהיה רזה, או תפסיק לעשן, או תיסע למקום אחר... העתיד שמחכה לך שם טוב יותר.

הדבר היחיד שיש הוא מה שיש כאן ועכשיו.

למד לאהוב את מה שיש.

ולמד לשחרר את מה שצריך לשחרר כי זה המנגנון.

---

של נעלך

שַׁל - נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ - כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת - קֹדֶשׁ הוּא (שמות ג')

הפגשת המציאות עם התודעה, נקראת לחיות כאן ועכשיו = לרקוד.

גם פעולה פשוטה לכאורה שמכניסים בה מודעות, הופכת לריקוד.

מודעות מוחקת את העבר ואת העתיד (לזמן המודעות), ואז אינך

עוסק בהשוואות או בשפיטה. רגעים אלה, הנם רגעים ראשוניים

בהם לא ניתן להפריד בין הטוב לרע (כי אין נקודת ייחוס להשוואה).

וכל מצב בחיים המודעים הופך להיות תגלית נעימה שהיא חלק מהשלם (רע הוא השלם וטוב גם הוא השלם). חולי, עצב וכעס קיימים רק במצבים השוואתיים (משווים את העבר להווה). שמחה, אהבה ועונג גם הם קיימים כהשוואה בין העבר להווה. לכן אולי פשוט כדאי לנסות לרקוד את החיים.

גם בטוב וגם ברע. המתנה לימים טובים יותר יכול להימשך ימים ארוכים, בלי ביטחון שהם יגיעו בסוף. כשאומרים שאחרי החושך בא האור.. לא יודעים כמה זמן יהיה החושך. כשאומרים שפעם אתה למעלה ופעם למטה.. לא יודעים כמה זמן תהיה למטה. ואז אתה חיי בהמתנה יושב על "מדורה" ומחכה שהאש תדעך. של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדוש הוא כך תחיה בכל מקום ובכל זמן.

"של נעליך" התמידי, הוא בעצם לרקוד את החיים.

---

קשת בענן

אֶת - קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית ט יג')

שנה של רוחניות, שבה למדתי שחושך אינו בהכרח רע, אלא גם פוטנציאל של האור. ולכן מי שנמצא בחושך, שידע שיש שם אור. אבל סתם כך ללא מעשה או דיבור לא יראה את הדרור."ויאמר" שנה בה

החלטה של רופא הפכה אותי יתום. וגל ענק הפך גן עדן לגהנום.

שנה שבה, התברר לי כי הרעוע הוא הדבר היציב ביותר. וארעי שייך לאנשים חיים, וזה הרבה. שנה שבה, למדתי כי גם אם הכל מוגש לך על מגש הכסף

את הפעולה של לעיסה ובליעה, אף אחד לא יעשה למענך.

יש דברים שצריך לעשותם לבד אחרת לא יעשו. שנה שבה

הבנתי שהאישה שאיתי היא פשוט המון. באש ובמים היא הייתה תמיד איתי. שנה שבה למדתי, שאני גם בכיין גדול לא ידעתי כמה אני יכול לבכות. (וזה טוב) ושנה של חיים. נהנתי מאוד וסתם אולי לא מתאים לי לומר, אבל אני אוהב אתכם מאוד. תודה לכם חיים.

האם השמיים מאוכזבים כשהעננים מסתירים את הקשת בענן?

שמש בגבעון דום

שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן (יהושוע י')

בסך הכל יצאתי לקנות לחמנייה בבוקר.

הצינה של הבוקר ביחד עם קרני השמש

ליטפו אותי וגרמו לי לצמרמורת קלה.

הרמתי את הלחמנייה הראשונה שראיתי

כזו פשוטה, שמכינים לבית הספר כל יום.

הצמדתי אותה לאפי ונשמתי עמוקות.

הריח של הלחמנייה כישף אותי.

חמאה, דבש, כוס קפה... כן באלה חשקה נפשי.

הטעם של הלחמנייה עם החמאה והדבש

המתמוססים בפה פשוט ערב לחיכי.

בצורה קסומה.. הקפה המהביל היה מדהים..

בסך הכל קניתי לחמנייה, פעולה שגרתית.

אבל הכל כאילו נעצר

אתה יכול לעצור ולראות את זה!!!

---

המאסטר

יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב, וקנה לך חבר

פגשתי בו אחרי שנים של חיפושים. הוא ראה שאני עייף, ומותש מחיפושים."תראה, הכל בפנים. זה נשמע כמו קלישאה אבל זו האמת.

יש שתי מציאויות אחת בחוץ, ואחת בפנים. אתה מוכן לעשות הכל בחוץ כדי להרגיש טוב בפנים. מה שלא תעשה, מה שלא תקנה, במי שלא תלחם, גם אם יש לך מחשבות הרסניות של התאבדות, כל זה כי אתה חושב שזה יעשה לך להרגיש טוב בפנים. ושתדע! שכל ידע שאני משתף אותך היום, יכול להיות השקר של מחר. הודאות היחידה היא "אולי". הסתכל לאחור בחייך, הם מורכבים מהרבה "אולי", ובכל זאת אתה פה כי אתה חלק מ... ובהיותך חלק מ.. המציאות תדאג לך, ותמיד תהיה נדיבה יותר מהמחשבות שלך עליה. פה טמון סוד השחרור. היכולת לאבד שליטה בידיעה כי המציאות היא השולטת על חייך. אני יודע האגו כועס עכשיו. לקחת לו את המושכות, רק תגיד לו לאגו, שאפילו על שתן הוא לא יכול לשלוט. אולי להתאפק לכמה שעות, אחרי זה הוא כבר לא מחזיק את המושכות. אז שלא יתעצב, אלא יעלם וירפה. וייתן לך פשוט לזרום. מה שתתכנן, לעולם לא יפגוש את המציאות.

פגוש את הרגע כאילו ריח של הדסים אחרי גשם מכה באפך ריח של רעננות וטריות. זה הדבר היחיד שיש. האגו והמחשבות והרצון לשלוט בבלתי ניתן לשליטה אתה חושב שאתה יכול לקנות נצח, חברים

משפחה, אהבה. לדחות את המות. אלו הן המחשבות הבסיסיות שכל אדם מחזיק. נוסע בכל העולם מרים כל אבן, במטרה אחת - כדי למנוע את העצב העמוק של מות "האני" שנמצא בעתיד טורדני, ושאינו מרפה. לא משנה מה השגת בחייך. הוא שוב יצוף. מקורו באגו שדואג להסתיר את הרגע. סופך קרב... ההפחדה הזו היא ההגנה של האגו מפני השמדה..

אז הנח לעצמך לא לדעת. תהנה מזה. כל דבר שתראה, תחוש כאילו גילית דבר חדש וקסום. הנח לו מייד ותמשיך הלאה. כל דבר חדש ושיתקבל בברכה אבל: דע להיפרד. אל תיצמד לכלום. כי אפילו כיסים אין לנו בצדי הגוף. אלא אם אנו לובשים מכנסיים. לקבל ומיד לתת, זה לחוות את הקבלה והנתינה באופן שותף. זה לחיות את הרגע וגם כוחו של הרגע.. אין לנו זמן לחיות את המחשבות, מה יגידו עלינו ואיך אנו נראים

בעיני אחרים כי יש לנו חיים לחיות.."

פתאום עברה ציפור המאסטר אמר" אתה רואה כל מה שאמרתי לך נעלם אפילו הציפור הזו כבר חלפה".

---

העולם בכף ידנו

בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ

התפלל טוב לעצמך.

כדי שבבוקר תגשים את חלומותיך.

אחרת אף אחד, לא יהיה אכפת לו.

ואחרי שתרים את הלבנה הראשונה של הקיר

הקיר של כוח הרצון. פתאום תראה שקל

להרים את הלבנה השניה והשלישית.

רק צריך להרים את הראשונה. היא הקשה ביותר.

ואחרי זה תיזכר שאלוהים נתן לך את הגוף. לשמור שבת ולחלל את הגוף, זה חילול השם בדיוק כמו שאיש חילוני שומר על הגוף ומחלל שבת. כי אתה אדון המחשבות, ואדון הגוף. ואם לא אתה

אז? מי ידאג לך?

כשנולדנו, רצינו להזיז את הגוף ולא יכולנו.

כשגדלנו, יכולנו להזיז את הגוף ולא רצינו.

וכשבגרנו, אנו שוב רוצים והכוח הולך ואוזל.

פוטנציאל הרוחניות אצל האדם קשור לגופו

בין אם ירצה או לא.

אדם שאינו דואג לגופו הוא מחלל עצמו.

ואין סיבה שאחרים יכבדו אותו.

---

סגולת הרחמים

דרך של אלף צעדים מתחילה בצעד אחד (מאו צה טונג)

סגולת הרחמים אין בה מן המאמץ

היא נושרת כטיפת גשם מן השמיים

לפתרונות היא לא תוביל אלא לחרדה

אך יש פה צד נסתר שאין בו הסבר

הוא רואה הוא יודע ולא עוזר.

הוא חושב שזה מספיק לרחם.

מדיטציית החמלה כתעתוע שרב

לצמא. קום ופעל, כי אתה המזון.

האמת רואה יודעת ושומעת.

והנפגע המרחם

והשחרור

פְּעַל רחמים פוגע בך נפשית

---

הקוץ והמחט

הֲלוֹא אִם - תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל - בּוֹ (בראשית ד ז')

כשחודר קוץ, כדי להוציאו משתמשים במחט. לא מפתחים רגשות כלפי המחט למרות התפקיד החשוב שלה. שהקוץ בחוץ, אין צורך במחט. ואז: או משליכים אותה, או ששומרים אותה בקופסת מחטים.

כשרע ורוצים אושר או שינוי, משתמשים ב"מחט"..

רוב האנשים מפתחים קשר רגשי "למחט"

והאושר האמיתי שלמענו נלקחה "המחט" נשכח.

עכשיו לך תזהה מה המחט ומה האושר...

את ההבדל בין המחט לאושר ניתן לזהות

כמו ההבדל בין עושר לאושר

עושר הוא דבר סופי

ואושר אין סופי.

השחרור - שאתה חש כי המשפט המנחה אותך הוא "אם תטיב"

אתה נמשך לכלי ולא חמטרה.