הערכה פסיכולוגית היא תהליך מקצועי הבודק את מצבו הרגשי והנפשי של אדם. התהליך נערך על ידי פסיכולוגים באמצעות כלים אבחוניים שונים, ומשמש להעלאת השערות לגבי אישיותו ותפקודו של האדם בתחומי חיים שונים, לשם התווית דרך טיפול, התאמת מסגרת טיפולית, חינוכית או תעסוקתית, והמלצות לדרכי פעולה נוספות.

ההערכה היא אחד מתחומי המומחיות החשובים ביותר של הפסיכולוגים. מרבית הפסיכולוגים הקליניים, החינוכיים, ההתפתחותיים והתעסוקתיים עוסקים בין השאר גם בתחום זה.

תוכן עניינים:

1 מטרות 1.1 ההבדל בין הערכה לאבחון

2 שיטות וכלים 2.1 מבחני אינטליגנציה

2.2 מבחני אישיות

2.3 מבחנים ניורופסיכולוגיים

2.4 ראיונות ותצפיות

3 התרשמות אבחונית

4 מערכת החינוך

מטרות:

להערכה הפסיכולוגית מספר מטרות:

לתאר את אופן ההתפתחות, המצב הקוגניטיבי, האקדמי, הרגשי, האישיותי, החברתי וההתנהגותי של האדם.

להבין טוב יותר בעיות פסיכולוגיות רגשיות או התנהגותיות של האדם, ולשער השערות לגביהן.

לפתח תוכנית טיפול והתערבות מתאימה.

תוצאותיה של הערכה פסיכולוגית עשויות להיות התרשמויותיות וכלליות, ולא בהכרח תינתן אבחנה מדויקת.

לעתים במהלך ההערכה עולה חשד לקיומו של מצב או גורם כלשהו, אשר עלול להשפיע לרעה על מצבו של האדם, ונמצא מחוץ לתחום הידע של הפסיכולוג המעריך, במקרים אלו הפסיכולוג ימליץ על המשך הבדיקה אצל איש המקצוע המתאים.

ההבדל בין הערכה לאבחון:

שיטות וכלים:

הערכה פסיכולוגית מתבססת תחילה על איסוף מידע אודות האדם ביחס לתקופות שונות בחייו (אנמנזה). בדיקת הרקע יכולה לכלול סקירת רישומים ואבחונים קודמים.

לצורך בחינת המצב הנוכחי של האדם, נערכת מדידה והערכה באמצעות מבחנים וכלי הערכה שונים המועברים לאדם הנבדק. ישנו מגוון רחב של כלי הערכה פסיכולוגיים, לחלקם הוכחו המהימנות (עקביות המדידה) והתוקף (המבחן אכן בודק מה שהתכוון לבדוק), ולחלקם לא. כדי להתרשם מאיכות המידע שמפיק כלי מסוים, יש לבדוק את תחום ההערכה שלו לאור המדדים לבדיקות אבחון של תורת המבחנים. בנוסף, כדי לדעת האם הציונים שנמדדו במבחן מסוים תקינים או לא ביחס להתפלגות נורמלית באוכלוסייה, חייבת להיות אפשרות להשוות אותם לנורמה.

מבחני אינטליגנציה:

פריט ממבחן רייבן

מבחני אינטליגנציה והישגים (מבחני IQ), הם מבחנים שתוכננו למדוד תפקודים קוגניטיביים ספציפיים של הנבדק, בהשוואה לנורמות כלליות. המבחנים בודקים תפקודים כמו ידע כללי, יכולת מילולית, זיכרון, טווח קשב, הבנה, תפיסה חזותית - מרחבית (אבחון TVPS), ועוד. נמצא במחקרים כי חלק מהמבחנים עשויים לנבא יכולות ביצוע שונות, בעיקר יכולות אקדמיות.

דוגמאות למבחני IQ הן:

מבחן WAIS-R למבוגרים

WISC-R95 לילדים בגיל בית הספר

WPPSI לילדים קטנים מתחת לגיל בית הספר

מבחני אישיות:

דוגמה לכתם דיו מתוך מבחן רורשאך

מבחני אישיות נועדו לתאר דפוסי התנהגות, מחשבות ורגשות. הם מחולקים לשני סוגים:

מבחנים אובייקטיביים - מבחנים רבי - ברירה המבוססים על הגבלת אפשרויות התגובה של הנבדק, למשל באמצעות סימון תשובת כן / לא, נכון / לא נכון, או סולם מדרגי. התשובות לשאלות אלו מאפשרות חישוב ציונים שניתן להשוות לקבוצה נורמטיבית. לדוגמה: מבחן MMPI.

מבחנים השלכתיים - מבחנים המאפשרים תשובות פתוחות, ובדרך כלל מבוססים על גירויים עמומים, מתוך הנחה שהם חושפים דינמיקות פסיכולוגיות לא - מודעות. לדוגמה: מבחן רורשאך או TAT.

ניתוח ציור - אבחון ציורי ילדים ומבוגרים, לשם הערכת מאפיינים רגשיים של המצייר.

מבחנים ניורופסיכולוגיים:

מבחנים נוירופסיכולוגיים מורכבים ממטלות שתוכננו למדוד תפקודים פסיכולוגיים ספציפיים שידועים כקשורים למבנים מוחיים או נתיבים עצביים מסוימים.

למבחנים אלו שני שימושים עיקריים:

הערכת הפגיעה או הליקוי, שנגרמו בעקבות פציעה או מחלה שידועה כמשפיעה על תפקודים נוירוקוגניטיביים.

מחקר להשוואה בין יכולות נוירופסיכולוגיות של נבדקים בקבוצות ניסוי שונות.

ראיונות ותצפיות:

ראיון ותצפית קליניים הם מרכיב חיוני להערכה. הפסיכולוגים מתבוננים במהלך ההערכה על מראה כללי של האדם, התנהגות, מצב רוח, רגש, הבנה, התמצאות, תובנה, זיכרון ותקשורת.

תצפיות קליניות מתוכננות להשגת מידע על האדם מצפייה בהתנהגותו.

בראיונות הפסיכולוג מדבר עם האדם על מנת להבין יותר את מצבו. על מנת להשיג תמונה מקיפה יותר הפסיכולוג יכול לדבר גם עם אנשים הקרובים לאדם (הורים או בני זוג) ולקבל את חוות דעתם האישית בנוגע לנושאים הרלוונטיים להערכה. דוגמה שכיחה לראיון קליני רשמי היא בדיקת המצב הנפשי, שמשמשת לרוב ככלי לסריקה ראשונית לקראת טיפול או המשך בדיקה ואבחון.

התרשמות אבחונית:

אחרי ההערכה הפסיכולוגית, פסיכולוגים קליניים מגישים התרשמות אבחונית. לרוב הם מסתייעים לשם כך בספר מדריך האבחנות הבינלאומי ICD (גרסה 10), או האמריקאי DSM (גרסה IV-TR). ספרים אלו משתמשים במונחים ועקרונות רפואיים, וכוללים קטגוריות של הפרעות נפשיות שניתנות לאבחון לפי רשימות קבועות של קריטריונים תיאוריים. מערכת הבריאות בארצות הברית ורוב חברות הביטוח האמריקאיות דורשות אבחנה מתוך ה - DSM, כדי לאפשר מימון טיפולים רלוונטיים.

ה - DSM משתמש במודל הרפואי הקטגוריאלי, ותופס בעיות פסיכולוגיות במונחים של מחלות מובחנות, שניתן להגדיר על ידי קבוצת קריטריונים מינימלית, כמו: סימפטומים שהנבדק מדווח עליהם ועוצמתם, התנהגויות שונות, משך התופעות, איך הן התחילו ועוד. לאחרונה עולה המודעות לכך שמודל זה אינו הדרך היחידה לתאר ולהבין בעיות פסיכולוגיות. בנוסף, קיימות מעט יחסית הצדקות אמפיריות לגבולות ההגדרות של הקריטריונים, שמבוססים על קונצנזוס קליני ולכן הם שרירותיים בעיקרם.

לפיכך, מתקיימים דיונים רבים בשדה הקליני לגבי שיטות חלופיות להערכה פסיכולוגית על פי המודל הרפואי. מודלים אפשריים שנדונים הם, למשל, "המודל הממדי", שמבוסס על מודלים בעלי תוקף אמפירי של הבדלים בינאישיים (כמו מודל חמשת הגורמים של האישיות), או "המודל הפסיכו - חברתי" וה"ביופסיכוסוציאלי", שלוקחים בחשבון גם מצבים אינטרסובייקטיביים משתנים. תומכי המודלים האלו טוענים שהם נותנים יותר גמישות אבחונית ותועלת קלינית, ללא הסתמכות (או הסתמכות פחותה) על הרעיון הרפואי של מחלה. אך הם גם מודים שהמודלים האלו עדיין לא חזקים מספיק כדי להיות בשימוש נרחב ונפוץ, וצריכים להמשיך ולהתפתח.

פסיכולוגים קליניים בריטיים לא נוטים לאבחן, אלא מעדיפים להשתמש בנוסחאות - מיפוי אישי של הקשיים שאיתם מתמודד הנבדק, כולל גורמים שמגבירים את הרגישות הראשונית לקושי, מאיצים אותו, ומשמרים את הקושי.

מערכת החינוך:

הערכה פסיכולוגית יכולה לתרום רבות לשיפור הישגיהם של תלמידים עם לקויות במערכת החינוך.

אחד השימושים הנפוצים הוא הפנייה של תלמידים בעלי קשיי למידה לאבחון פסיכולוגי לצורך בדיקת חשד לקיומה של לקות למידה ומתן המלצות להוראה מתקנת. אבחון פסיכולוגי יכול להעשות במקרה זה גם בשילוב עם אבחון דידקטי. האבחון המשולב נקרא אבחון פסיכודידקטי.

פסיכולוג יכול גם לאבחן הפרעת קשב, בתנאי שהוא מפנה לרופא לצורך בירור תחלואה נילווית ובדיקת הצורך בטיפול תרופתי.