/ פנינה שפירא
המשפטים שאנו שומעים פעמים רבות, כמו: מחשבה יוצרת מציאות, חשיבה חיובית, אתה בורא את מציאותך במו ידיך, יש לך את אפשרות הבחירה לתגובותיך וכו', נראים לנו בד"כ משפטים "רוחניקים", משונים, מנותקים...
האם יש בהם מן האמת? האם אנו באמת יוצרים את המציאות שלנו במו ידינו?
אני רוצה לשתף אתכם בחוויות שעברתי במשך 4.5 חודשים בלבד בחיי, לפני כ - 5 שנים.
החלטתי להחליף משקפיים, לפרגן לעצמי משהו עדכני יותר.
שמחתי להרכיב את המשקפיים החדשים. חיכיתי לראות את העולם חד יותר, בהיר יותר, מדוייק יותר. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר הרכבתי אותם ופלאשים הטרידו את עיני השמאלית. מה קורה פה? אומנם המספר שונה במעט, אך מה קורה פה?
הגעתי לרופאת עיניים, שמצאה ירידה קלה בראיה ושלחה אותי לבדיקת שדה ראיה.
כאשר נכנסתי לרופאה עם תוצאת הבדיקה, היא כמעט התעלפה. ניסתה להרגיע אותי ונעלמה מהחדר.
נשלחתי מייד לחדר אחר לרופאה נוירואופטימולוגית, שלאחר בדיקה קצרה שלחה אותי לבדיקת MRI דחופה.
מכאן העניינים התגלגלו מהר.
סריקת הראש העלתה גידול שפיר ענק (4 ס"מ x 3 ס"מ x 2.5 ס"מ), שהתרווח בראשי ומעך להנאתו את עצב הראייה שלי עד כדי כך, שאיבדתי את הראיה בעין שמאל מהמרכז החוצה וגם עין ימין החלה לצמצם את שדה הראייה שלה.
יום למחרת קבלת התוצאות, כבר הייתי בביה"ח לפגישה עם מנהל המחלקה הנוירוכירורגית כדי לראות מה עושים.
להפתעתי, קבלתי את הבשורה בשלוות נפש. אני לא יכולה להסביר, אך ידעתי שהכל יסתדר טוב, שיהיה בסדר. המחשבה שהייתה שם היא שאני בידיים המקצועיות ביותר, אני משחררת ויודעת שלכל דבר יש סיבה.
ידעתי שאני צריכה לבחון את המצב ולהבין מה אני צריכה ללמוד כאן, לשאול: מה לא ראיתי בחיי?
התלבטתי מי הרופא שינתח אותי. ישנם 3 פרופסורים בארץ שמבצעים את הניתוח, בידי מי להפקיד את ראשי? התרשמתי מהראשון, השני היה מנוכר מעט ועל השלישי המליץ הרב פירר. מה עושים?
החלטתי לעזוב את המחשבות המודעות, לעשות מדיטציה ולשאול: "מי מהם הנכון לך ביותר? "
תוך מספר דקות קבלתי את התשובה, נכון היה זה הפרופ' הראשון.
לפני הניתוח, חבר קרוב הכין אותי לקראתו בעזרת דיקור סיני ועבודה אנרגטית. כל החברים שלחו אנרגיות, ושוב אותה ההרגשה שהכל יסתדר, שהדברים יקרו כפי שהם צריכים לקרות.
הניתוח עבר בהצלחה.
פקחתי את עיני לראשונה בשעה 04:30 לפנות בוקר. צינורות מחוברים לכל מקום אפשרי. המוח מתחיל לחקור ולשחזר היכן אני, למה אני פה? עברתי ניתוח... לא ראיתי...
ברגע שנזכרתי, פקחתי את עיניי לרווחה והתחלתי לבדוק את הראייה ושדה הראייה.
זה היה מדהים!!! מיידית ראיתי!!! כשהכרה זו היכתה בי, התרגשתי מאוד וידעתי שאפשר לחזור ולצלול חזרה למנוחה. הרי ידעתי שהדברים יסתדרו...
כיוון שהגידול היה ענק, למרות שהיה שפיר, הוחלט לבצע טיפול הקרנתי שנקרא: הקרנה כירורגית ממוקדת.
29 הקרנות הניתנות ברצף, כאשר כל הפישולים הרפואיים האפשריים בוצעו תוך כדי.
אפילו המכשיר התקלקל באמצע והיינו צריכים לחכות לטכנאי שיבוא לתקנו. טיפול שאמור היה להמשך 1.5 שעות, נמשך 6 שעות!!!
בזמן ההמתנה, צחקנו עם אנשי הצוות, פתרתי לחלקם בעיות, הייתי ממש רגועה, הרי ידעתי שהסוף הכל יסתדר.
בכל שלב בתהליך הייתי רגועה, נשמתי, התנתקתי כשהייתי צריכה, הייתי בערנות מוחלטת כשזו נדרשה והכל מתוך שלווה לא מוסברת.
ידעתי, מתוך ההקשבה העמוקה הזו, מתי יהיה הפישול הבא והכנתי את עצמי אליו, כך שבחלק מהדברים יכולתי לחסוך סיבוך נוסף.
בשעה 4:00 לפנות בוקר חזרתי למחלקה!!! האחיות כבר פנו לקב"ט שיחפש אותי. הרגעתי אותן שהייתי בהקרנה מדהימה עם פופקורן גדול... הכל בחיוך, בדיחה ומילה טובה.
חודש וחצי לקח לי להתאושש מהתהליך הזה.
כאשר חזרתי לעצמי, ערכנו מסיבת בת - מצווה לבת היקרה שלי. היה מקסים. זה היה בחנוכה. הרבה אורחים, המון חנוכיות, המון הודיה שאני בסדר והדברים חוזרים למסלולם.
למחרת בבוקר התעוררנו לתוך בית נשרף...
הצלחתי למלט את הילדים והכלבה. עמדנו בחוץ ושמענו איך האש מפוצצת את הזגוגיות, מעכלת את כל מה שנמצא בדרכה. עמדנו ובכינו.
מתוך הכאב וחוסר האונים הכל כך גדול, מצאתי את עצמי שוב בהודיה: "תודה ה' שכל היקר לי נמצא בחוץ, בריא ושלם"
הבית נשרף כמעט כליל. 3 חודשים נדדנו עד שסיימו לשפץ אותו ויכולנו לחזור.
רגע אחד היה לי הכל וברגע שלאחריו היו לי רק הבגדים שלגופי.
יכולתי להכנס לדיכאון, לרחמים עצמיים, לשקוע, אך בחרתי בדרך אחרת.
היו בדרך עליות וירידות, היו קשיים. מצבי הנפשי והכוחות שעמדו לרשותי היו מוגבלים מאוד, אך ניהלתי פרויקט שיפוץ נרחב, המשכתי לנהל בית
לתמוך בילדים ואפילו מידי פעם לטפל.
היו אלו 4.5 מרוכזים ומאתגרים מאוד.
3 פעמים "מתתי" בצורה מסויימת ו - 3 פעמים בחרתי בחיים.
למה אני מספרת לכם את זה?
על מנת לשתף אתכם בדברים עמוקים מאוד מחיי האישיים ולהדגיש בפניכם לפני שאתם פונים למטפל ופורסים בפניו את הקשיים שלכם ומחפשים ריפוי, כדאי שתבדקו, שזה לא מסתכם רק בהצהרות. וכמו שאני יכולתי לעשות את הדרך הזו הכוח הזה טמון בכל אחת ואחד מכם...
מבחינתי, הצלחתי ליצור מציאות בעקבות כל הארועים הללו. הכל באמת הסתדר בסוף.
הניתוח הצליח, הראייה חזרה, קבלנו בית חדש ומשודרג, אני קבלתי הרבה תשובות ועברתי תהליכים.
אומרים שיש לברך על הרעה, כמו שמברכים על הטובה. לעיתים אנו לא יודעים למה הרע מגיע, מה מטרתו, למה הדברים אינם מסתדרים כמו שאנו רוצים...
איך יכולתי להיות מטפלת טובה ולהרגיש את הכאב והסבל של האחר אם לא הייתי חווה זאת על בשרי?
איך יכולתי להבין מה היא בעיה רפואית אמיתית אם לא הייתי חווה את שלי?
איך יכולתי לתת כלים ולהסביר את כל המשפטים הכתובים בהתחלה, אם לא הייתי משתמשת בכל אחד מהם בדרך שלי?
הכל נכון והכל מדוייק.
הייתי צריכה לעבור בדיוק את מה שעברתי, עם כל הכאב, הצער, הנפילות והמשברים, כדי למצוא את החוזקות, האופטימיות, האיכויות והיכולות שלי.
כדי שאוכל להעביר את ארגז הכלים שהרווחתי ביושר הלאה למטופלים שלי.
הכותבת: פנינה שפירא - טיפול הוליסטי, יעוץ והדרכה
* www.newac.co.il/articles/469-סיפור-של-מחשבה-יוצרת-מציאות
המשפטים שאנו שומעים פעמים רבות, כמו: מחשבה יוצרת מציאות, חשיבה חיובית, אתה בורא את מציאותך במו ידיך, יש לך את אפשרות הבחירה לתגובותיך וכו', נראים לנו בד"כ משפטים "רוחניקים", משונים, מנותקים...
האם יש בהם מן האמת? האם אנו באמת יוצרים את המציאות שלנו במו ידינו?
אני רוצה לשתף אתכם בחוויות שעברתי במשך 4.5 חודשים בלבד בחיי, לפני כ - 5 שנים.
החלטתי להחליף משקפיים, לפרגן לעצמי משהו עדכני יותר.
שמחתי להרכיב את המשקפיים החדשים. חיכיתי לראות את העולם חד יותר, בהיר יותר, מדוייק יותר. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר הרכבתי אותם ופלאשים הטרידו את עיני השמאלית. מה קורה פה? אומנם המספר שונה במעט, אך מה קורה פה?
הגעתי לרופאת עיניים, שמצאה ירידה קלה בראיה ושלחה אותי לבדיקת שדה ראיה.
כאשר נכנסתי לרופאה עם תוצאת הבדיקה, היא כמעט התעלפה. ניסתה להרגיע אותי ונעלמה מהחדר.
נשלחתי מייד לחדר אחר לרופאה נוירואופטימולוגית, שלאחר בדיקה קצרה שלחה אותי לבדיקת MRI דחופה.
מכאן העניינים התגלגלו מהר.
סריקת הראש העלתה גידול שפיר ענק (4 ס"מ x 3 ס"מ x 2.5 ס"מ), שהתרווח בראשי ומעך להנאתו את עצב הראייה שלי עד כדי כך, שאיבדתי את הראיה בעין שמאל מהמרכז החוצה וגם עין ימין החלה לצמצם את שדה הראייה שלה.
יום למחרת קבלת התוצאות, כבר הייתי בביה"ח לפגישה עם מנהל המחלקה הנוירוכירורגית כדי לראות מה עושים.
להפתעתי, קבלתי את הבשורה בשלוות נפש. אני לא יכולה להסביר, אך ידעתי שהכל יסתדר טוב, שיהיה בסדר. המחשבה שהייתה שם היא שאני בידיים המקצועיות ביותר, אני משחררת ויודעת שלכל דבר יש סיבה.
ידעתי שאני צריכה לבחון את המצב ולהבין מה אני צריכה ללמוד כאן, לשאול: מה לא ראיתי בחיי?
התלבטתי מי הרופא שינתח אותי. ישנם 3 פרופסורים בארץ שמבצעים את הניתוח, בידי מי להפקיד את ראשי? התרשמתי מהראשון, השני היה מנוכר מעט ועל השלישי המליץ הרב פירר. מה עושים?
החלטתי לעזוב את המחשבות המודעות, לעשות מדיטציה ולשאול: "מי מהם הנכון לך ביותר? "
תוך מספר דקות קבלתי את התשובה, נכון היה זה הפרופ' הראשון.
לפני הניתוח, חבר קרוב הכין אותי לקראתו בעזרת דיקור סיני ועבודה אנרגטית. כל החברים שלחו אנרגיות, ושוב אותה ההרגשה שהכל יסתדר, שהדברים יקרו כפי שהם צריכים לקרות.
הניתוח עבר בהצלחה.
פקחתי את עיני לראשונה בשעה 04:30 לפנות בוקר. צינורות מחוברים לכל מקום אפשרי. המוח מתחיל לחקור ולשחזר היכן אני, למה אני פה? עברתי ניתוח... לא ראיתי...
ברגע שנזכרתי, פקחתי את עיניי לרווחה והתחלתי לבדוק את הראייה ושדה הראייה.
זה היה מדהים!!! מיידית ראיתי!!! כשהכרה זו היכתה בי, התרגשתי מאוד וידעתי שאפשר לחזור ולצלול חזרה למנוחה. הרי ידעתי שהדברים יסתדרו...
כיוון שהגידול היה ענק, למרות שהיה שפיר, הוחלט לבצע טיפול הקרנתי שנקרא: הקרנה כירורגית ממוקדת.
29 הקרנות הניתנות ברצף, כאשר כל הפישולים הרפואיים האפשריים בוצעו תוך כדי.
אפילו המכשיר התקלקל באמצע והיינו צריכים לחכות לטכנאי שיבוא לתקנו. טיפול שאמור היה להמשך 1.5 שעות, נמשך 6 שעות!!!
בזמן ההמתנה, צחקנו עם אנשי הצוות, פתרתי לחלקם בעיות, הייתי ממש רגועה, הרי ידעתי שהסוף הכל יסתדר.
בכל שלב בתהליך הייתי רגועה, נשמתי, התנתקתי כשהייתי צריכה, הייתי בערנות מוחלטת כשזו נדרשה והכל מתוך שלווה לא מוסברת.
ידעתי, מתוך ההקשבה העמוקה הזו, מתי יהיה הפישול הבא והכנתי את עצמי אליו, כך שבחלק מהדברים יכולתי לחסוך סיבוך נוסף.
בשעה 4:00 לפנות בוקר חזרתי למחלקה!!! האחיות כבר פנו לקב"ט שיחפש אותי. הרגעתי אותן שהייתי בהקרנה מדהימה עם פופקורן גדול... הכל בחיוך, בדיחה ומילה טובה.
חודש וחצי לקח לי להתאושש מהתהליך הזה.
כאשר חזרתי לעצמי, ערכנו מסיבת בת - מצווה לבת היקרה שלי. היה מקסים. זה היה בחנוכה. הרבה אורחים, המון חנוכיות, המון הודיה שאני בסדר והדברים חוזרים למסלולם.
למחרת בבוקר התעוררנו לתוך בית נשרף...
הצלחתי למלט את הילדים והכלבה. עמדנו בחוץ ושמענו איך האש מפוצצת את הזגוגיות, מעכלת את כל מה שנמצא בדרכה. עמדנו ובכינו.
מתוך הכאב וחוסר האונים הכל כך גדול, מצאתי את עצמי שוב בהודיה: "תודה ה' שכל היקר לי נמצא בחוץ, בריא ושלם"
הבית נשרף כמעט כליל. 3 חודשים נדדנו עד שסיימו לשפץ אותו ויכולנו לחזור.
רגע אחד היה לי הכל וברגע שלאחריו היו לי רק הבגדים שלגופי.
יכולתי להכנס לדיכאון, לרחמים עצמיים, לשקוע, אך בחרתי בדרך אחרת.
היו בדרך עליות וירידות, היו קשיים. מצבי הנפשי והכוחות שעמדו לרשותי היו מוגבלים מאוד, אך ניהלתי פרויקט שיפוץ נרחב, המשכתי לנהל בית
לתמוך בילדים ואפילו מידי פעם לטפל.
היו אלו 4.5 מרוכזים ומאתגרים מאוד.
3 פעמים "מתתי" בצורה מסויימת ו - 3 פעמים בחרתי בחיים.
למה אני מספרת לכם את זה?
על מנת לשתף אתכם בדברים עמוקים מאוד מחיי האישיים ולהדגיש בפניכם לפני שאתם פונים למטפל ופורסים בפניו את הקשיים שלכם ומחפשים ריפוי, כדאי שתבדקו, שזה לא מסתכם רק בהצהרות. וכמו שאני יכולתי לעשות את הדרך הזו הכוח הזה טמון בכל אחת ואחד מכם...
מבחינתי, הצלחתי ליצור מציאות בעקבות כל הארועים הללו. הכל באמת הסתדר בסוף.
הניתוח הצליח, הראייה חזרה, קבלנו בית חדש ומשודרג, אני קבלתי הרבה תשובות ועברתי תהליכים.
אומרים שיש לברך על הרעה, כמו שמברכים על הטובה. לעיתים אנו לא יודעים למה הרע מגיע, מה מטרתו, למה הדברים אינם מסתדרים כמו שאנו רוצים...
איך יכולתי להיות מטפלת טובה ולהרגיש את הכאב והסבל של האחר אם לא הייתי חווה זאת על בשרי?
איך יכולתי להבין מה היא בעיה רפואית אמיתית אם לא הייתי חווה את שלי?
איך יכולתי לתת כלים ולהסביר את כל המשפטים הכתובים בהתחלה, אם לא הייתי משתמשת בכל אחד מהם בדרך שלי?
הכל נכון והכל מדוייק.
הייתי צריכה לעבור בדיוק את מה שעברתי, עם כל הכאב, הצער, הנפילות והמשברים, כדי למצוא את החוזקות, האופטימיות, האיכויות והיכולות שלי.
כדי שאוכל להעביר את ארגז הכלים שהרווחתי ביושר הלאה למטופלים שלי.
הכותבת: פנינה שפירא - טיפול הוליסטי, יעוץ והדרכה
* www.newac.co.il/articles/469-סיפור-של-מחשבה-יוצרת-מציאות
050-3331-331