הרבה פעמים מדברים על מהפחד מגיהינום או פחד מכאב פיזי איום ונורא אבל אני רוצה לדבר על פחד עוד יותר גדול הפחד מהשום דבר בכבודו ובעצמו

שאתה שונא דבר מסוים אתה לא רוצה אפילו לזכור אותו אתה לא רוצה לתת לו מקום במציאות אני רוצה לחשוב על אדם שזכה לחיי נצח בזמן שכל המציאות סביבו נעלמת והוא נכנס למציאות של תודעה ערומה מכל מציאות כולל מכל הזיכרונות

אז בא נמשיך במשחק מחשבתי האדם שלנו הוא בן עשרים וזוכה לחיי נצח הוא רק לא יודע שזה קללה הכי גדולה שיכולה להיות... לאדם

יש חמש חושים מרכזיים האדם ששמו נצח מתחיל להזדקן הוא כבר בן ארבעים והוא חלה במחלת ניוון שרירים וחושים רופא הנחמד אומר לו שאין לא מה לחשוש הוא לא עומד למות אבל יש גם חדשות פחות שמחות אומר הדוקטור המחלה שלך היא מחלה שאוכלת אותך ואתה לא יכול לברוח לשום מקום נצח מתחיל צחוק כי נצח הוא אדם מאד שמח... הרופא מחייך ואומר לו שיש לו תרופה אבל זה במחיר החיים שלך או שאתה בוחר בחיי הנצח ולהיות קיים בתוך אותה מחלה או שאתה עומד למות ולהיכנס לשאול תחתיות לעשר אלף שנה נצח אומר אני בוחר בחיים.

נצח מתחיל להרגיש את הניוון ומרגיש איך הוא לא מסוגל להזיז אף שריר הוא בטוח שסופו קרב אבל מלאך המוות צוחק ואומר לו שאתה זכיית לחיי נצח נצח צוחק ואמר אני בסך הכל בשר ודם השטן אומר לו אל תדאג אתה תרגיש שום סבל שקיים במציאות נצח מחייך בפחד ואומר לשטן אבל אני לא יכול להזיז שום איבר השטן צוחק ואומר ביום שהיקום יפסיק להתקיים אתה תמשיך להיכנס אל תוך המציאות הכי ערומה שיש נצח צוחק ואמר לפחות אני לא ירגיש ששורפים אותי צוחק השטן ואומר אל תדאג לא תרגיש שום כאב רק לא תרגיש כלום כולל לא את המציאות של החשך רק רצון לברוח מהבדידות התודעתית לא תוכל להיות בשום הוויה שבמציאות נצח צועק אבל...

השטן צוחק ונעלם.

נצח קם ומרגיש שהוא לא יכול להזיז אף איבר ופעימות הלב שלו נעצרו ורופא בא וקובע שהוא לכאורה מת נצח צועק בתוך עצמו ואף אחד לא שומע אני חי אבל הוא נקבר ומרגיש איך חוש הראיה נעלם לו בחשך האדמה ואיך דממת האדמה מחרישה את חוש השמיעה שלו ואיך הריקבון לאט לאט אוכל את כל החושים ונצח מרגיש את עצמו תודעה במציאות ריקנית אבל עדיין יש יקום הוא עדיין קיים בתוך היקום בסופו של דבר הנקודה האי כזאת נצח מגיע למצב שהוא לא זוכר מה זה כאב ורוצה להרגיש מציאות אבל היא כבר לא קיימת אני רוצה לשאול את עצמי האם הפחד שלנו מאותו אובדן מציאות הוא כל כך גדול עד שנעדיף לרדת לנצח לשאול תחתיות ולהישרף ולא להיכנס לאותו אבדון שהוא הנקודה הכי רחוקה להרגיש את הרגש שיש מישהו שאוהב אותי בעולם.

למרות שהסיפור שכתבתי הוא דמיוני לחלוטין הרעיון הוא מאד רציני והוא שאלה בסיסית שלמעשה אדם מעדיף להיות במקום שרע לו ולא לאבד את המציאות של ההוויה.

החד מהמוות הוא ביסודו הפחד להיות תודעה בלי הוויה להיות במקום שאני קיים אבל ללא שום הוויה וזה הפחד הגדול ביות שאין לי אפילו את היכולת לצעוק זה האבדון האמתי שמפחיד במחשבה על מוות.

אבל למה אני בכלל רוצה לדון בשאלה מה הדבר הכי מפחיד במציאות אני למעשה רוצה לדון בשאלה הזאת מתוך ההבנה שברגע שאנו מבינים שהדבר הכי מפחיד זה אותו האבדון השלב הבא זה איך אפשר לצאת אל מחוץ אבדון הרי שאנו מבינים שאבדון זה שרק אני שם ללא שום מציאות הוויה ובסופו של דבר רק תודעה אני שואל את עצמי שאלה קטנה למה אנו כל כך מפחדים לחזור לאותה נקודה שלא תודעה ממש כמו שהיה לפני המפץ הגדול מה כל כך מפחיד אותנו ומכאן אני מבין שאובדן המציאות הוא למעשה לחדול מלהתקיים ולחזור לאותו מציאות קדומה לי וכמו שאני לא מפחד מהמציאות מה היה לפני שהייתי קיים בעולם אני למעשה לא צריך לפחד מה יהיה בנצח לאחר שאני חוזר למה שהייתי לפני שבאתי מימד י - הציור אפשר לעולם

ובכל זאת מתוך מאמר שכתבתי ששמו מימדי הציור להבין שבסופו של דבר מציאות ההווה היא מציאות שיוצרת דבר חדש במציאות הקוסמית כי עצם זה שיש דבר לא מושלם יש מקום לחדש מציאות בתוך האין סוף עצמו ומה שאני למעשה אומר שעצם זה שהאין סוף הוא לא דבר מושלם נותנת לנו אפשרות לעשות את מה שקדם למציאות שלנו למציאות יותר שלמה ולכן עצם זה שיש מוות ובין לבין חיי נצח גורמת לנו למצוא את המקום שלנו בתוך מציאות האין סוף