ה"איך" שלי בדרך הרוחנית היה:

1. לשים את ההתעוררות במקום הראשון, והיחיד, ברשימת סדרי העדיפויות שלי.

2. לאור זאת, לעשות הכל, אבל הכל, למען ההתעוררות.

3. למדוט עד חורמה.

4. להקשיב לכל אדם שקולו מצלצל באוזני כפעמוני ההתעוררות.

ולבסוף:

5. לאפשר לעצמי להגיע אל המקום הנואש שבו כבר עשיתי הכל, ועדיין הייתי ישן, ללא שום מושג איך מתעוררים, ולהודות בכך. (ולא לברוח ממנו לרוחניקיות, התפלספות, "אילוצי החיים", תשוקות למיניהן וכו'). נראה לי שניתן לקרוא לזה - להישרף באש החיפוש.

שני הסעיפים הראשונים הם הקריטיים ביותר. מהי משמעותם?

לשים את ההתעוררות בראש סדר העדיפויות זה אומר שאם אני צריך לנסוע להודו, למנזר בתאילנד, למורה רוחני בהוואי, או פשוט צריך עשר שנים בחדר סגור במדיטציה במצפה בגליל, אז אני מוכן להתפטר מהעבודה, לוותר על כל כספי, לעזוב את החברה שלי / אשתי, לוותר על קריירה, כבוד, מין, סמים, חופש יחסי או כל דבר אחר. זה תופס גם אם מה שאני צריך הוא טיפול פסיכולוגי, או אולי כן לקחת סמים, או כל מה שנראה לי שיקדם אותי בדרך.

הסעיף השלישי הוא מדיטציה. מדיטציה עבורי היא לשבת בשקט, ולהיות פשוט בשקט. לשבת כך, ימים ושנים, עד שאני מתאהב בזה לחלוטין. עד שכל מה שאני רוצה הוא עוד מהשקט המסתורי הזה, מהשלווה הזו, ומאלוהיות הזו, או איך שלא נקרא לזה. לשבת כך עד שמי שנמצא שם ומודט הוא דומיננטי הרבה יותר מהאני הקטן והמסכן שמסתובב כאן ומנסה לשרוד.

ולבסוף, סעיף 5 המתקדם - לאפשר לעצמי להגיע למקום נואש - הוא לא עשיה, כי אם הימנעות. זה אומר לעשות כל מה שכבר ציינתי, ופשוט לא לברוח לרעיונות ופיצויים. כי הדרך מובילה בהכרח לייאוש וחוסר אונים, שהרי אתה לעולם לא מגיע אל המטרה.