"כשאני עצבנית אני מאבדת שליטה, האוטומט שלי זה ללכת למטבח" "ולא רק כשני עצבנית. גם כשאני משועממת, עצובה, מודאגת, בודדה, לחוצה וגם כשאני שמחה, בקיצור, כל רגש לוקח אותי לאוכל"
"ואז אני מתחרטת וכועסת על עצמי שאכלתי, ואוכלת עוד יותר עד שאני מרגישה מלאה"
אלו שני המאפיינים העיקריים של אכילה רגשית:
1.התגובה האוטומטית שמחברת בין רגש לאכילה
2.חרטה, רגשות אשם, כעס שמובילים לאכילה נוספת
השיחה על אכילה רגשית היא לא על האכילה. היא על הרגשות. איך אני מנהל/ת את הרגשות שלי? ואיך זה מתקשר עם אוכל?
כשהיינו ילדים, הורינו היקרים השתמשו באוכל כדי להרגיע אותנו. "אל תבכה חמוד, לא קרה כלום, קח ביסקויט" מוכר. לתת אהבה דרך האוכל, להביע דאגה דרך האוכל, להיות אמא טובה, לפנק - דרך האוכל.
וכך, אנחנו מתבגרים וכשכואב לנו אנחנו לא בוכים אלא לוקחים ביסקויט. או חומוס. או גלידה או סתם וופלים לא שווים, או מכל הבא ליד - מלוח וחריף ומתוק...
החיבור האוטומטי, התגובתי בין רגש לאוכל טבוע בנו מילדות, מי יותר או מי פחות, תלוי בבית שגדלנו בו.
סיבה נוספת לאכילה רגשית היא שהאוכל מעמיס על הגוף עד כדי כך שהפוקוס הולך של מערכת העצבים עובר למערכת העיכול, וזה מצליח, מצליח להשכיח מאיתנו את הרגש. זמנית.
מן משכך כאבים שכזה שלא פותר את הבעיה אלא מרדים אותה. דומה לכל ההתמכרויות. כך עובדים גם אלכוהול וסמים.
עד כאן אנחנו מבינים מאין זה בא, מאיפה זה הגיע לחיינו. אנחנו מייחסים לאוכל הרבה מאד תפקידים, כולל להיות המרגיע, המנחם, והממלא כשאנחנו חשים מרוקנים.
לו אכילת יתר לא היתה גורמת גם להשמנה ויוצרת בעיות אחרות, היינו פחות מוטרדים ממנה. יותר מכך, לו היה האוכל אכן ממלא ביעילות את התפקידים הללו שאנחנו מצפים ממנו, הרי שהיה מחליף הרבה מאד תרופות. אלא שאכילה רגשית מביאה לרוב לתיסכול. לא רק שהיא לא מייצרת את השקט שחיפשנו, היא גורמת לנו לחוסר שביעות רצון נוסף.
איך מנתקים את הקשר בין רגשות לאכילה?
התסריט הידוע הוא כזה בדרך כלל: רגש - אכילה - חרטה - אשמה - אכילה...
אפשר לעצור את המעגל הזה בכל שלב. עצירה היא מילת מפתח. עצירה מנתקת את האוטומט הקיים.
בואו נחזור לילד שבכה. לפני שנתנו לו ביסקויט, אמרו לו: "לא נורא, לא קרה כלום, אל תבכה"
לא הביסקויט הוא הענין, אלא הדחקת הרגשות. לא קרה כלום? אני נפלתי. או - נעלבתי. קרה. ואני עצוב. אני רוצה לבכות!
ככה אנחנו גדלים. בורחים מלהרגיש. בורחים מבכי. מביטוי של הרגשות שלנו
מה נעשה במקום לברוח? עכשיו אנחנו עוצרים ברגע שהרגש מציף אותנו. עוצרים ושואלים. מה יעשה לי טוב עכשיו? מה אני באמת צריכ / ה? אולי לנוח? אולי להירגע? אולי מישהו שיקשיב לי?
ואולי משהו טעים? אולי. אנחנו מסכימים שהאוכל יישאר אפשרות אחת מיני רבות לתת מענה לצורך שלנו. אנחנו לא בורחים ממנו או מחפשים אלטרנטיבות לאכילה. אנחנו מנסים לדייק את ההקשבה לעצמנו, לייצר מגוון של אפשרויות שייתנו מענה לצורך הרגשי שעלה.
תרגיל:
ייצרו רשימה של אפשרויות - מה אני עושה כשאני מרגיש/ה X
הרשימה היא אישית, פרטית שלך. יש מי שייבחר לנגן, לקרוא, להתקלח, להתקשר לחבר, ויש מי שייבחר לצייר, לשמוע מוסיקה, לצאת עם הכלב, לבכות, לנשום...
לכל אחד יש את רפרטואר המרגיעונים שלו, שלרוב אינם בשימוש כי האוכל תופס את מקומם כשהוא ברירת המחדל.
כשעצרנו והקשבנו לעצמנו לרגע, כבר עשינו לא מעט. וגם אם בחרנו לאכול, הרי שזה לא ממקום אוטומטי. כשאנחנו בוחרים, אנחנו מצמצמים את רגשות האשמה והחרטה.
ומה אם כבר אכלנו? איך עוצרים עכשיו את המעגל?
אשמה לא מקדמת אותנו למקום טוב אף פעם. סילחו לעצמכם. עיצרו ושאלו - אם אסלח לעצמי עכשיו מה ארויח? אני משאירה את התשובות לתירגול שלכם!!!
"ואז אני מתחרטת וכועסת על עצמי שאכלתי, ואוכלת עוד יותר עד שאני מרגישה מלאה"
אלו שני המאפיינים העיקריים של אכילה רגשית:
1.התגובה האוטומטית שמחברת בין רגש לאכילה
2.חרטה, רגשות אשם, כעס שמובילים לאכילה נוספת
השיחה על אכילה רגשית היא לא על האכילה. היא על הרגשות. איך אני מנהל/ת את הרגשות שלי? ואיך זה מתקשר עם אוכל?
כשהיינו ילדים, הורינו היקרים השתמשו באוכל כדי להרגיע אותנו. "אל תבכה חמוד, לא קרה כלום, קח ביסקויט" מוכר. לתת אהבה דרך האוכל, להביע דאגה דרך האוכל, להיות אמא טובה, לפנק - דרך האוכל.
וכך, אנחנו מתבגרים וכשכואב לנו אנחנו לא בוכים אלא לוקחים ביסקויט. או חומוס. או גלידה או סתם וופלים לא שווים, או מכל הבא ליד - מלוח וחריף ומתוק...
החיבור האוטומטי, התגובתי בין רגש לאוכל טבוע בנו מילדות, מי יותר או מי פחות, תלוי בבית שגדלנו בו.
סיבה נוספת לאכילה רגשית היא שהאוכל מעמיס על הגוף עד כדי כך שהפוקוס הולך של מערכת העצבים עובר למערכת העיכול, וזה מצליח, מצליח להשכיח מאיתנו את הרגש. זמנית.
מן משכך כאבים שכזה שלא פותר את הבעיה אלא מרדים אותה. דומה לכל ההתמכרויות. כך עובדים גם אלכוהול וסמים.
עד כאן אנחנו מבינים מאין זה בא, מאיפה זה הגיע לחיינו. אנחנו מייחסים לאוכל הרבה מאד תפקידים, כולל להיות המרגיע, המנחם, והממלא כשאנחנו חשים מרוקנים.
לו אכילת יתר לא היתה גורמת גם להשמנה ויוצרת בעיות אחרות, היינו פחות מוטרדים ממנה. יותר מכך, לו היה האוכל אכן ממלא ביעילות את התפקידים הללו שאנחנו מצפים ממנו, הרי שהיה מחליף הרבה מאד תרופות. אלא שאכילה רגשית מביאה לרוב לתיסכול. לא רק שהיא לא מייצרת את השקט שחיפשנו, היא גורמת לנו לחוסר שביעות רצון נוסף.
איך מנתקים את הקשר בין רגשות לאכילה?
התסריט הידוע הוא כזה בדרך כלל: רגש - אכילה - חרטה - אשמה - אכילה...
אפשר לעצור את המעגל הזה בכל שלב. עצירה היא מילת מפתח. עצירה מנתקת את האוטומט הקיים.
בואו נחזור לילד שבכה. לפני שנתנו לו ביסקויט, אמרו לו: "לא נורא, לא קרה כלום, אל תבכה"
לא הביסקויט הוא הענין, אלא הדחקת הרגשות. לא קרה כלום? אני נפלתי. או - נעלבתי. קרה. ואני עצוב. אני רוצה לבכות!
ככה אנחנו גדלים. בורחים מלהרגיש. בורחים מבכי. מביטוי של הרגשות שלנו
מה נעשה במקום לברוח? עכשיו אנחנו עוצרים ברגע שהרגש מציף אותנו. עוצרים ושואלים. מה יעשה לי טוב עכשיו? מה אני באמת צריכ / ה? אולי לנוח? אולי להירגע? אולי מישהו שיקשיב לי?
ואולי משהו טעים? אולי. אנחנו מסכימים שהאוכל יישאר אפשרות אחת מיני רבות לתת מענה לצורך שלנו. אנחנו לא בורחים ממנו או מחפשים אלטרנטיבות לאכילה. אנחנו מנסים לדייק את ההקשבה לעצמנו, לייצר מגוון של אפשרויות שייתנו מענה לצורך הרגשי שעלה.
תרגיל:
ייצרו רשימה של אפשרויות - מה אני עושה כשאני מרגיש/ה X
הרשימה היא אישית, פרטית שלך. יש מי שייבחר לנגן, לקרוא, להתקלח, להתקשר לחבר, ויש מי שייבחר לצייר, לשמוע מוסיקה, לצאת עם הכלב, לבכות, לנשום...
לכל אחד יש את רפרטואר המרגיעונים שלו, שלרוב אינם בשימוש כי האוכל תופס את מקומם כשהוא ברירת המחדל.
כשעצרנו והקשבנו לעצמנו לרגע, כבר עשינו לא מעט. וגם אם בחרנו לאכול, הרי שזה לא ממקום אוטומטי. כשאנחנו בוחרים, אנחנו מצמצמים את רגשות האשמה והחרטה.
ומה אם כבר אכלנו? איך עוצרים עכשיו את המעגל?
אשמה לא מקדמת אותנו למקום טוב אף פעם. סילחו לעצמכם. עיצרו ושאלו - אם אסלח לעצמי עכשיו מה ארויח? אני משאירה את התשובות לתירגול שלכם!!!
050-3331-331