יעקב לא עצם עין באותו לילה.

מסופר ש"וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא", אבל הפעילות הרבה שיעקב הנחה, לקראת המפגש המאיים עם עשיו, לא הותירה לו שעות שינה רבות: יעקב בוחר עדרים - עדרים של עזים, תיישים, רחלים, אילים, גמלים, פרות, פרים, אתונות וַעְיָרִם, כבודה מרשימה. כל זאת כמנחה לעשיו אחיו. יעקב גם מנחה את עבדיו: אֶת הָרִאשׁוֹן, אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים: "כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ".

המנחה נעה למחנה עשיו, אבל יעקב אינו שקט: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. "

פעילות בלתי פוסקת.

פעילות שוודאי משקפת את חרדתו של יעקב לפני המפגש, הכתוב מאשר זאת: "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי. וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי". אכן, הכתוב נוקט לשון "אוּלַי יִשָּׂא פָנָי", אין שום ערובה שעשיו יקבל את המנחה ויתרצה, למרות שחלפו כבר למעלה מעשרים שנה ממועד גניבת ברכת האב, יצחק.

ופתאום מופיעה אמירה משונה: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ! ".

משונה, כל המחנה, כל העובדים, כל המשפחה כל הרכוש בתנועה, וראש המשפחה נותר לבדו!?

אולי חזר לנקודת היציאה בטרם תנועה כי "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". הפכים הקטנים או המיכלים הקטנים היו חשובים כי הם נועדו לשמש כאמצעי שתיה: "והכוונה כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה לחזור". ואולי כראש משפחה אחראי יעקב נותר במאסף כדי לבדוק אם כולם נעים ולא נשכח דבר: "אחרון לכלם לנסוע מן המחנה כדי להדריך את כל עמו שילכו עם כל קנינו ולא ישאר דבר במחנה".

פירושים אלה יש בהם היגיון.

אבל, המשך הפסוק מעורר קושי גדול יותר: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".

מי הוא האיש? מאיפה הופיע? הרי יעקב נותר לבדו? ולמה נאבק בו?

גישה אחת תופסת את יעקב בחולשתו, יעקב פוחד. האיש, שהוא לפי פרשנות זו - מלאך, בא למנוע מיעקב בריחה מן המפגש המאיים עם עשו: "רצה... לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון. ויאבק - מלאך עמו שלא יוכל לברוח ויראה קיום [הבטחתו] של הקדוש ברוך הוא שלא יזיקהו עשו. " באותו אופן מבינים גם חזקוני ור' חיים פלטי פסוק זה.

זיהוי אִישׁ עם מלאך קיים בעוד מקומות במקרא.

יש הסבורים, על בסיס סיום פרשת ויצא, שיעקב היה במחנה מלאכים: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. כלומר עם המלאכים כדכתיב: וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה, וזה מחנה המלאכים כדכתיב: וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. "

במדרש מציעים לראות את האִישׁ כשליחו של עשו: "ר' חמא בר חנינא אמר שרו של עשו היה הוא".

פרשנים אחרים רואים במפגש עם האיש - המלאך עידוד ליעקב: "ושלח האל זה המלאך ליעקב לחזק לבו שלא ירא מעשיו, כי לא יכול לו, לפיכך נאבק עמו ולא יכול להפילו, כן עשיו לא יוכל לו, ונאבק עמו עד עלות השחר. רמז לו בזה, כי תהיה לו אורה אחר שחשכה, כי הצרה נמשלת ללילה וחשכה לפיכך בא אליו בלילה ונאבק עמו עד עלות השחר, רמז לו שיהיה לו רוח והצלה שהוא כאור אחר חשכה".

המפגש הוא מפגש של מאבק: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".

בדרך - כלל, מאבק מסתיים בהכרעה. אבל במדרש אין סבורים שהמאבק זה הסתיים כך: "אמר ר' ברכיה: אין אנו יודעים מי נצח אם מלאך אם יעקב. ומן מה דכתיב וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, הוי מי נתמלא אבק".

אחרים רואים במילה "וַיֵּאָבֵק" שיבוש, האות ח הוחלפה באות א.

עד כאן תפיסה כוללת אחת.

נעבור להבנה אחרת.

נחזור לשאלה ששאלנו לעיל: "משונה, כל המחנה, כל העובדים, כל המשפחה כל הרכוש בתנועה, וראש המשפחה נותר לבדו!? "

ואנו מציעים שאלה נוספת:

האמנם הרגשת היותך לבד, תחושת בדידות היא רק במצב בו אין אחרים במחיצתך?

האם לא קרה לך, ולו פעם אחת, שהרגשת בדידות גם כשסביבך המולת פיות שופעי מלים ורעש?

האם בכל עת בה היית בקבוצה חשת את היחד - עִם?

אדם יכול להרגיש בדידות גם בתוך ערב רב.

אין הכוונה רק לאנונימיות בתוך המון מנוכר.

גם בין ובתוך חבורת מרעים או בני משפחה תיתכן ותופיע תחושת בדידות.

תחושה שהיא וודאי נפוצה יותר, בעת מבחן משמעותי, בלב מנהיג או מנהל או ראש משפחה שכל האחריות מוטלת עליו.

זה המצב בו נמצא יעקב.

האחריות על מה שרכש, על כל מה שהשיג היא על יעקב, עליו בלבד.

אחריות כבדה מאוד. אין לו עם מי לחלוק אותה, אפילו אם ירצה!

אפשרות סבירה היא שיעקב שהיה באותה עת בתוך עדתו, היה בעיקר עם עצמו ובתוך עצמו.

זיכרונות ילדות עלו, חרדות העבר שוב צפו.

כעת הוא אינו יכול לברוח לארץ אחרת.

יעקב עמוס בהישגים משפחתיים ורכושניים.

והמבחן הקרב מעורר חרדה, אפילו חרדה קיומית.

ולמרות שיעקב פעל, שלח מנחה, ארגן את בני המשפחה, עדיין הבלתי ידוע רב על המצופה.

זה המצב בו מופיע איש.

לא מלאך, לא איש חיצוני אלא עצמי פנימי שמציג כוון חשיבה אחר.

בתוך יעקב מתחולל מאבק, מאבק פנימי עז: למרות הכבדות שוב לנסות ולברוח?

ומן הצד השני, לא! כל החיים לברוח, לחשוש מעמידה במבחן?

למה לא לנסות כוון אחר, בוגר ואחראי יותר?

המאבק הפנימי אינו נותן מנוח, כל הלילה יעקב בתוך מאבק "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".

ובעֲלוֹת הַשָּׁחַר יעקב בוגר, אחראי יותר.

- יעקב

אכן, נאבקת, נאבקת היטב.

הפעם לא נגד אחרים, לא נגד חיצוניים לך.

נאבקת, במאבק החשוב ביותר שיכול להיות לאדם.

נאבקת נגד עצמך.

והכרעת, לא בריחה, לא עוד פחד מסכנה, אלא מוכנות והיערכות לכל ניסיון.

לא עוקב בעקבי האח ותלוי בו.

אלא מתמודד בעוז, וזכאי, בצדק, לשם חדש:

"שִׁמְךָ... יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ".

שרית, קודם - כל עם דמותך הישנה, התלותית העוקבת.

אתה בעל זהות חדשה.

וכעת, עם עֲלוֹת הַשָּׁחַר אתה מוכן לנוע ובראש זקוף ובמבט קדימה אתה:

ניצב בראש המחנה "לִפְנֵיהֶם" וכולם יחד אתך "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו".

אחיך מבין זאת "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ"

ושניכם בהתרגשות עזה, "וַיִּבְכּוּ". -