אתיאיזם, במובן הרחב, פירושו שלילת האמונה בקיומן של ישויות אלוהיות. במובן צר יותר, אתיאיזם הוא העמדה או האמונה הספציפית לפיה אין ישויות אלוהיות. באופן כללי אתיאיזם הוא פשוט היעדר אמונה בקיום אלוהים או ישויות אלוהיות כל שהן. האתיאיזם מנוגד לתאיזם, שבצורתו הכללית ביותר הוא האמונה לפיה לפחות ישות אחת קיימת. יש הסבורים כי אתיאיזם הוא מונח נרדף לחוסר דת, אך קיימות דתות, כמו הינדואיזם, ג'ייניזם, בודהיזם, ויקה ואחרות, אשר לפחות זרמים מסוימים שלהן אינם מחייבים אמונה באלוהים, ולכן ייתכנו בקרב חסידיהן גם אתיאיסטים.

דיון הגדרתי

המדען, הסופר, ומבקר הדת קרל סייגן מוזכר לעתים קרובות כדוגמה לאדם ששאלת היותו אתיאיסט שנויה במחלוקת. מחד, הוא לעג לאמונה באל אישי, והחזיק גישה סקפטית לגבי קיומו של אל בורא. מאידך, ביקר גם את האתאיזם, באומרו: "אתיאיסט צריך לדעת הרבה יותר ממה שאני יודע. אתאיסט הוא אדם שיודע שאלוהים לא קיים. בהגדרות מסוימות אתיאיזם הוא נורא טיפשי." עם זאת, הדרישה שאדם ידע או יחשוב שהוא יודע שאלוהים לא קיים אינה הכרחית במרבית ההגדרות, ואינה מקובלת במידה רבה. בתשובה לשאלה על דעותיו התאולוגיות ענה "אני אגנוסטי". דעותיו פורשו לעתים כצורה של פאנתאיזם, והן הושוו לדעותיהם של איינשטיין ושל שפינוזה. מסיבות אלה ואחרות יש המחשיבים אותו לאתאיסט ויש שלא, בהתאם להגדרות שבהן נעשה שימוש.

ההגדרה והסיווג של "אתאיזם" אינם מוסכמים, ואנשים שונים משתמשים בהגדרות שונות במעט. חוסר ההסכמה נסוב סביב נושאים כגון אילו ישויות יוגדרו כאלים (למשל, האם פאנתאיזם, בו מתייחסים לאלוהים וליקום כאל היינו הך, הוא סוג של אתיאיזם? האם האל חייב להיות אל אישי, המתעסק בגורלם של בני האדם?), האם זו אמונה בפני עצמה או היעדר כל אמונה בנושא, והאם כדי להיות אתאיסט יש צורך בדחייה מודעת של האל (האם אדם שמעולם לא שמע או חשב על אלים יחשב אתיאיסט?). יש הסכמה רחבה לפיה האתאיזם נוגד את האגנוסטיות, הסוברת שלא ניתן (לעת עתה או אי - פעם) להחליט בקשר לקיומה של אלוהות, אך יש אתאיסטים המגדירים עצמם גם כסוג של אגנוסטים (ראו אתיאיזם אגנוסטי). בעוד שקיימת הסכמה מוחלטת שהאתאיזם נוגד את התאיזם, חלוקות הדעות לגבי הדאיזם.

יש המחלקים את האתיאיזם ל"חזק" ו"חלש". אנשים אלו משתמשים בהגדרה "אתיאיזם חזק", "אתיאיזם נוקשה" או "אתאיזם קיצוני", לאלה שמאמינים באי - קיומם של אלים, ו"אתאיזם חלש", "אתאיזם רך", או "אתיאיזם מתפשר" לאלו שאינם מאמינים בקיומם, אך אינם שוללים אפשרות זו. במסורת המחשבה החופשית נהוג לכנות את שתי הגישות "אתאיזם חיובי" ו"אתאיזם שלילי". בתוך הקשת הזו, האגנוסטיות מייצגת את הרציונליות של האתיאיזם החלש, אך מושגים אלה אינם שכיחים בשימוש.

כמו כן, יש המבדילים בין אתיאיסטים לפי מודעותם להיותם כאלה. "אתיאיזם מפורש" משמעו שהדוגל בו מודע להיותו אתאיסט - הוא מכיר את המושג "אל" ואת המשמעות הכללית שלו, אך דוחה את קיומו. זאת בניגוד ל"אתיאיזם מרומז" (או, "אתיאיזם דיפולטיבי"), שהוא דחייה לא מודעת של אלים, והוא כולל בין השאר אנשים שמעולם לא פגשו את הרעיון, ובדרך כלל גם תינוקות שטרם למדו על המושג, אם כי יש המסתייגים מסיווג תינוקות תחת קטגוריה של אתיאיזם, בין אם בטענה שדווקא אגנוסטיות היא ברירת המחדל, ובין אם בטענות אחרות. מבקרים רבים טוענים שרק אתאיזם מפורש הוא באמת אתיאיזם, ואתיאיזם מרומז הוא רק היעדר אמונה נגדית (במקום דחייה שלה).

בכל הנוגע לשימושים יומיומיים במונח, לעתים משתמשים בביטוי "אתיאיזם" לתיאור עמדות דומות או לגרסאות נפוצות שלו, דוגמת נטורליזם מטאפיזי, אתאיזם אנטיתאיסטי (הרואה בתאיזם דבר שלילי ומזיק, ולא רק שגוי) ואתיאיזם חזק.

אטימולוגיה

המילה היוונית "" (צורת הרבים של ""), כפי שהיא מופיעה באיגרת אל האפסים בפפירוס 46 מתחילת המאה ה - 3. - אתאיזם

ביוונית עתיקה, משמעותו של שם התואר "אָתֵאוֹס" ("", מהקידומת "א - ", שמשמעותה "לא" או "אַל", ומ"תאוס" - "אֵל") הייתה "חסר - אל". בתחילה שימש התואר ככינוי גנאי המתאר אדם לא מוסרי וחסר כבוד לאלים. במאה ה - 5 לפנה"ס החלה המילה לציין כפירה יותר מכוונת, במשמעות של ניתוק היחסים עם האלים או דחייה שלהם. אחר כך הגיע המונח "", ששימש כנגד אלו שהכחישו או הפגינו חוסר כבוד לאלים המקומיים, גם אם האמינו באלים אחרים. תרגומים מודרניים של טקסטים עתיקים מתרגמים לעתים "אתאוס" ל"אתאיסטי". המונח היה בשימוש נרחב בדיונים של הנוצרים הראשונים וההלניסטים, כאשר כל צד יחס אותו בזלזול לצד השני.

המונח האנגלי "atheist" (מצרפתית: "athe"), במשמעות של "אדם הדוחה את קיומו של אלוהים", הופיע לראשונה ב - 1566. מילים באותו שדה סמנטי הופיעו מאוחר יותר: "deist" (דאיסט) ב - 1621, ו - "theist" (תאיסט) ב - 1662. בתקופות אלו המילה "דאיסט" כבר החזיקה במשמעות המודרנית שלה, והמילה "תאיסט" באה לסתור אותה.

הסופרת קארן ארמסטרונג כתבה: "במאות ה - 16 וה - 17, המילה 'אתיאיסט' עדיין הייתה שמורה לפולמוסים בלבד המונח 'אתיאיסט' היה עלבון. אף אחד לא חלם על לכנות את עצמו 'אתיאיסט'." באמצע המאה ה - 17 עוד הייתה שגורה ההנחה שבלתי - אפשרי לא להאמין באלוהים, "אתאיזם" היה אי - קבלה של התפיסה המערבית דאז של האלוהות.

השימוש הראשון של "אתיאיזם" לתיאור עצמי הופיע בסוף המאה ה - 18 באירופה, לתיאור חוסר אמונה באלוהיי הדתות האברהמיות. במאה ה - 20 תרם תהליך הגלובליזציה להרחבת המונח לכלול חוסר אמונה באלים, ולא רק באלוהות מונותאיסטית, אם כי לעתים עדיין מקובל בתרבויות מערביות להגדיר "אתיאיזם" פשוט כ"חוסר אמונה באלוהים".

שכיחות האתיאיזם

החלק באוכלוסייה במדינות שונות באירופה שאמרו "אני לא מאמין שיש איזושהי צורה של נפש, אל או כוח - חיים" (2005). - אתאיזם

אומדן של שיעור האתאיסטים והאגנוסטים בעולם. אל הערכים של סין, קובה וצפון קוריאה יש להתייחס בסקפטיות בשל מיעוט יחסי של נתונים במדינות אלה. - אתאיזם

קיים קושי לאמוד את מספר האתיאיסטים בעולם. כאמור, המשיבים לסקרים עלולים להגדיר "אתיאיזם" בצורה שונה זה - מזה. אדם יכול להגדיר עצמו כהינדי וכאתאיסט בו זמנית. כמו כן, בשל היחס הקיצוני שנוקטות מדינות מסוימות כלפי האתיאיזם (כגון מדינות אסלאם קיצוני מחד, ומדינות קומוניסטיות מאידך) עלולים אנשים רבים להסתיר את דעתם האמיתית בנושא. עובדות אלו, בנוסף לקושי לבצע אומדן לעמדה שאין לה מסגרות חברתיות ברורות, מטילות ספק כבד בכל ניסיון לאמוד את מספר האתאיסטים, ומחקרים שונים עלולים להגיע לתוצאות שונות מאוד.

בין הניסיונות שבכל זאת העריכו את כמות האתיאיסטים ניתן למנות סקר משנת 2005 שפורסם באנציקלופדיה בריטניקה, ומצא ש"לא - דתיים" מהווים 11.9% מאוכלוסיית כל העולם, בעוד שאתאיסטים - כ - 2.3%. נתון זה אינו כולל את אלה שמשתייכים לדתות אתיאיסטיות. סקר משלהי 2006 שפורסם ב - Financial Times בדק את שיעור האתאיסטים בארצות הברית וב - 5 מדינות באירופה. השיעור הנמוך ביותר היה בארצות הברית - כ - 4% אתיאיסטים, בעוד שבאירופה שיעורם גבוה בהרבה: באיטליה 7%, בספרד 11%, 17% בבריטניה הגדולה, 20% בגרמניה ו - 32% בצרפת. נתונים אלה דומים לנתונים הרשמיים שפרסם האיחוד האירופי מסקר שערך, לפיו עולה גם כי 18% מהאירופאים אינם מאמינים באף אל. מחקרים אחרים מעריכים את אחוז האתיאיסטים, אגנוסטים ולא מאמינים אחרים באל אישי כנמוך עד כדי פחות מ - 10% במדינות כגון פולין, רומניה וקפריסין, ועד 85% בשבדיה, 80% בדנמרק, 72% בנורבגיה ו - 60% בפינלנד. לפי לשכת הסטטיסטיקה האוסטרלית, ל - 19% מהאוסטרלים אין דת, חלקם אתאיסטים. בין 64% ל - 65% מהיפנים הם אתאיסטים, אגנוסטים או אינם מאמינים באל אישי.

כמו כן, נחקר רבות הקשר בין אתאיזם להשכלה, על מנת לבדוק את הטענה שאתאיזם נפוץ בעיקר בקרב אנשי מדע. מחקר בינלאומי דיווח על התאמה חיובית בין השכלה לבין אי - אמונה באלוהים. ב - 1998 דיווח כתב העת המדעי Nature על תוצאות סקר שלפיהן אמונה באל אישי או בחיים לאחר המוות היא הנמוכה ביותר בכל הזמנים בארצות הברית ב - NAS, האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית: רק 7.0% מהחברים בה האמינו באל אישי, כאשר השיעור הנמוך ביותר היה בקרב החוקרים בתחום הביולוגיה (5.5% האמינו באל אישי), פיזיקאים ואסטרונומים אחריהם (7.5%), ואילו השיעור הגבוה ביותר היה בקרב המתמטיקאים (14.3%), בעוד שמעל 85% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית מאמינים באל אישי. עם זאת, מחקר זה ספג ביקורת על הגדרתו המחמירה לאמונה באלוהים, מאמר שפורסם במגזין של אוניברסיטת שיקגו דן במחקר הנ"ל, וקבע ש - 76% מהרופאים מאמינים בצורה כלשהי של אלוהים - שיעור נמוך מכלל האוכלוסייה, אך גבוה משיעור המאמינים באל אישי ב - NAS. מחקר אחר שבדק דתיות בקרב מדענים, הפעם חברי ה - AAAS (American Association for the Advancement of Science), מצא כי רק 51% מהם מאמינים בצורה כלשהי של אלוהות או כוח עליון, כאשר 33% אמרו שהם מאמינים באלוהים ו - 18% אמרו שהם מאמינים בנפש אוניברסלית או בכוח עליון. לפי מאמר של מגזין מנסה, נמצא יחס הפוך בין דתיות לבין אינטליגנציה ב - 39 מתוך 43 מחקרים שנערכו בין 1927 ל - 2002. ממצאים אלו תומכים במטא - אנליזה של פרופסור מייקל ארגייל (Michael Argyle) מאוניברסיטת אוקספורד. הוא בחן 7 מחקרים שבדקו התאמה בין יחס לדת לבין IQ בבתי - ספר ובמכללות בארצות הברית, ואף על פי שנמצאה קורלציה ברורה בין אי - דתיות ל - IQ גבוה, באנליזה לא הוצבע על הסיבה וצויין שגורמים כגון רקע משפחתי ומעמד חברתי יכלו להשפיע גם כן.

בישראל

בשל הפילוג הדתי בישראל קיים קושי גדול מהרגיל לאמוד את מספר האתאיסטים שבה. מחקר שנערך ב - 1999 בין בני הלאום היהודי מצא כי 43% מהאוכלוסייה הגדירו את עצמם כ - "לא - דתיים" ו - 5% נוספים - כ"אנטי - דתיים". 35% ענו "לא" כשנשאלו אם הם מאמינים "בלב שלם" שיש אלוהים. מחקר מ - 2004 שהזמין ה - C מצא כי 15% מהישראלים לא מאמינים באלוהים, בעוד שלפי מחקר מ - 1995, 31% אינם מאמינים באלוהים, ו - 6% נוספים ענו "לא יודע", ובסה"כ 37% התאימו להגדרות של אתאיסטים או אגנוסטים כפי שנקבעו במחקר זה. סקר מ - 2009 של מכון גוטמן וקרן אבי חי מצא כי 20% מבני הלאום היהודי בישראל אינם מאמינים באלוהים.

הדת האינדית המוקדמת

אסכולות אתיאיסטיות עלו בזרמי ההדת הוודית העתיקה (גרסתה המוקדמת של הדת ההינדית) כבר ב - 1500 עד 500 לספירה. בין 6 האסכולות המרכזיות של הדת הוודית העתיקה (או ההינדואיזם העתיק), הסאמקיה (מסנסקריט: ), שהיא הוותיקה ביותר, אינה מכירה בקיום אלוהות, נכון הדבר גם לאסכולת המימאמסה.

במאה ה - 6 לפנה"ס, פרחה בתת היבשת ההודית אסכולת הצ'ארוואקה, שדגלה בהשקפת עולם מטריאליסטית, באתיאיזם, ואף בדחייה של רעיונות אלוהיים שהופיעו בסביבה זו. היות שעקרונות הצ'ארוואקה לא עלו בקנה אחד עם התפיסה הוודית, הרי שאינה נחשבת לאחת מזרמיה (אם כי היא כן נחשבת לזרם בהינדואיזם). קיומה כבעלת השקפת עולם מטריאליסטית היא מן העדויות המוקדמות לצורת חשיבה כזו בתוך ההינדואיזם המוקדם אשר חלק מקבוצותיו היו בעלי השקפה כזו ואחרות היו אתיאיסטיות בלבד אך לא דחו באופן מוחלט רעיונות מטאפיזיים. יש שמצאו דמיון בין הצ'ארוואקה לאסכולה הקירינית, שמקורה בעיר היוונית - עתיקה קירנה ושהייתה אולטרה - הדוניסטית בעמדותיה. על הייחודיות הרעיונית של אסכולה זו ביחס לרעותיה שבתת היבשת ההודית, וכן, על ההבנה החלקית כביכול, בעולם המחקר, של תפיסותיהן המדויקות, כתבו צ'אטרג'י ודאטה (1984):

בעוד שמטריאליזם, בצורה מסוימת, תמיד נכח בהודו, והפניות לכך נמצאות בוודות, בספרות הבודהיסטית, ובעלילות, כמו גם בעבודות פילוסופיות מאוחרות יותר, איננו מוצאים עבודה שיטתית על המטריאליזם, או אסכולה מאורגנת עם תומכים, כמו האחרות (מלבד זו). אך כמעט כל עבודה אחרת של האסכולות האחרות, טענה להפרכת ההשקפות המטריאליסטיות, וההיכרות שלנו את השקפות אלה נסמכת על טיעונים אלה.

דחיית הרעיון של אל אישי בורא עלול להופיע גם בזרמים שונים בג'ייניזם, או בבודהיזם, ובהודו בפרט. דחיית רעיונות אלוהיים כפי שהיא מתבטאת בדתות או פילוסופיות אלה אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם דחיית קונספטים מטאפיזיים, טרנסנדנטאליים, או מיסטיים אחרים. ובדתות המזרח קיים מגוון תפיסות בעניין זה אשר אופיו הטרוגני יותר בכל הקשור לחומרנות ורוחניות, מאשר בחשיבה המערבית.

העת העתיקה

לאתאיזם המערבי שורשים בבפילוסופיה היוונית הקדם סוקרטית אמנם הוא לא התגבש כתנועה מובחנת עד עידן האורות המאוחר. הפילוסוף בן המאה ה - 5 לפני הספירה דיאגוראס מוכר כ"האתיאיסט הראשון" ונזכר כך למשל מפי קיקרו בחיבורו "על טבע האלים". אטומיסטים כגון דמוקריטוס ניסו להסביר את העולם בדרך מטריאליסטית גרידא, מבלי לפנות לרוחני או למיסטי. קריטיאס ראה את הדת כפיתוח אנושי לחלוטין שמטרתו להפחיד את העם לכדי מילוי קודים מוסריים.

נראה שפרודיקוס (ידיד פרוטגורס) הצהיר, לא אחת, הצהרות אתאיסטיות בעבודתו הפילוסופית, כך דיווח פילודמוס. פרוטגורס נחשב לעתים לאתיאיסט אך ידוע שהחזיק בעמדות אגנוסטיות. במאה השלישית לפנה"ס הפילוסופים היוניים תאודורוס איש קירנייקוס (שהוכר מאוחר יותר כ"תאודורוס האתאיסט"), וכן סטראטון מלאמפסאקוס נודעו כמי שלא האמינו בקיום אלים.

סוקרטס (לערך, 471-399 לפנה"ס), כדמות משפיעה בחברה האתונאית, היה בקיא בתפיסות שקדמו לו, שלעתים התבססו על גישה נטורליסטית והביעו סלידה מהסברים שמימיים לתופעתיות (כלומר להתקיימות הנתפסת בחושים). אמנם אינטרפטציה כזו לא שיקפה את עמדותיו ומקובל כי לא תפס כך את העולם, ואף שהדבר נטען לגביו מפי אריסטופאנס. בשלב מאוחר יותר, טרם הוצא להורג כאשר נשפט על "השחתת הנוער", מסופר כי הכחיש בתוקף את הטענה שהוא אתיאיסט, והמחקר הנוכחי אכן מטיל רק ספק מועט בכך.

אוהמרוס (לערך, 260-330 לפנה"ס) טען כי האלים היוניים הם למעשה דמויות מסולפות של שליטים יווניים מימי קדם שנסגדו בסוג של פולחן אבהות, דהיינו, בפועל מדובר במייסדים ושליטים מהעבר, והדת המקומית היא למעשה מעין המשך של ממלכות או מבנים פוליטיים אחרים שנגדעו מזמן, הרבה לפני תקופתו. אף על פי שלא היה אתאיסט (או לא באופן מפורש), הוא בוקר לאחר מכן כמי שרעיונו גרם לכפירה באלים.

אפיקורוס (לערך 300 לפנה"ס) הוא מן המפורסמים שבפילוסופים היוונים שהחזיקו בעמדה אתיאיסטית או עמדה אחרת הקרובה לה מבחינה מהותית, מושפע מדמוקריטוס והאטומיסטים, אפיקורוס פיתח פילוסופיה נטורליסטית ופולידאיסטית באופיה, לפיה היקום (או לפחות מה שהוכר אז כיקום) נשלט באופן אקראי, ללא התערבות שמימית או על - מציאותית, וכי אלים אכן מתקיימים אך אינם מתערבים במציאות המוכרת. מטרת אפיקורוס הייתה להביא אנשים לשלווה נפשית (אטרקסיה) כביכול על ידי חשיפת העיקרון לפיו אלים מפקחים על בני האדם מוסרית ככוזב, והוא התכחש גם לטענות שנפוצו גם אז ביוון העתיקה לגבי חיים שלאחר המוות ועונש על מעשים לא מוסריים בעולם זה.

הפילוסוף רומאי סקסטוס אמפיריקוס האמין שעל האדם להימנע מביקורת על כל סוגי האמונות הדתיות (לפחות אלו שנפוצו בתקופתו), סוג של אסקפיזם אשר ידוע גם כ"פירוניזם", כך שלשיטתו, שום דבר לא יכול להיחשב לרע א - פריורית, ושניתן לאדם להגיע לשלווה ורוגע (אטרקסיה) רק על ידי הימנעות משיפוטיות. הנפח הרב למדי של מה שנותר מעבודותיו, השפיע רבות על פילוסופים מאוחרים יותר.

משמעות המונח "אתאיסט" והשימוש בו ידעו תמורות במהלך ההיסטוריה. הנוצרים הקדומים למשל, כונו "אתיאיסטים" על ידי לא נוצרים בגלל העדר אמונתם באלילים פגאניים. בתקופת האימפריה הרומית, נוצרים נרדפו והוצאו להורג על דחייתם את האלילים הרומאיים בכלל ופולחן הקיסר בפרט. מאוחר מהשגת השקט היחסי ברדיפות כלפי נוצרים, ומשהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית תחת שלטון תאודוסיוס הראשון בשנת 381, נהפכו היוצרות, וכפירה בנצרות הפכה היא לנרדפת.

ימי הביניים המוקדמים עד הרנסאנס

הצידוד בהשקפה אתאיסטית היה נדיר באירופה במהלך ימי הביניים בכלל (ראו הערכים אינקוויזיציה והאינקוויזיציה הספרדית) עיסוק בעל אופי נוצרי בדת, מטאפיזיקה, ותאולוגיה היה בראש מעיני הפילוסופים ובכלל. היו אמנם קבוצות שקידמו תפיסות הטרודוקסיות (לא מקובלות) של האל הנוצרי, שבדיעבד תרמו כביכול להתפתחות האתאיזם, כמו השקפות שונות על התנהלות הטבע, טרנסנדנטאליות, ותפיסות הכרתיות לגבי אלוהות, דוגמאות לפרטים וקבוצות כאלה הם יוהאן סקוטוס, דוד מדינאנט, ואמאלריק מבנה, וכן אחוות הרוח החופשית. אלו ראו את התפיסה הנוצרית כפנתאיסטית. ניקולאס קוזאנוס החזיק בעמדה פידאיסטית (לפיה האמונה הדתית נפרדת מההיגיון) אותה כינה "docta ignorantia" (בורות נלמדת), ובכך הניח שאלוהים או מושג האלוהות הוא מחוץ לקטגוריזציה האנושית והידע עליו כעיקרון כפוף להשערה.

ויליאם איש אוקאם השרה נטייה אנטי - מטאפיזית בבקשתו הנומינלית לצמצם את התפיסה האנושית לאובייקט מציאותי יחיד ובכך לציין כי תכלית שמיימית אינה אמורה להיתפש על ידי האינטואיציה או אף הרציונאל האנושי. הפיצול כביכול, או שאלת היחס שבין חשיבה רציונלית כביכול, לבין חשיבה דתית שכביכול אינה, או פחות רציונלית, נידון מאוחר יותר בכתביהם של פילוסופים והוגים אחרים כגון ג'ון ויקליף, יאן הוס, ומרטין לותר.

בתקופת הרנסאנס התרחבה החשיבה החופשית והחקירה הסקפטית הפכה שגרתית יותר, בפרט ככל שהתגבשו יסודות המדע (בעיקר מדעי הטבע). אינדיבידואלים כמו לאונרדו דה וינצ'י ראו בניסוי המדעי אמצעי לחקר המציאות כשלעצמה, והתנגדו לטיעונים מצד הממסד הדתי). מבקרים אחרים של הכנסייה והדת בזמן זה היו למשל ניקולו מקיאוולי, בונוונטור דה פרייה, ופרנסואה רבלה.

התקופה המודרנית המוקדמת

בעידן הרנסאנס ובעת רפורמציה פרוטסטנטית נצפתה תחיה של להט דתי, והדבר ניכר בהיווסדם של מסדרים, אגודות דתיות, ואף "התחזקות" בקרב הציבור הקתולי. כמו כן, בקרב הפרוטסטנטים עלו זרמים דתיים קפדניים כגון הקלוויניסטים. תקופה זו של התפלגות דתית שימשה מצע ליריבות קבוצתית ולעיסוק כללי יותר בפילוסופיה ותאולוגיה, הטומן בחובו התעוררות מאוחרת יותר של סקפטיות וביקורת על העולם הדתי.

ביקורת הנצרות הפכה נפוצה במאה ה - 17 וה18, בעיקר באנגליה וצרפת, שם הלכה ונתפסה הנצרות כצורמת, לצל ניצני הדאיזם והאגנוסטיות. ברוך שפינוזה פיתח את מה שהוכר כפנתאיזם.

האתאיסט הגלוי הראשון מבין ההוגים המפורסמים באירופה הוא מתיאס קנוצן שעמדותיו התפרסמו בשלושת כתביו בשנת 1674. לאחריו הופיעו כתביהם של ההוגה הפולני קאסימיר לישינסקי (Kazimierz yszczyski), והכומר הצרפתי ז'אן מסלינר (Jean Meslier), שאף שהיה כומר, חוקרים גורסים שהחזיק בעמדה אתאיסטית נחרצת. נראה שהגל הראשון חשיבה אתאיסטית במערב הופיע במאה ה - 18, וניכר בכתביהם של הוגים מערב אירופאים בעיקר, בעלי השקפה מטריאליסטית או נטייה להשקפה כזו. מן המפורסמים שבהוגים אלה הם המטריאליסט הברון ד'הולבאך, ז'אק אנדריי נייגאון (שהתבסס על רעיונותיו של ד'הולבאך), וכן מטריאליסטים צרפתיים אחרים.

הפילוסוף דיוויד יום פיתח אפיסטמולוגיה סקפטית ששורשיה טמונים באמפיריציזם, הפילוסופיה שלו, וכן זו של עמנואל קאנט ביקשו לפקפק בהלך החקירה המטאפיזית, קרי, בעוד שלא שללו את המטאפיזיקה באופן נחרץ, הביעו סקפטיות כלפי האופן בו נאסף ידע לגביה. שני ההוגים המעיטו בערך הרעיונות המטאפיזיים של תקופתם שבבסיס התאולוגיה הטבעית

וביקרו את הטיעונים הקלאסיים לקיום אלוהים (כלומר אלו שהועלו על ידי פילוסופים ותאולוגים באירופה הנוצרית ומעט לאחריה), יצוין שיום וקאנט עצמם לא היו אתאיסטים.

המהפכה הצרפתית לקחה את האתאיזם והדאיזם שהתנגדו לדת הממוסדת בכלל ולכנסייה בפרט, מחוץ לסלון האינטלקטואלי אל המרחב הציבורי. הברון ד'הולבאך היה לדמות מוכרת בנאורות הצרפתית ונודע בשל כתביו הנפחיים כנגד הדת, שהמפורסם מבניהם הוא "מערכת הטבע" (1770), וכן "הנצרות נחשפת" (שכנראה פורסם בשנת 1766). מטרת המהפכה הצרפתית הייתה לארגן מחדש את הכנסייה ולהפכה לגוף הכפוף לממשל על פי החוקים הכתובים בחוקה של הכמורה.

המהפכה הכפויה הביאה לאלימות ולגירוש חלק מאנשי הכהונה מצרפת. האירועים הפוליטיים בעלי האופי הכאוטי אפשרו לבסוף ליעקובנים (בני קבוצת שמאל רדיקאלי) בשנת 1793 לתפוס שלטון בפריז ולהוציא לפעול את שלטון הטרור שנגעו בהוצאות להורג בגליוטינה של מתנגדי הממשל החילוני שהתעורר עתה בצרפת, היעקובנים דגלו בסוג של דאיזם שכונה "כת הישות העילאית" (מצרפתית, Culte de l'tre suprme) ובכוונתם היתה, בהתבסס על מניפסט דאיסטי זה, לכונן סוג של "דאיזם מדיני". בניגוד ליעקובנים, מצדו השני של מתרס החילוניות פעלו אתיאיסטים כגון ז'אק הברט לכונן מערכת אמונית אחרת הנקראת "כת ההיגיון" (Culte de la Raison) שהייתה כמו - דתית. בעוד ששני הקבוצות הביאו לתאוצה חילונית בקרב העם הצרפתי, תומכי כת ההיגיון תפסו את השלטון מאת היעקובנים, אך אחר 3 שנים היעקובנים תפסו שוב את השלטון, והוציאו להורג את מנהיגות כת ההיגיון, כולל הברט עצמו. המהפכה הסתיימה עם התגובה התרמידוריאנית בה הוצאו להורג מכונניה, ביניהם רובספייר לואי דה סן - ז'וסט, ואחרים, ובכך בה קיצה.

לאחר המהפכה הציבור הצרפתי אכן נטה לחילוניות (אך לא דאיסטית או אתאיסטית באופן מובהק), בתקופת נפוליאון החילון של החברה הצרפתית הפך ממוסד יותר, והפעם בצורה שאינה רדיקלית או לוחמנית, ונעשו ניסיונות ליישם את החילון הזה גם לצפון איטליה, בתקווה ליצור רפובליקות חילוניות ובעלות שלטון גמיש יותר. במאה ה - 19, אתאיסטים שיחקו תפקיד מכריע במהפכנות הפוליטית והחברתית, הם האיצו את אביב העמים בכלל ואת איחוד איטליה בפרט, ושתלו את הגרעין למהפכות הסוציאליסטיות, בניהן זו הבולשביקית שתקרה מאוחר יותר ברוסיה.

במחצית השנייה של המאה ה - 18 האתיאיזם הופץ עוד יותר וטיפח הוגים עצמאיים שהיו פרודים מהוגי הזרם האגנוסטי. ההוגים האתיאיסטים של תקופה זו הרבו לעסוק בביקורת הדת, ולדוגמה יימנו לודוויג פוירבאך, ארתור שופנהאואר, מקס שטירנר, וקארל מרקס.

מאז 1900 האתאיזם במאה ה - 20 הופיע בעיקר בצורה של אתאיזם פרקטי, קרי, אתיאיזם הנלקח מעבר לרמת העמדה האישית לכזה המתיימר להנחות את החברה ברמת הפרקטיקום החברתי - תרבותי (ובזה גם המחשבתי), כך שקמו חברות שאתיאיזם שיחק בהן תפקיד תרבותי או מעצב. החשיבה האתאיסטית שיחקה גורם מעצב או מרכיב במספר פילוסופיות (או גרסאות של פילוסופיות אלה) כגון אקזיסטנציאליזם, אובייקטיביזם, הומניזם חילוני, ניהליזם, אנרכיזם, פוזיטיביזם לוגי, מרקסיזם, ואף פמיניזם. וכן גם בחשיבה המדעית והרציונליזם.

הפוזיטיביזם הלוגי והמדענות פילסו את הדרך לנאופוזיטיביזם, לפילוסופיה האנליטית, או זרמים פילוסופיים כגון סטרוקטורליזם, ונטורליזם (כזרם חשיבה עצמאי), הנאופוזיטיביזם והפילוסופיה האנליטית העדיפו להדגיש התנהלות אמפיריציסטית על סמך רציונליזם קלאסי ואפתיסטמולוגיה נומינאלית, בניגוד לרציונליזם קלאסי או למטאפיזיקה. ברטראנד ראסל (שאמנם נחשב להוגה אגנוסטי ולא אתיאיסטי) איתגר, בטיעונים שונים, את התפיסות המקובלות לרעיון האלוהות, שזוהו אז באופן מובהק עם התאולוגיה הנוצרית.

בעבודתו המוקדמת, לודוויג ויטגנשטיין ניסה להפריד בין השיח המטאפיזי לבין זה הרציונלי

. אלפרד ג'ולס אייר הניח שטענות דתיות נוטות באופן מובהק להיות חסרות פוטנציאל לאימות, או חסרות משמעות נתפשת או חד משמעית, ובכך ביקש להדגיש את העליונות כביכול של ההתנהלות האמפיריציסטית, לפחות באופן כללי, על זו של הדתות הנפוצות. לוי - שטראוס, אבי הסטרוקטורליזם גרס שמקורות החשיבה הדתית הן הלא מודע ולא המטאפיזי - טרנסנדנטאלי.

ג'ון ניימאייר - פינדלי וג'ון סמארט הציעו למשל שבמסגרת לוגית, קיום האל אינו הכרחי

. מוניסטים

כגון ג'ון דיואי, הניחו הכי העולם הטבעי הוא הבסיס לכל הקיים, תוך הכחשת טענות פילוסופיות או דתיות הגורסות אחרת.

במאה ה - 20 נחווה גם המניפסט הפוליטי של האתאיזם שנגזר מן האינטרפטציה לכתביו של קרל מרקס ופרידריך אנגלס ויישום המהפכה הרוסית (1917) באימפריה הרוסית בעקבות האידאולוגיה הקומוניסטית שנבנתה עליהם והקמת ברית המועצות (כמו גם מסגרות מדיניות דומות מאוחרות יותר). בברית המועצות, הוראת הדת לעם מפי מייצגיה נאסרה על ידי המדינה, למרות הממשלה הסובייטית התירה חופש דת בהיתר רשמי בשנת 1936 אך גם במסגרת מצומצמת יחסית, שכן חינוך פרטי היה בדרך כלל אסור וחינוך הציבור נשמר לרשויות בלבד (שהיו אתיאיסטיות או נטו לאתאיזם) בהתווסף לכך שרשויות דתיות ממילא לא נתקיימו ואף נאסרה כל התאגדות בהקשר זה. השלטון הסובייטי לעתים רדף את הדת וביקש לנתק את העם לחלוטין מהדתות שנפוצו אז בשטח רוסיה (כגון נצרות, אסלאם, ומיני שמאניזם), בקשה שלעתים גבלה באלימות. מצד שלטון זה

בדרך כלל, גם מדינות קומוניסטיות אחרות התנגדו לדת תוך צידוד באתאיזם מדיני, כך למשל, הממשלות הקודמות של אלבניה ונכון להיום סין, צפון קוריאה, וקובה.

בהודו דוגמה למנהיג אתיאיסט היה ארודה ראמאסמי שנאבק בציבור ההינדים (שלעתים בעצמם היו אתאיסטים, אך דתיים דה פקטו) ובמעמד הברהמינים בטענה שהם מפלגים את החברה מבחינת מעמד או קאסטה וכי התוצר הסופי של כך וודאי שלילי. מאבקיו הודגשו כאשר בשנת 1956 ביקש להרוס פסל הקדוש לציבור ההינדי וכן גם בשל אמירות אנטי - תאיסטיות שאמר לא אחת.

ב1967 הממשלה האלבנית תחת אנוור הוג'ה הכריזה על סגירת כל המוסדות הדתיים במדינה תוך הכרזה על אלבניה כמידנה בעלת אתאיזם מדיני הראשונה כביכול. אף על פי שהפולחן הדתי אוחזר רשמית ב1991 באלבניה, ההחלטות הממשלתיות האנטי - תאיסטיות הטילו צל שלילי על אופי הממשלה האלבנית והם האיצו את הרוח האנטי - קומוניסטית שנשבה בקרב הציבור האמריקני

מאז נפילת חומת ברלין מספר השלטונות בעלי עמדה אנטי - דתית (בהשפעה קומוניסטית) צנח. ב - 2006 מכון פו (Pew Research Center) פרסם כי הלגיטימיות של תנועות המתבססות על מושג האלוהים (God based) או על תפיסה דתית (Religious based) עולה ביחס לאידאולוגיות או תנועות חילוניות. ואמנם, החוקר העצמאי

גרגורי ס. פאול ופיל צוקרמן מגדירים זאת כ"מיתוס" וטוענים כי המצב בשטח הרבה יותר מורכב ושונה במידת מה.

מספר אירועים משמעותיים בחברה האמריקנית כגון פיגועי 11 בספטמבר (אשר להם הייתה מוטיבציה אסלאמית), ומאמצי מכון דיסקברי לשנות את מערכת השעות המדעית בבתי הספר האמריקניים לכזו המתבססת על רעיונות בריאתניים (יחד עם התמיכה לכך בשנת 2005 מצד הנשיא האמריקני דאז ג'ורג' ווקר בוש, האיצו אינטלקטואלים חילונים כגון סם האריס וויקטור ג'יי סטנג'ר, וכריסטופר היצ'נס, לפרסם ספרים בארצות הברית ובעולם בכלל.

סקר משנת 2010 מצא כי אלו המגדירים עצמם אתיאיסטים אואגנוסטים, יחד עם יהודים ומורמונים הפגינו ידע רחב יותר, בממוצע, ממשתתפים אחרים בסקר המשתייכים לדתות המאיוריות כגון נצרות ואסלאם.

האתאיזם החדש

"אתאיזם חדש" הוא השם הניתן לתנועה שקמה במאה ה - 21 של כותבים שהם לרוב אתאיסטים או אגנוסטים. התנועה נקשרה עם ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, סם האריס, כריסטופר היצ'נס, וויקטור ג'יי סטנג'ר הוגי התנועה מרבים לעסוק בביקורת הדת באופן אקטיבי.

היסטוריה

בעוד שהמונח אתיאיזם מקורו בצרפת של המאה ה - 16 רעיונות המזוהים כיום כאתיאיסטיים, נפוצו עוד בעידן הוודות ובעת העתיקה.

טיעונים אתיאיסטים

לאפיקורוס ניתן הקרדיט על הסברת בעיית הרוע לראשונה. ב"דיאלוגים על הדת הטבעית" דייוויד יום מצטט הטיעון כסדרה של שאלות: "האם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך הוא אינו מסוגל? אזי הוא חסר אונים. האם הוא מסוגל, אך הוא אינו רוצה? אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה? אז מאין בא הרוע?" - אתיאיזם

ההיסטוריה גדושה בניסיונות להוכיח את קיומו של אלוהים, פחות בולטים הם הטיעונים הא - פריוריים והא - פוסטריוריים שמנסים להפריכו או לתייגו כקונספט שקיומו שנוי במחלוקת.

הטיעונים הנוגדים את התאיזם מחולקים לרוב לשני סוגים עיקריים: אלו שמנסים להראות שקיומו של אל הוא בלתי אפשרי, והם מנמקים את האתיאיזם החזק, לעומת אלו שמנסים להראות שקיומו של אלוהים בלתי סביר, הנתמכים בדרך כלל על ידי אתיאיסטים חלשים וחזקים כאחד.

להלן מובאות דוגמאות שונות לטיעונים אלו. חלק מהטיעונים אינם מנסים לנמק את האתיאיזם ישירות, אלא לדחות טיעונים התומכים בקיומו של אל, מצדיקים את הדיון בקיומו וכדומה. כמו כן, רבים מהטיעונים הללו זכו להתנגדות מצד חלק מהאתאיסטים עצמם, ואינם נתמכים על ידי מרביתם.

טיעונים המבוססים על חוסר הוכחה

טיעון חוסר ההוכחה: הטיעון מתבסס על נקודת ההנחה שכדי לקבל את קיומו של משהו, צריך לספק הוכחה לקיומו. עיקרון זה חל גם על אלוהים: אתאיסטים מפקפקים בקיום אלוהים בהיעדר הוכחה מספקת עבורם לקיומו.

תער אוקאם: לפי תערו של אוקאם כאשר נמצאים לפנינו שני הסברים המסבירים את אותה התופעה, עלינו לאמץ את ההסבר הפשוט ביותר, שמערב הכי פחות גורמים. אתיאיסטים רבים גורסים שההבנה האנושית של חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה מספקת לנו הסבר נטורליסטי לעולם, ללא צורך באלוהים. לפיכך הם 'חותכים' את אלוהים בתערו של אוקאם, ומעדיפים הסבר נטורליסטי על פני הסבר מורכב יותר של העולם, המערב את אותם חוקי טבע, ובנוסף את אלוהים.