על אהבת הלמידה והשתנותה לאורך החיים
התינוק לומד כמעט בעל כורחו. מהר מאד הוא נוכח שבכיו מביא אליו מישהו שעומד לידו, מלטף אותו, מחליף את חיתוליו הרטובים או נותן לו לאכול.
זוהי למידה אוטומטית ומכאנית, שעוברת דרך האינסטינקטים ולא דרך המוח.
מרגע שהתינוק או הילד השתלטו על היכולת התקשורתית (לשמוע, להבין ולדבר), הם לומדים בדרך של הפקת לקחים מהניסיון האישי, מהנעשה בסביבתם, מהפעולות של גמול ועונש הננקטות כלפיהם, ממה שמבקשים מהם או מורים להם לעשות.
אחר כך מגיעים הילדים לגן. זהו עולם חדש של חוויות למידה, רובן בדרך של משחק ושעשוע. בתקופה זו ניתן כבר לעקוב אחר הידע החדש שנרכש, המונחים, המושגים והמילים שנלמדו, המנגינות והשירים שהוטמעו.
עקב כך ניכרת בילדים אהבת הלמידה ושביעות הרצון שהם חשים כלפי הגילויים החדשים בעולמם.
המעבר לכיתה א' מסב התרגשות רבה ואמיתית להורים ולילדים. נכון שזהו שער לשתים עשרה שנות לימוד לפחות, במהלכן יהיו מעלות ומורדות, אבל ההתחלה תמיד מרגשת ונחרטת בזיכרון.
המסע הארוך אל ארץ הדעת מתחיל בעצם כאן, בשערי כיתה א'. המורה תעצב לא מעט את הצימאון ללמידה ואת האהבה אליה אצל כל אחד מתלמידיה. פה ייחרצו במידה רבה גורלותיו של הרומן הארוך והמסובך בין העולם הקסום והנחשק של הידע האנושי ובין הילד בן השש. כאן יותוו הקווים הראשונים של פסיעותיו במרחבים הלא נודעים לו של היסטוריה וגיאוגרפיה, מתמטיקה וספרות, טבע ואמנות וכל יתר האוצרות והמטמונים של הדעת האנושית מראשיתה ועד ימינו.
יחלפו שנים עד שאותו ילד, שיהיה כבר מדען או עיתונאי, עורך דין או איש היי טק, סוחר או טייס, כלכלן או פילוסוף, יתבונן לאחור ויאמר בליבו: "אכן, הייתה זו היא שחיבבה עלי את הלמידה, שהבעירה בי את התשוקה לדעת, שהסעירה בי את הסקרנות לגלות עולמות נסתרים, שליבתה בי את השמחה על כל דבר חדש שלא ידעתי ושלפתע אני יודע".
בשחר תלמודו ייקבע אם יהיה הילד למדן מופלג או לומד בעל כורחו, האם יהיה תאב דעת או שטחי בידיעותיו, האם עצם הלמידה תהיה עבורו תהליך מרנין או מצוות אנשים מלומדה.
אף שנכונו לו עוד שנים הרבה של נפתולים ומעקשים בעולם הדעת, תהיה זו המורה הזאת שתחת ידה והשגחתה, התלהבותה ומסירותה, ידיעותיה וניסיונה, תוצת אותה להבה שתלווה את הילד עד יום מותו.
יש אמרה הגורסת שאנו לומדים כל חיינו ולבסוף מתים בורים גמורים. חייבים להודות שיש באמרה זו יותר מגרעין של אמת. כמה שלא נקדיש ללימודים, להרחבתו ולהעמקתו של הידע האישי שלנו, תמיד יקדים אותנו הידע האנושי הכללי, המתפתח במהירות מטורפת ומאיץ את התפתחותו מדי שנה.
רובנו אינם אומרים נואש נוכח עובדה זו, כיוון שבכל זאת יש משהו מהפנט בדו שיח שאנו מנהלים בין הידוע לנו לבין הנעלם מאיתנו. זהו הדיאלוג שבמסגרתו מתחוללת סערה שבה נשלחים גלי המוח והסקרנות שלנו לעבר הלא נודע וחוזרים אלינו עם פיסות של מידע חדש, עם עובדה שלא הכרנו, עם תגלית קטנה שהפתיעה אותנו.
ככל שצובר האדם שנות חיים נוכח הוא עד כמה אינו יודע ועד כמה עליו להוסיף וללמוד. האתוס היהודי מדבר על אותם זקנים חכמים שהוסיפו דעת גם בימי זיקנתם. חרף אמרתו הצינית של מחבר קהלת "מרבה דעת מרבה מכאוב" גורסת היהדות שיש לשמור על גחלת הלמידה עד שמגיע האדם לסוף דרכו ממש.
ראוי לכן לשאול עד מתי יכול האדם ללמוד?
האם יש גבולות בתחום זה?
מה על יכולת הקליטה ויכולת החשיבה?
איזה תפקיד ממלא הזיכרון בהקשר זה?
שאלות אלה חוזרות ונשאלות על ידי גברים ונשים בגיל המבוגר (גיל הזהב / גיל השלישי), המבקשים לגוון את הפנאי העומד לרשותם על ידי שילוב למידה כלשהי בסדר יומם.
רובם נרתעים מעצם המחשבה לשוב אל ספסל הלימודים, חלקם רואים את המהלך באור מגוחך וחוששים מן התגובות הלא אוהדות במשפחה ובקרב החברים. בצידם ישנם כבר לא מעטים שגילו את חדוות הלמידה והאהבה אליה גם בגיל הזהב.
האם באמת יש מקום לחששותיהם ודאגתם של אלה שעודם נרתעים? האם יכולת הלמידה שלנו אכן נקטעת אי שם בשנות החמישים לחיינו?
האמת, מסתבר שונה לחלוטין. בשנים האחרונות הצטברו יותר ויותר נתונים מחקריים על יכולותיו של המוח האנושי בגיל המבוגר, נתונים שהדהימו בחלקם אפילו את החוקרים עצמם. נערכו מעקבים אחר הישגי הלמידה של אנשים מבוגרים שהחליטו לשוב וללמוד, אפילו במסגרות אקדמיות רשמיות ותובעניות. גם כאן חיכתה הפתעה לחוקרים שהניחו (באופן מסורתי) שיכולתם של המבוגרים בגילם להגיע להישגים בלימודים תהיה קטנה משמעותית מזו של הצעירים והסתבר שההיפך הוא הנכון.
התינוק לומד כמעט בעל כורחו. מהר מאד הוא נוכח שבכיו מביא אליו מישהו שעומד לידו, מלטף אותו, מחליף את חיתוליו הרטובים או נותן לו לאכול.
זוהי למידה אוטומטית ומכאנית, שעוברת דרך האינסטינקטים ולא דרך המוח.
מרגע שהתינוק או הילד השתלטו על היכולת התקשורתית (לשמוע, להבין ולדבר), הם לומדים בדרך של הפקת לקחים מהניסיון האישי, מהנעשה בסביבתם, מהפעולות של גמול ועונש הננקטות כלפיהם, ממה שמבקשים מהם או מורים להם לעשות.
אחר כך מגיעים הילדים לגן. זהו עולם חדש של חוויות למידה, רובן בדרך של משחק ושעשוע. בתקופה זו ניתן כבר לעקוב אחר הידע החדש שנרכש, המונחים, המושגים והמילים שנלמדו, המנגינות והשירים שהוטמעו.
עקב כך ניכרת בילדים אהבת הלמידה ושביעות הרצון שהם חשים כלפי הגילויים החדשים בעולמם.
המעבר לכיתה א' מסב התרגשות רבה ואמיתית להורים ולילדים. נכון שזהו שער לשתים עשרה שנות לימוד לפחות, במהלכן יהיו מעלות ומורדות, אבל ההתחלה תמיד מרגשת ונחרטת בזיכרון.
המסע הארוך אל ארץ הדעת מתחיל בעצם כאן, בשערי כיתה א'. המורה תעצב לא מעט את הצימאון ללמידה ואת האהבה אליה אצל כל אחד מתלמידיה. פה ייחרצו במידה רבה גורלותיו של הרומן הארוך והמסובך בין העולם הקסום והנחשק של הידע האנושי ובין הילד בן השש. כאן יותוו הקווים הראשונים של פסיעותיו במרחבים הלא נודעים לו של היסטוריה וגיאוגרפיה, מתמטיקה וספרות, טבע ואמנות וכל יתר האוצרות והמטמונים של הדעת האנושית מראשיתה ועד ימינו.
יחלפו שנים עד שאותו ילד, שיהיה כבר מדען או עיתונאי, עורך דין או איש היי טק, סוחר או טייס, כלכלן או פילוסוף, יתבונן לאחור ויאמר בליבו: "אכן, הייתה זו היא שחיבבה עלי את הלמידה, שהבעירה בי את התשוקה לדעת, שהסעירה בי את הסקרנות לגלות עולמות נסתרים, שליבתה בי את השמחה על כל דבר חדש שלא ידעתי ושלפתע אני יודע".
בשחר תלמודו ייקבע אם יהיה הילד למדן מופלג או לומד בעל כורחו, האם יהיה תאב דעת או שטחי בידיעותיו, האם עצם הלמידה תהיה עבורו תהליך מרנין או מצוות אנשים מלומדה.
אף שנכונו לו עוד שנים הרבה של נפתולים ומעקשים בעולם הדעת, תהיה זו המורה הזאת שתחת ידה והשגחתה, התלהבותה ומסירותה, ידיעותיה וניסיונה, תוצת אותה להבה שתלווה את הילד עד יום מותו.
יש אמרה הגורסת שאנו לומדים כל חיינו ולבסוף מתים בורים גמורים. חייבים להודות שיש באמרה זו יותר מגרעין של אמת. כמה שלא נקדיש ללימודים, להרחבתו ולהעמקתו של הידע האישי שלנו, תמיד יקדים אותנו הידע האנושי הכללי, המתפתח במהירות מטורפת ומאיץ את התפתחותו מדי שנה.
רובנו אינם אומרים נואש נוכח עובדה זו, כיוון שבכל זאת יש משהו מהפנט בדו שיח שאנו מנהלים בין הידוע לנו לבין הנעלם מאיתנו. זהו הדיאלוג שבמסגרתו מתחוללת סערה שבה נשלחים גלי המוח והסקרנות שלנו לעבר הלא נודע וחוזרים אלינו עם פיסות של מידע חדש, עם עובדה שלא הכרנו, עם תגלית קטנה שהפתיעה אותנו.
ככל שצובר האדם שנות חיים נוכח הוא עד כמה אינו יודע ועד כמה עליו להוסיף וללמוד. האתוס היהודי מדבר על אותם זקנים חכמים שהוסיפו דעת גם בימי זיקנתם. חרף אמרתו הצינית של מחבר קהלת "מרבה דעת מרבה מכאוב" גורסת היהדות שיש לשמור על גחלת הלמידה עד שמגיע האדם לסוף דרכו ממש.
ראוי לכן לשאול עד מתי יכול האדם ללמוד?
האם יש גבולות בתחום זה?
מה על יכולת הקליטה ויכולת החשיבה?
איזה תפקיד ממלא הזיכרון בהקשר זה?
שאלות אלה חוזרות ונשאלות על ידי גברים ונשים בגיל המבוגר (גיל הזהב / גיל השלישי), המבקשים לגוון את הפנאי העומד לרשותם על ידי שילוב למידה כלשהי בסדר יומם.
רובם נרתעים מעצם המחשבה לשוב אל ספסל הלימודים, חלקם רואים את המהלך באור מגוחך וחוששים מן התגובות הלא אוהדות במשפחה ובקרב החברים. בצידם ישנם כבר לא מעטים שגילו את חדוות הלמידה והאהבה אליה גם בגיל הזהב.
האם באמת יש מקום לחששותיהם ודאגתם של אלה שעודם נרתעים? האם יכולת הלמידה שלנו אכן נקטעת אי שם בשנות החמישים לחיינו?
האמת, מסתבר שונה לחלוטין. בשנים האחרונות הצטברו יותר ויותר נתונים מחקריים על יכולותיו של המוח האנושי בגיל המבוגר, נתונים שהדהימו בחלקם אפילו את החוקרים עצמם. נערכו מעקבים אחר הישגי הלמידה של אנשים מבוגרים שהחליטו לשוב וללמוד, אפילו במסגרות אקדמיות רשמיות ותובעניות. גם כאן חיכתה הפתעה לחוקרים שהניחו (באופן מסורתי) שיכולתם של המבוגרים בגילם להגיע להישגים בלימודים תהיה קטנה משמעותית מזו של הצעירים והסתבר שההיפך הוא הנכון.
050-3331-331