לפני כמה ימים קיבלתי אימון טוב מידיד. הידיד הזה לא אוהב אימון ולא מאמין בו. הוא סקפטי לחלוטין לכל העיסוק שלי. אימון עסקי? אם יש לך מוצר טוב, תמכור. אם לא, לא. אימון להרזיה? הכל גנים. אימון אקדמי? אם אתה גאון, אתה מסיים מהר. אם לא, חבל על הזמן. וכך הלאה. דיבורים? זה רק לנשים, והם חסרי תועלת. ואכן הוא ידיד מאוד שתקן. הוא לא אוהב להשוויץ, ולא אוהב להתלונן, מה שמשאיר לו מעט מאוד לומר. אבל פה ושם יש לו משהו מעניין לומר.
לפני כמה ימים נפגעתי ממשהו שאישה אמרה לי. היא האשימה אותי במשהו שלדעתי לא היה נכון, ולא היה הוגן. היתי מאוד נסערת, וחשבתי לצמצם עוד יותר את הקשר המצומצם שלנו. טעות, אמר אותו ידיד. את צריכה לחתור למגע. כמו בצבא. בקרב מחפשים את האויב ומסתערים עליו. לא יושבים ומחכים לו שיתקוף. לא מושכים זמן. משאירים את הכוח, היוזמה וגורם ההפתעה אצלנו. את צריכה לצאת ולחפש אותה, להתעמת איתה, ולא לברוח או להתעלם.
הרעיון של חתירה למגע קסם לי. ראיתי שאם לא אדבר איתה, אני פשוט אשב ואחכה למריבה הבאה. ניגשתי אליה ויישרנו את ההדורים. אח"כ חשבתי הרבה על המושג הזה, שמעולם לא שמעתי קודם לכן. חתירה למגע. כמה שונה ממה שאנחנו עושים בחיי היומיום, שהוא בד"כ בריחה. בריחה מויכוחים, מדיונים, ממגע. בריחה מפגישה, ממעשים, מחשיבה מעמיקה, מפתרונות יסודיים.
בבוקר אחר נמנמתי לי במיטה, כבר חצי ערה ושומעת את בני הבית ערים ועליזים, ואז בני הצעיר ניגש ושאל אותי משהו. עניתי לו במינימום אנרגיה, בלקוניות, והוא הלך. אחרי כמה דקות הוא חזר עם שאלה אחרת, ושוב ניסיתי לענות וגם להמשיך לישון באותו הזמן, כמו דולפין. אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי להיות קצת מרוגזת. למה אני לא יכולה לישון עוד קצת? מוקדם כל כך עדיין! ואז נזכרתי. חתירה למגע. במקרה הזה אין לי הרבה אפשרויות. אני יכולה לברוח ולהתרגז או שאני יכולה פשוט להצטרף אליו. בפעם הבאה שבני הגיע אלי למיטה, תפסתי אותו משכתי אותו אלי לחיבוק. ואז קמתי איתו. הוא רץ בשמחה להודיע לאחותו: זה התעורר! ואז ישבנו ושיחקנו על השטיח, רגעי חסד לבד עם אמא לפני הגן.
בפגישת האימון הבאה שלי השתמשתי שוב ברעיון הזה. אדם שמתאמן איתי לסיום תואר אקדמי מספר לי חוויה מוכרת מאוד. הוא יושב במשרד, יש לו סוף סוף זמן ללמוד, הוא נתקל בסוגיה קשה וחשובה - ואז קם מהכסא. והולך הביתה. מחליט שהוא עייף מדי להמשיך ללמוד באותו היום. ראיתי שזהו דפוס של בריחה. בריחה מהתמודדות. בריחה מעימות. עימות של המוח עם סוגיה מורכבת. הבאתי בפניו את רעיון החתירה למגע, והוא התלהב מיד, גבר קרבי שכמוהו. וביום הלימודים הבא שלו הוא התסער על הסוגיה הקשה הזו בהצלחה.
לפני כמה ימים נפגעתי ממשהו שאישה אמרה לי. היא האשימה אותי במשהו שלדעתי לא היה נכון, ולא היה הוגן. היתי מאוד נסערת, וחשבתי לצמצם עוד יותר את הקשר המצומצם שלנו. טעות, אמר אותו ידיד. את צריכה לחתור למגע. כמו בצבא. בקרב מחפשים את האויב ומסתערים עליו. לא יושבים ומחכים לו שיתקוף. לא מושכים זמן. משאירים את הכוח, היוזמה וגורם ההפתעה אצלנו. את צריכה לצאת ולחפש אותה, להתעמת איתה, ולא לברוח או להתעלם.
הרעיון של חתירה למגע קסם לי. ראיתי שאם לא אדבר איתה, אני פשוט אשב ואחכה למריבה הבאה. ניגשתי אליה ויישרנו את ההדורים. אח"כ חשבתי הרבה על המושג הזה, שמעולם לא שמעתי קודם לכן. חתירה למגע. כמה שונה ממה שאנחנו עושים בחיי היומיום, שהוא בד"כ בריחה. בריחה מויכוחים, מדיונים, ממגע. בריחה מפגישה, ממעשים, מחשיבה מעמיקה, מפתרונות יסודיים.
בבוקר אחר נמנמתי לי במיטה, כבר חצי ערה ושומעת את בני הבית ערים ועליזים, ואז בני הצעיר ניגש ושאל אותי משהו. עניתי לו במינימום אנרגיה, בלקוניות, והוא הלך. אחרי כמה דקות הוא חזר עם שאלה אחרת, ושוב ניסיתי לענות וגם להמשיך לישון באותו הזמן, כמו דולפין. אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי להיות קצת מרוגזת. למה אני לא יכולה לישון עוד קצת? מוקדם כל כך עדיין! ואז נזכרתי. חתירה למגע. במקרה הזה אין לי הרבה אפשרויות. אני יכולה לברוח ולהתרגז או שאני יכולה פשוט להצטרף אליו. בפעם הבאה שבני הגיע אלי למיטה, תפסתי אותו משכתי אותו אלי לחיבוק. ואז קמתי איתו. הוא רץ בשמחה להודיע לאחותו: זה התעורר! ואז ישבנו ושיחקנו על השטיח, רגעי חסד לבד עם אמא לפני הגן.
בפגישת האימון הבאה שלי השתמשתי שוב ברעיון הזה. אדם שמתאמן איתי לסיום תואר אקדמי מספר לי חוויה מוכרת מאוד. הוא יושב במשרד, יש לו סוף סוף זמן ללמוד, הוא נתקל בסוגיה קשה וחשובה - ואז קם מהכסא. והולך הביתה. מחליט שהוא עייף מדי להמשיך ללמוד באותו היום. ראיתי שזהו דפוס של בריחה. בריחה מהתמודדות. בריחה מעימות. עימות של המוח עם סוגיה מורכבת. הבאתי בפניו את רעיון החתירה למגע, והוא התלהב מיד, גבר קרבי שכמוהו. וביום הלימודים הבא שלו הוא התסער על הסוגיה הקשה הזו בהצלחה.
050-3331-331