מאת: ד"ר איציק מזרחי

שאלת הקשר גוף נפש אשר מרבים לדון בה בשנים האחרונות, אינה נחלת עידן זה בלבד.

כבר בעת היוונית העתיקה, השאלות מהו אדם ומה גורם לאדם להתנהג, כפי שהוא מתנהג? - היו תמיד קשורות לשאלת הגוף - נפש.

המשורר והסופר היווני הומרוס (900 ~ לפנה"ס) התייחס לנפש כאל ישות אוטונומית, הגוף היא הצורה בה הנפש מתקיימת. עם מות הגוף נוטשת אותו הנפש. יש לציין כי בתקופה זו לא נעשה ניסיון להסביר, כיצד תפקודו המנטלי של האדם קשור לתפקודו גופו, שהרי מחשבותיו ורגשותיו של האדם היו מושפעות ע"י האלים.

הפילוסוף היווני אפלטון (427 - 347 לפנה"ס) הציג גישה מהפכנית בתפיסתו את הקשר בין הגוף לנפש. אפלטון תיאר דיכוטומיה בין "הנפש הטובה" "לגוף המרושע", כל עוד האדם חי הנפש מתאכסנת בו, עם מות הגוף, הנפש ממשיכה להתקיים באופן מושלם. בתיאורו הדגיש כי בנפש שוכנים התפקודים הראציונליים, הרוחניים והתשוקתיים, שהם נפרדים מהגוף.

ע"פ הפילוסוף היווני אריסטו (384 - 322 לפנה"ס) אדם מורכב מחומר (גוף) ומצורה (נפש), לגוף אין זכות קיום ללא הנפש ולהיפך. אריסטו התיחס לנפש כאל צורת ההתגלמות של הגוף אשר שולטת על חיות, פעילות וחשיבת הגוף.

אריסטו ואפלטון התייחסו אל הנפש בקונספט כללי ולא שיערו כי הנפש יכולה להשתנות בין פרט לפרט, שינוי מהפכני בתפיסת הנפש מציג דווקא הפטריאך אוגוסטין (354 - 430 לספירה) אשר מתיחס לנשמה דתית אלמוות, כאשר הנפש היא התודעה העצמית של האדם, השונה מאדם לאדם.

שנים רבות לאחר מכן בתקופת הרנסאנס הפילוסוף, המדען והמתמטיקאי רנה דקרט (1596 - 1650 לספירה) מציע פיתרון לדואליות הקשר שבין הגוף לנפש. דקרט מטביע את המשפט: " אני חושב משמע אני קיים ", תוך כדי תיאור של בלוטה מוחית בה הנפש שוכנת אשר נמצאת באינטראקציה תמידית עם הגוף. דקרט טוען כי כאשר אנו חווים כאב, לא לאיזור הנזק כואב, כי אם לנפש הנמצאת בבלוטה המוחית. במשך כ - 200 שנה, נשארה התייחסותו של דקרט לבעיית הגוף - נפש כפילוסופית גרידא, רק לאחר הגילויים אודות מערכת העצבים, מקבלת ההתייחסות הדואליסטית לגוף - נפש משנה תוקף.

בעיית הגוף נפש סבוכה עד היום ולו מהרמה ההגדרתית ועד לרמה החקירתית. הגישה המודרנית לבעיה היא שהגוף והנפש מאוחדים באופן בלתי ניתן לחלוקה, אך עם יחסי גומלין ביניהם. עיון בחלקים גדולים של הרפואה הנחשבת לרפואה משלימה כגון: רפואה סינית, רפלקסולוגיה, הומאופתיה, נטורופתיה ועוד, כוללים תפיסות עיוניות וגישות טיפול מעשיות המתיחסות באופן ישיר לקשר גוף נפש - כל תורה עפ"י דרכה.

ההתיחסות לאדם עפ"י תורות אלו נגזרת מתוך התפיסה הרואה את גוף האדם כמערכת שלמה, הוליסטית המגיבה לעיתים בעוצמה רבה להפרעה (חסר, עודף) בשוו"מ של כוחות הפועלים באורח הרמוני לשמירת תקינותו של הגוף. אכן הרפואה המשלימה "שואפת" לשפר את המערכת החיסונית כפועל יוצא של יחסי הגומלין בין גוף לנפש. בעוד שהגישה המערבית הקלאסית ראתה בחלק לא מבוטל מהמחלות כפגיעה פונקציונאלית ספיציפית המתבטאת באיבר מסויים, או במערכת פיזיולוגית כלשהיא, לפיכך הטיפול מכוון לאיבר או למערכת הספציפית.

ברפואה המשלימה המחלה נתפסת כפגיעה בהרמונית הגוף - נפש, כך שגורם חיצוני, אם הצליח לגרום למחלה, הרי שעשה זאת על רקע פגיעה קודמת. כך שבמקרים רבים מטפלת הרפואה המשלימה לא באיבר עצמו, אלא בהחזרת האיזון, ההרמוניה שהופרה, אשר איפשרה התבטאות מחלה. כך לדוגמה, ע"פ הרפואה הסינית ניתן לטפל בבעיית עודף פעילות בלוטת התריס ע"י דיקור, בין השאר ע"י דיקור נקודות אנטומיות החסרות לכאורה כל קשר פיזיקלי עם הבלוטה. כללית המטפל עשוי לבחור אסטרטגיית טיפול השואפת " לשפר את המערכת החיסונית ", תוך כדי שימוש במערך העשיר של דרכי האבחון ברפואה הסינית.

שנים רבות חוגים רבים מתחומי המדעים והרפואה המערבית דחו עפ"י רוב על הסף את הגישה ההוליסטית על רקע של שיקולים עיוניים מדעיים טהורים. לכאורה ניתן היה להבין כי הניכור לרפואה המשלימה היה על רקע של שאלות מרכזיות בהבנת הקשר גוף - נפש. כיום בקרב רוב המתנגדים הוחלפו שיקולים אלו לרוב, בשיקולים כלכליים רבי עוצמה. ממצאי סקרי הפונים לרפואה המשלימה מביך חוגים רבים של הרפואה הקונבנציונאלית ובמיוחד אלו שהתנגדו באופן מסורתי לרפואה המשלימה. לאור האמור לעיל מדהים כי נקודת החפיפה בין הרפואה המשלימה לרפואה המערבית נמצא דווקא בהבנת הקשר בין גוף לנפש. תחום זה הנחשף לאחרונה למחקר ניסויי אינו חדש כלל ועיקר.

ואכן תחום זה הידוע בשם פסיכונוירואימונולוגיה (הבנת הקשר של גוף נפש והשפעתו על מערכות החיסון וההורמונליות של הגוף) חושף ביתר שאת ובאופן מדעי, כיצד המצב הנפשי של האדם משפיע על בריאותו הכללית של הפרט, דרך תיווכן של מערכות חיסוניות והורמונליות. ההשפעה של המצב הנפשי (דיכאון, חרדה, התרוממות הרוח, סוגסטייה ועוד)... מתגלה כקשור לבריאותו הכללית של האדם ובא לידי ביטוי במצבי החולי של האדם, הן מבחינת תכיפות, היקף ועוצמת התפרצותן של מחלות. קשר זה תואר בעבר כקשר אינטואיטיבי, המתגלה לכל אדם במידה בה הוא לומד לחקור את עצמו ולהבין את התמורות החלות בגופו במצבים נפשיים שונים. עדויות קליניות רבות תומכות זה מכבר בקיומו של קשר זה ואכן התפרצות רבה של מחלות הן פועל יוצא של הקשר גוף נפש בין אם מחלות אוטואימוניות (בהן המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את מרכיבי הגוף עצמו) כגון: זאבת אדמנתית (פגיעה כלייתית בעיקר), סכרת נעורים (פגיעה בלבלב), מחלת גרבס (פגיעה בבלוטת התריס), מיאסטניה גרביס (פגיעה בקשר עצב - שריר, הגורמת לחולשת שרירים פרוגרסיבית), טרשת נפוצה (פגיעה במיילין, החומר השומני המצפה עצבים רבים, המוביל לניוון פרוגרסיבי של עצבים) ועוד. באופן כללי מחלות אוטואימוניות אלו ואחרות מאופיינות באובדן כושרה של מערכת החיסון להבחין בין עצמי, לזר, כשל העלול להיות הרה אסון במקרים רבים.

למחלות כגון פסוריאזיס (ספחת, הופעת פריחה אדומה וקשקשת גסה בעור), ויטיליגו (בהקת, הופעת כתמים לבנים בעור על רקע פגיעה במלנוציטים - התאים בעור האחראיים לייצור הפיגמנט בעור), אלופציה אריאטה (התקרחויות טבעתיות בשיער על רקע פגיעה בזקיקי השיער) בכל התופעות הנ"ל ובאחרות, קיים קשר קליני אימפירי למצב הנפשי בו האדם שרה עוד קודם להופעתה הקלינית של המחלה או בין ההתלקחויות של מחלות אלו.

כיום הולכות וגוברות העדויות המצביעות על כך שגורמים אוטואימוניים נוטלים חלק משני חשוב בטרשת עורקים, מחלה האחראית לכמחצית ממקרי המוות בעולם המערבי. בהקשר של מחלות אלו יש לזכור כי הופעתן היא במחזורים של התלקחויות ונסיגה. מצבי הנסיגה יכולים להמשך שבועות, חודשים ואף שנים. ההשפעה של המצב הנפשי על המהלך והביטוי של המחלות האוטואימוניות נחקר באופן המצביע על קשר בין השניים. מחקרים מראים כי מצבי דחק נפשיים הנגרמים מחמת חולי, או טראומה עלולים להחמיר מחלות אוטואימוניות ולגרום לנסיגה. מתברר כי המעורבות המוחית בתהליכים אלו דרך תיווכן של שתי בלוטות מוחיות ההיפותלמוס - תת הרמה והיפופיזה - יותרת המוח הוא בלתי מבוטל. בלוטות אלו מפרישות הורמונים המתערבים במהלך התגובה החיסונית, בין השאר חומרים המגבירים פעילות תאים חיסוניים באיזור הדלקת ובין אם גירוי בלוטת יותרת הכליה (אדרנל), האחראית לייצור ההורמונים הסטרואידליים ובהם הקורטיזול הגורם לדיכוי המצב הדלקתי. בד בבד נמצא כי עצבים מסויימים עשויים לשחרר חלבונים קצרים (נורופפטידים המסוגלים לווסת תגובות חיסוניות מקומיות. מחקרים אלו ואחרים מספקים בסיס מסוים לתצפיות הקליניות הידועות זמן רב, שחרדה עלולה להחמיר את הביטוי של מחלות אוטואימוניות.

הגילויים הבאים מחזקים את העובדה כי מצב כרוני של דחק הינו בר השפעה שלילית על מערכת החיסון, נמצא כי סטודנטים לרפואה במהלך תקופות הבחינות שלהם עלולים לפתח תדירות גבוהה יותר של שפעות והתבטאות גבוהה יותר נגיפי הרפס בדמם. במדדים אלו יש יותר מכדי רק לרמוז על אופי הקשר בין גוף לנפש. תמיכה לעובדה זו נמצאה במעקב אצל בני משפחה המטפלים בקרובים מדרגה ראשונה עם מחלת האלצהיימר, נמצא כי מטפלים אלו הנמצאים בלחץ נפשי כרוני, עקב התמודדותם עם המחלה והטיפול בבני משפחתם, נוטים לפתח מחלות שונות בתכיפות רבה יותר. מחצית מבין הפונים לרופא עקב בעיות של מערכת העיכול, נמצאים כסובלים מתסמונת המעי הרגיז, תופעה בה האדם מציג תסמונת קלינית של תלונות הקשורות למערכת העיכול ללא בסיס פיזיולוגי, אורגני ברור, אין ספק כי למימד הנפשי השפעה עיקרית בתסמונת זו. התופעה הידועה של האשה הנמצאת בלחץ נפשי תוך כדי בירור וטיפול בבעיית אי פוריות מסיבה בלתי ידועה, סיומו של מצב לחץ זה לעיתים מסוימות ע"י אימוץ ילד מוביל להריון, כבר, תוך מספר חודשים. ההשפעה של המצב הנפשי על המהלך והביטוי של מחלות אלו ורבות אחרות מצביע על כך שמצבי דחק, עלולים להחמיר מחלות אלו ואחרות דרך מנגנונים שונים, המשפיעים על תגובות פיזיולוגיות הורמונליות שונות המתערבות במהלך התגובה החיסונית, אין זה מפתיע לפיכך כי במחקרים מדעיים בתחומי הרפואה המשלימה נמצא כי בשיטות טיפול משלימות כגון דיקור ועוד יש כדי להשפיע בין אם לעודד או לדכא הפרשת הורמונים אלו, תוך כדי גרימת השפעות מטיבות על האדם החולה.

לאור עדויות אלו ואחרות, הצהרתו של היפוקרטס, הרופא היווני שאמר: " חשוב יותר לדעת איזה מין אדם נושא את המחלה, מאשר לדעת איזו מחלה יש לאדם" מקבלת משנה תוקף. יעברו שנים רבות עד ששאלת הקשר גוף נפש תיפתר במלואה, אך אין ספק כי התמורות האדירות שעובר מדע הביולוגיה לנגזרותיו השונות, בין אם המהפיכה הביוטכנולוגית מחד ופרויקט הגנום מאידך רק ישפרו להבנת הקשר גוף נפש, מה שיוסיף ויתרום לקרנה של הרפואה המשלימה כשיטת טיפול מובילה לצידה של הרפואה הקונבציונאלית.