כיצד להגיע לשמחה שאיננה תלויה בדבר (כאן ועכשיו)? בפוסט זה אדבר בעיקר על הנושא של תלות רגשית, המשפיע באופן ישיר על נושא השמחה והגורמים שמונעים ממנה להיווצר בנו באופן טבעי. אנסה לתאר את הדרך שבה אנו נאחזים בדברים ובעקבות כך מהמרים ברגשותינו ממש כמו בהימורי קלפים, במטרה לזכות ביותר טוב, ובכמה שפחות רע.
כמו כן, אדבר על האופן שבו האדם שאיננו נאחז רגשית מגיע למעין נביעה פנימית של אושר, שכאשר היא נפתחת באדם - האושר שלו גולש על גדותיו, ואז אין לו דרך אחרת ללכת בה אלא בדרך החלוקה והנתינה ללא תנאי.
תלות רגשית היננה היאחזות בדבר חיצוני כל שהוא, קוראי הפוסטים הקודמים יודעים שגם מה שנראה חיצוני הוא פנימי, כיוון שכל חווית המציאות שאנו חווים כחיצונית לנו היא למעשה פנימית, כל העולם שאנו חווים כעולם החיצוני הוא למעשה החוויה של המוח שלנו מבפנים, מחוץ למערכת האורגנית האנושית והתפיסה שהיא מקנה לנו, העולם ריק מהגדרות, האובייקט מחייב את הסובייקט. "אם עץ נופל ביער, ואף אחד לא שמע, האם הוא השמיע קול"? כל דבר שאנו רואים בחוץ הוא למעשה גם פנימי, במובן שהדרך שבה אנו תופסים וחווים אותו תלויה לגמרי בתפיסת המציאות הסובייקטיבית שלנו אותו. כאשר האדם נאחז באלמנטים שהם לכאורה חיצוניים שהם ברי חלוף, הוא מהמר ברגשותיו, ממש כמו שאדם שמכור להימורים מהמר בקלפים, אם לומר את האמת - להימור ברגשות: כולנו מכורים. להמר ברגשות זו פעולה שרובנו עושים במודע או לא במודע במהלך היום המון פעמים, תת - המודע אוחז באופן אוטומטי בדברים שעושים לנו טוב, בעוד שהוא מדחיק פנימה ודוחק הצידה דברים שהוא חושב שעושים לנו רע. כמה מאיתנו שמעו את המשפט "הזמן מרפא את הכל", אז למעשה הזמן איננו מרפא את הכל, כאשר מדובר בכאב נפשי הנגרם כתוצאה מאירוע שנתפס על ידי האדם כטראומטי, הזמן עלול להקל את התחושות הנפשיות החריפות שנגרמו, אך במהלך הזמן - ובמידה והאדם לא מקבל טיפול נכון, תת - המודע שלו יתחיל בתהליך של הדחקה, שלבסוף יוביל להצטברויות של מתחים ולחצים פנימיים, שישפיעו מאוחר יותר על האדם משני בחינות - נפשית, וגופנית. רבים הם התסמינים הגופניים אשר נגמרים כתוצאה מהדחקה ומהצטברות של לחצים אשר אינם יכולים למצוא את דרכם החוצה: שרירים תפוסים בגוף (בעיקר באזור הגב והצוואר), נעילת לסתות וחריקת שיניים, רעד בשרירים, חוסר מנוחה של הרגליים והידיים (היפראקטיביות) וכו.. בעוד שהתסמינים הנפשיים הפועלים גם הם לא מעטים: ניתוק בין הלב לגרון (חוסר ביכולת להביע את עצמנו רגשית), חוסר בהבעות פנים, ריחוק, ניתוק ממרכז העצמיות (תחושה ש"אני כבר לא אני"), חרדות ופוביות, חרדה חברתית, בעיות בתקשורת, התפרצויות זעם וכעס, גמגום, חוסר ביכולת לבכות, חוסר ביכולת לאהוב ולהביע אהבה. כל אלו ועוד הרבה אחרים הינם התוצאה של שימוש לא נכון במערכת הרגשות שניתנה לנו כבני אדם כאן במישור הבריאה הזה. שימוש נכון ברגשות הינו שימוש אשר אינו טומן בחובו פוטנציאל לפגוע באופן קשה באדם, זאת בשל היאחזות או הימור לא נכון, אשר יוביל מאוחר יותר את האדם להיפגע קשות ולרדת למטה לתחתית.
שמחה שאיננה תלויה בדבר היא התוצאה הטבעית של חוסר היאחזות, שתכליתה היא שינוי התפיסה של האדם הבוגר, לתפיסה אשר דומה לזו של פעוט \ ילד, שאיננו באופן טבעי נאחז בדברים, כיוון שעוד לא למד כיצד.
אנסה להסביר זאת כך, כאשר המבוגר הממוצע מסתכל על המצב הרגשי שלו הוא מתאר אותו כך כברירת מחדל: "לא קרה לי שום דבר טוב \ משמח, אזי אני מרגיש רע!". בעוד שילד רואה את הדברים כך: "לא קרה לי שום דבר רע, כלומר - אני שמח ומאושר". בעוד שמבוגרים מחפשים באובייקטים חיצוניים כחומר למילוי החלל הפנימי הריק וכפתרון לתחושות הרעות האופפות אותם, ילדים משתמשים באותו חלל ריק שהוא מי שאנחנו באמת בבסיס ובאופן טבעי כגורם לאושר הטבעי והבלתי - תלוי שלהם. הצורך באובייקטים חיצוניים כגורם לאושר מתחיל אך ורק כאשר האדם מתחיל להיאחז בדברים, האדם הממוצע הבוגר נאחז בכל כך הרבה דברים: הזהות, העבודה, הקריירה, המשפחה שלו ועוד - שזה ייראה כמעט בלתי אפשרי לעבור תהליך הפוך ולא - להיאחז שוב בכל הדברים שבהם נאחז כגורם לאושר וליציבות הרגשית שלו
מנגנון ההיאחזות פועל ככה: כאשר אנו מבחינים בדבר מה, אנו בוחנים אותו ראשית בצורה כזאת, שתת המודע שלנו בודק ראשית האם מדובר בדבר שהאדם חושב שהוא עושה לו יותר טוב מרע, או יותר רע מטוב, לאחר מכן מתקבלת החלטה בהתאם האם לרצות את הדבר אותו לא, כאשר מתקבלת אותה החלטה - מסכים האדם באופן מודע או לא מודע, שאם ישיג את הדבר - הוא ירגיש יותר טוב מרע בשל כך, בעוד שאם לא ישיג אותו - הוא כתוצאה מכך יותר רע מטוב. הרצון שורשו בהיאחזות, וכל היאחזות תלויה בדבר שעתיד לחלוף, כי בנצחי - לא ניתן לאחוז. וחוסר היאחזות מובילה את האדם לנצחי. והדרך לשמחה שאיננה תלויה בדבר היא הדרך של "אין דרך", ובדרך זו יהיה על האדם לחזור פנימה, וכיצד ניתן לחזור פנימה? כפי שאמר רבות אושו "לחזור פנימה לא ניתן, אלא רק להפסיק ללכת החוצה, כאשר המסע החוצה נפסק - אתה כבר בפנים". מדובר בתהליך שבו האדם מקלף מעליו את שכבות הבצל הרבות, שמהוות את כל ההתניות אשר צבר במהלך השנים, בדרך למקור ולטבע האמיתי שלו, כל שחרור של היאחזות מהווה קילוף של עוד שכבה, הקילוף של השכבה הראשונה תוביל את האדם למרכז הוויתו. במסורות העתיקות נאמר שבשביל להגיע להארה, על האדם להפנות את התודעה מכל האובייקטים המוכרים, מכל הצורות והתופעות החיצוניות, התניות מחשבות ותחושות, אל התודעה עצמה. תרגולים מסוימים במסורות שונות כגון "הזן - בודהיזם" ודרך הטאו, נועדו כדי להוביל את האדם למרכז, להוויה, ולפעולה ללא פעולה - אשר מתרחשת באופן טבעי כאשר האדם פועל מתוך מרכז הווייתו המקורית, כאשר האדם נמצא במקום זה, תודעתו ריקה. הוא באופן טבעי איננו שופט אחרים ועל כן אחרים לא ישפטו אותו, הוא נוהג בחמלה כלפי כל הבריות, שמחתו הפנימית והשלווה שהשיג אינם יכולים להיות מופחתים עוד על ידי גורמים חיצוניים ארעיים. שמחה זו נקראת "נביעה", זאת מכיוון שהיא נובעת ללא הפסקה ממרכז הוויתו של האדם, ללא צורך בשום גורם חיצוני. במצב זה באופן טבעי יש לאדם כל כך הרבה שמחה, שבמידה ולא יחלוק אותה - היא תעלה על גדותיה ותישפך. דרכו של האדם המואר היא הדרך של היום - יום, הדרך של החלוקה, הנתינה והקבלה ללא תנאי של המציאות.
בשביל לתת ללא תנאי עלינו ראשית לדעת לקבל ללא תנאי, כאשר נותן האדם הנאחז, באופן טבעי וכברירת מחדל הוא נותן כיוון שעצם הנתינה מקנה לו תחושה פנימית מסוימת של טוב, נתינה ללא רצון לקבל היא נתינה שיכולה להתרחש רק לאחר שהתרחש שינוי מהותי בתודעתו של האדם, שמהותו היא שתפיסתו של "האני" של האדם התרחבה, וכאשר הוא אומר אני, הוא איננו מתכוון רק למה שנמצא בגבולות עורו ובשרו, אלא לכל הקיום עצמו. כשהוא אומר אני, הוא מתכוון לכל מה שהיקום עושה בכל מקום במה שנקרא "הרגע הזה". רבות נכתב בספרי הלימוד במסורות בכל רחבי העולם ובייחוד במזרח על הדרך שנקראת "דרך האמצע", הדרך שנמצאת בחיבור בין הקטבים, דרך זו נועדה להוביל את האדם לחוויה אשר נקראת חווית "הרגע הזה", בה מגלה האדם שהרגע הזה, הרגיל והשגרתי שהוא חווה, הוא למעשה לא רגיל כלל, והוא למעשה הנצח בכבודו ובעצמו. כאשר מגיע האדם לשמחה פנימית שהיא ללא תנאי, הוא באופן טבעי יכול לחלוק עם אחרים ללא תנאי, ולקבל מהם ללא תנאי. הסוד הוא חוסר היאחזות. אך כאשר שומע האדם על חוסר היאחזות, הוא באופן טבעי עלול לרצות לא לאחוז, ובכך לאחוז בחוסר - היאחזות, חוסר היאחזות מקורית איננה תוצאה של שום רצייה, או של עשייה מסוימת.
לסיכום: על - מנת שיגיע האדם למצב של שמחה פנימה שאיננה תלוי בדבר עליו ראשית לא לאחוז בדבר, בשביל להגיע למצב זה אין דבר שיוכל לעשות, ולמעשה כל דבר שיעשה בשביל להשיג את אותה שלמות נכספת, יוביל אותו חזרה להיאחז בעוד דברים. רק הקבלה האמתית והכנה של עובדה זו - תוביל האדם לבסוף לחוסר היאחזות. אני ממליץ לכל הקוראים על הספר "שירת השורש של דרך האמצע", שם תמצאו פירוט אודות הדרך אותה אני מתאר בפוסט.
כמו כן, אדבר על האופן שבו האדם שאיננו נאחז רגשית מגיע למעין נביעה פנימית של אושר, שכאשר היא נפתחת באדם - האושר שלו גולש על גדותיו, ואז אין לו דרך אחרת ללכת בה אלא בדרך החלוקה והנתינה ללא תנאי.
תלות רגשית היננה היאחזות בדבר חיצוני כל שהוא, קוראי הפוסטים הקודמים יודעים שגם מה שנראה חיצוני הוא פנימי, כיוון שכל חווית המציאות שאנו חווים כחיצונית לנו היא למעשה פנימית, כל העולם שאנו חווים כעולם החיצוני הוא למעשה החוויה של המוח שלנו מבפנים, מחוץ למערכת האורגנית האנושית והתפיסה שהיא מקנה לנו, העולם ריק מהגדרות, האובייקט מחייב את הסובייקט. "אם עץ נופל ביער, ואף אחד לא שמע, האם הוא השמיע קול"? כל דבר שאנו רואים בחוץ הוא למעשה גם פנימי, במובן שהדרך שבה אנו תופסים וחווים אותו תלויה לגמרי בתפיסת המציאות הסובייקטיבית שלנו אותו. כאשר האדם נאחז באלמנטים שהם לכאורה חיצוניים שהם ברי חלוף, הוא מהמר ברגשותיו, ממש כמו שאדם שמכור להימורים מהמר בקלפים, אם לומר את האמת - להימור ברגשות: כולנו מכורים. להמר ברגשות זו פעולה שרובנו עושים במודע או לא במודע במהלך היום המון פעמים, תת - המודע אוחז באופן אוטומטי בדברים שעושים לנו טוב, בעוד שהוא מדחיק פנימה ודוחק הצידה דברים שהוא חושב שעושים לנו רע. כמה מאיתנו שמעו את המשפט "הזמן מרפא את הכל", אז למעשה הזמן איננו מרפא את הכל, כאשר מדובר בכאב נפשי הנגרם כתוצאה מאירוע שנתפס על ידי האדם כטראומטי, הזמן עלול להקל את התחושות הנפשיות החריפות שנגרמו, אך במהלך הזמן - ובמידה והאדם לא מקבל טיפול נכון, תת - המודע שלו יתחיל בתהליך של הדחקה, שלבסוף יוביל להצטברויות של מתחים ולחצים פנימיים, שישפיעו מאוחר יותר על האדם משני בחינות - נפשית, וגופנית. רבים הם התסמינים הגופניים אשר נגמרים כתוצאה מהדחקה ומהצטברות של לחצים אשר אינם יכולים למצוא את דרכם החוצה: שרירים תפוסים בגוף (בעיקר באזור הגב והצוואר), נעילת לסתות וחריקת שיניים, רעד בשרירים, חוסר מנוחה של הרגליים והידיים (היפראקטיביות) וכו.. בעוד שהתסמינים הנפשיים הפועלים גם הם לא מעטים: ניתוק בין הלב לגרון (חוסר ביכולת להביע את עצמנו רגשית), חוסר בהבעות פנים, ריחוק, ניתוק ממרכז העצמיות (תחושה ש"אני כבר לא אני"), חרדות ופוביות, חרדה חברתית, בעיות בתקשורת, התפרצויות זעם וכעס, גמגום, חוסר ביכולת לבכות, חוסר ביכולת לאהוב ולהביע אהבה. כל אלו ועוד הרבה אחרים הינם התוצאה של שימוש לא נכון במערכת הרגשות שניתנה לנו כבני אדם כאן במישור הבריאה הזה. שימוש נכון ברגשות הינו שימוש אשר אינו טומן בחובו פוטנציאל לפגוע באופן קשה באדם, זאת בשל היאחזות או הימור לא נכון, אשר יוביל מאוחר יותר את האדם להיפגע קשות ולרדת למטה לתחתית.
שמחה שאיננה תלויה בדבר היא התוצאה הטבעית של חוסר היאחזות, שתכליתה היא שינוי התפיסה של האדם הבוגר, לתפיסה אשר דומה לזו של פעוט \ ילד, שאיננו באופן טבעי נאחז בדברים, כיוון שעוד לא למד כיצד.
אנסה להסביר זאת כך, כאשר המבוגר הממוצע מסתכל על המצב הרגשי שלו הוא מתאר אותו כך כברירת מחדל: "לא קרה לי שום דבר טוב \ משמח, אזי אני מרגיש רע!". בעוד שילד רואה את הדברים כך: "לא קרה לי שום דבר רע, כלומר - אני שמח ומאושר". בעוד שמבוגרים מחפשים באובייקטים חיצוניים כחומר למילוי החלל הפנימי הריק וכפתרון לתחושות הרעות האופפות אותם, ילדים משתמשים באותו חלל ריק שהוא מי שאנחנו באמת בבסיס ובאופן טבעי כגורם לאושר הטבעי והבלתי - תלוי שלהם. הצורך באובייקטים חיצוניים כגורם לאושר מתחיל אך ורק כאשר האדם מתחיל להיאחז בדברים, האדם הממוצע הבוגר נאחז בכל כך הרבה דברים: הזהות, העבודה, הקריירה, המשפחה שלו ועוד - שזה ייראה כמעט בלתי אפשרי לעבור תהליך הפוך ולא - להיאחז שוב בכל הדברים שבהם נאחז כגורם לאושר וליציבות הרגשית שלו
מנגנון ההיאחזות פועל ככה: כאשר אנו מבחינים בדבר מה, אנו בוחנים אותו ראשית בצורה כזאת, שתת המודע שלנו בודק ראשית האם מדובר בדבר שהאדם חושב שהוא עושה לו יותר טוב מרע, או יותר רע מטוב, לאחר מכן מתקבלת החלטה בהתאם האם לרצות את הדבר אותו לא, כאשר מתקבלת אותה החלטה - מסכים האדם באופן מודע או לא מודע, שאם ישיג את הדבר - הוא ירגיש יותר טוב מרע בשל כך, בעוד שאם לא ישיג אותו - הוא כתוצאה מכך יותר רע מטוב. הרצון שורשו בהיאחזות, וכל היאחזות תלויה בדבר שעתיד לחלוף, כי בנצחי - לא ניתן לאחוז. וחוסר היאחזות מובילה את האדם לנצחי. והדרך לשמחה שאיננה תלויה בדבר היא הדרך של "אין דרך", ובדרך זו יהיה על האדם לחזור פנימה, וכיצד ניתן לחזור פנימה? כפי שאמר רבות אושו "לחזור פנימה לא ניתן, אלא רק להפסיק ללכת החוצה, כאשר המסע החוצה נפסק - אתה כבר בפנים". מדובר בתהליך שבו האדם מקלף מעליו את שכבות הבצל הרבות, שמהוות את כל ההתניות אשר צבר במהלך השנים, בדרך למקור ולטבע האמיתי שלו, כל שחרור של היאחזות מהווה קילוף של עוד שכבה, הקילוף של השכבה הראשונה תוביל את האדם למרכז הוויתו. במסורות העתיקות נאמר שבשביל להגיע להארה, על האדם להפנות את התודעה מכל האובייקטים המוכרים, מכל הצורות והתופעות החיצוניות, התניות מחשבות ותחושות, אל התודעה עצמה. תרגולים מסוימים במסורות שונות כגון "הזן - בודהיזם" ודרך הטאו, נועדו כדי להוביל את האדם למרכז, להוויה, ולפעולה ללא פעולה - אשר מתרחשת באופן טבעי כאשר האדם פועל מתוך מרכז הווייתו המקורית, כאשר האדם נמצא במקום זה, תודעתו ריקה. הוא באופן טבעי איננו שופט אחרים ועל כן אחרים לא ישפטו אותו, הוא נוהג בחמלה כלפי כל הבריות, שמחתו הפנימית והשלווה שהשיג אינם יכולים להיות מופחתים עוד על ידי גורמים חיצוניים ארעיים. שמחה זו נקראת "נביעה", זאת מכיוון שהיא נובעת ללא הפסקה ממרכז הוויתו של האדם, ללא צורך בשום גורם חיצוני. במצב זה באופן טבעי יש לאדם כל כך הרבה שמחה, שבמידה ולא יחלוק אותה - היא תעלה על גדותיה ותישפך. דרכו של האדם המואר היא הדרך של היום - יום, הדרך של החלוקה, הנתינה והקבלה ללא תנאי של המציאות.
בשביל לתת ללא תנאי עלינו ראשית לדעת לקבל ללא תנאי, כאשר נותן האדם הנאחז, באופן טבעי וכברירת מחדל הוא נותן כיוון שעצם הנתינה מקנה לו תחושה פנימית מסוימת של טוב, נתינה ללא רצון לקבל היא נתינה שיכולה להתרחש רק לאחר שהתרחש שינוי מהותי בתודעתו של האדם, שמהותו היא שתפיסתו של "האני" של האדם התרחבה, וכאשר הוא אומר אני, הוא איננו מתכוון רק למה שנמצא בגבולות עורו ובשרו, אלא לכל הקיום עצמו. כשהוא אומר אני, הוא מתכוון לכל מה שהיקום עושה בכל מקום במה שנקרא "הרגע הזה". רבות נכתב בספרי הלימוד במסורות בכל רחבי העולם ובייחוד במזרח על הדרך שנקראת "דרך האמצע", הדרך שנמצאת בחיבור בין הקטבים, דרך זו נועדה להוביל את האדם לחוויה אשר נקראת חווית "הרגע הזה", בה מגלה האדם שהרגע הזה, הרגיל והשגרתי שהוא חווה, הוא למעשה לא רגיל כלל, והוא למעשה הנצח בכבודו ובעצמו. כאשר מגיע האדם לשמחה פנימית שהיא ללא תנאי, הוא באופן טבעי יכול לחלוק עם אחרים ללא תנאי, ולקבל מהם ללא תנאי. הסוד הוא חוסר היאחזות. אך כאשר שומע האדם על חוסר היאחזות, הוא באופן טבעי עלול לרצות לא לאחוז, ובכך לאחוז בחוסר - היאחזות, חוסר היאחזות מקורית איננה תוצאה של שום רצייה, או של עשייה מסוימת.
לסיכום: על - מנת שיגיע האדם למצב של שמחה פנימה שאיננה תלוי בדבר עליו ראשית לא לאחוז בדבר, בשביל להגיע למצב זה אין דבר שיוכל לעשות, ולמעשה כל דבר שיעשה בשביל להשיג את אותה שלמות נכספת, יוביל אותו חזרה להיאחז בעוד דברים. רק הקבלה האמתית והכנה של עובדה זו - תוביל האדם לבסוף לחוסר היאחזות. אני ממליץ לכל הקוראים על הספר "שירת השורש של דרך האמצע", שם תמצאו פירוט אודות הדרך אותה אני מתאר בפוסט.
050-3331-331