במסגרת פוסט זה אנסה לנסח ולהסביר מדוע ומתי אנו מרגישים שמחים ומדוע אנו מתרוקנים משמחה, לעתים ללא סיבה הנראית לעין. זאת ועוד - ינסה פוסט זה לכסות את נושא ה"דיכאון כרוני" הנגרם לכאורה על פי המדע המודרני בגלל חוסר איזון כימיכלי במוח ובמערכות שונות, ולהסביר כיצד ניתן להתגבר על הבעיה בעזרת שימוש נכון במודעות התאית. הורמונים הם למעשה חומרים כימיכליים המופרשים מבלוטות במוח, המכלול נקרא "המערכת האנדוקרינית". ההורמונים משפיעים על תחושת העייפות, התיאבון, החשק המיני וכו.. סרוטונין הוא מוליך עצבי ממשפחת המונואמיניים, המונה בין היתר גם את ההורמונים דופמין ונוראפינפרין. הורמונים אלו מתקשרים באופן ישיר ומשפיעים על תחושת השמחה, הרוגע והיצירתיות בגוף. המוח האנושי מפריש אצל האדם הממוצע מנה יומית מסוימת של הורמונים מהסוג הזה שתפקידם לשמור על האדם רגוע, שמח וכמו כן להקנות לו מעין שקט נפשי וגופני מסוים. כשאין כך הדבר, אצל אנשים מסוימים הסובלים כביכול מהפרעה כמו "דיכאון כרוני" ישנה בעיה בהפרשת ההורמונים ממשפחת המונואמיניים, התופעות והתסמינים הנלווים נעים מדיכאון בלתי מוסבר אף על פי שהמציאות כרצון האדם, עד לתסמינים גופניים כמו הזעה, פעימות לב מוגברות, חרדות, איבוד חשק ואפילו חוסר ברצון לחיות.
תורת הקבלה והקשר שלה לנושא. > בתורת הקבלה לומדים כיצד לשנות את כוונת האדם, כלומר - הדגש העיקרי הוא על הכוונה של האדם ולא על המעשה. כאשר האדם מדבר פועל מנגנון מורכב לאין שיעור שמתרגם את השפה "השקטה" של עולם המשמעות והכוונה שהמוח מבין למילים ולשפה, שפועלת בדרך כלל כדי לנתח ולהבין דברים בצורה לוגית. הלוגיקה משתייכת לצד השמאלי של המוח, שאחראי בין היתר על החשיבה, הרציונליות וההיגיון. ראשית נוצרים במוח שדות ביו - כימיים חשמליים של מידע, ולאחר מכן הן מתורגמים בעזרת איבר מסוים במוח למחשבות, המחשבות מופיעות בתוך האיבר, אנשים מסוימים בעלי יכולת יוצאת - דופן מסוגלים להבחין בשדה שמקיף ומכיל את המחשבות שלהם. ממש כמו כדור גולף בתוך בריכה של מים. לעתים כאשר האדם חווה טראומה מסוימת או אירוע שפוגע בתפקוד הבסיסי של המוח נוצר נתק בין מחוז הכוונה לבין מחוז המילים. הדבר מתקשר באופן ישיר למה שמכנים "צאקרת הגרון". המאפשרת על פי מסורות שונות יכולת הבעה \ "חיבור בין המילים לרגש". אנשים שמדברים בצורה מונוטנית, אדישה וללא הבעה, בדרך כלל סובלים מנתק בין הכוונה והרגש לבין הצד האחראי על החשיבה וההבעה המילולית. על פי תורת הקבלה ישנן מתוארות ארבעת דרגות הרצון: מקבל על מנת לקבל, נותן על מנת לקבל, נותן על מנת לתת, מקבל על מנת לתת. מדובר על רמות מסוימות של כוונה, שמתארות את דרגות רצון האדם. על פי תורת הקבלה כאשר אדם נמצא בדרגת "מקבל על מנת לתת", לא מדובר על כך שהוא מקבל דבר מה על מנת לתת אותו, אלא שעצם העובדה שהוא מקבל דבר מה, היא עצמה נתינה לאדם שנתן לו את הדבר. כיצד ייתכן הדבר? בפשטות - תדמיינו שאדם מסוים רוצה להעניק לכם מתנה, אם תקבלו אותה על מנת להרגיש טוב עבור עצמכם (מבחינת כוונה פנימית), אתם תיחשבו בדרגת "מקבל על מנת לקבל", אם תקבלו אותה על מנת להעניק ולהסב אושר לנותן, הרי אתם בדרגת "מקבל על מנת לתת". מה הקשר של דרגות הרצון והכוונה לתאים במוח ולתחושת האושר הכללי שחווה האדם ביום - יום? זוכרים שדיברנו על העובדה שאצל האדם הממוצע והבריא המוח מפריש "מנה יומית" מההורמונים שגורמים לאדם להרגיש טוב \ שקט נפשי? ישנם אנשים שהמוח שלהם לא עובד בצורה תקינה כביכול, והוא אינו מפריש את כמות ההורמונים הרגילים שאחרים זוכים בהם ללא מאמץ כלל, וללא צורך לעשות דבר. מה שגורם להם לתחושת דיכאון כללית ואיבוד עניין בחיים ובתחומים שהם מציעים
אותם אנשים לעתים פונים לחפש מקור חיצוני להורמונים, בין אם מדובר בתחביבים שכביכול אמורים להסב לאדם אושר (לגרום למוח להפריש את ההורמונים), או במקרים רבים דרך סמים (mdma\קנאביס \ lsd25 וכו).. או בדרכים אחרות ומגוונות, שלעתים עובדות, ולעתים לא. אך המכנה המשותף לכל השיטות שאמורות לעזור לאדם הסובל מחוסר בקצבה יומית "חינמית" של הורמוניי השמחה, היא שהן אינן פותרות את שורש הבעיה, את הסיבה שהמוח אינו רגיל להפריש את ההורמונים בצורה קבועה. על פי תורת הקבלה, כאשר אנו מבצעים מעשים אשר תואמים למחשבת הבריאה (תכלית הלימוד במישור הארצי), אנו צוברים במוח תאים אשר כאשר הם מתכלים, הם גורמים לנו הנאה. בדיוק כמו הזרע הגברי, ככל שמצטבר עוד, תחושת הרצון המיני גוברת. ישנו אזור במוח שכאשר אנו מבצעים מעשים שמסורות מסוימות מכנות מעשים "חסרי אגו" אנו צוברים את אותם תאים, וכאשר אנו מפתחים רצון (ציפיות) ורצוננו מתמלא, אותם תאים מתחילים לעבור תהליך "בערה" וכאשר הם מתכלים הם מפיקים את תחושת ההנאה והחופש בגוף. לצורך העניין על פי דוגמא מהקבלה, במידה ואדם מציל אדם אחר ממוות, והוא עושה זאת על מנת לתת ולא על מנת להפיק מכך הנאה מסוימת, המערכת האוטומטית שמנהלת את הבריאה (תודעה), שפועלת בדומה למחשב על רואה - כל, תפיק במוח שלו באותו רגע כמות נכבדה מאוד של תאים שנמצאים במצב רדום בכלי במוח שלו, ורק כאשר הוא יפתח רצון אישי למען ההנאה שלו, ויוציא אותו לפועל, התאים יתכלו, וההנאה מהרצון שמימש תהיה בהתאם לכמות התאים שיש ברשותו כעת שמתכלים בעת מילוי הרצון. לצורך העניין אם היו לו 10 תאים והוא הלך לשתות קפה, הוא יהנה ממנו וימשיך הלאה. במידה ויש לו כרגע 100 (מה שקורה כאשר לוקחים סמים) זה יהיה הקפה הכי טוב שהוא אי פעם שתה, הוא יהנה כל כך מהרגעים הקסומים האלו של שתיית הקפה, ולעולם לא ידע מדוע. המטרה באופן כללי במצב של דיכאון כרוני היא לא ליצור רגעים מסוימים בהם האדם מפיק כמות עצומה של תאים ומכלה אותם על מנת להגיע לאקסטזה, אלא להגביר את כמות התאים היומית המופקת "בחינם" כפי שהוזכר קודם, שאחראית על התחושה הכללית של האדם בתפקוד היום - יומי שלו. בשביל להגיע ממצב של דיכאון כרוני (חוסר בהפרשה יום - יומית קבועה של התאים) למצב של איזון יהיה על האדם לעבור תהליך בעזרת המודעות שלו, ולערוך את בצורה הכרתית את התהליכים הלא מודעים והמודעים שפעולים במוח בזמן מצבים מסוימים ביום - יום שגורמים לאדם טריגרים. ישנו מצב "על", שבו האדם מתמודד עם הדיכאון בצורה אחרת לגמרי, שבה הוא אינו מתנגד יותר לתחושות שעולות בגוף שלו, זאת מכיוון שהוא יוצר הפרדה בין האני האמיתי והנצחי שלו לבין כל מה שחולף.
הארה "חופש מתלות בשמחה או עצב" > במצב המכונה "הארה" \ "התעוררות" \ "השגה עצמית" האדם משתחרר מהתלות בעצב או בשמחה והוא מתעורר ממימד החלימה הארצי אל עולם שלם של תודעה קוסמית ערה. במצב זה האדם אינו עוד נשלט על ידי הרגשות, זאת מכיוון שהאדם מגלה שהוא מעין "בובה על חוטים", שנשלטת על ידי אספקט יותר גבוה בתודעה, וההזדהות שלו עם אותו אספקט יותר גבוה - הוא למעשה ההתעוררות. התעוררות מעולם הערות, אל עולם המודעות. במצב של חלימה חסר לאדם חלק מסוים במודעות, זאת הסיבה שאנשים מחשיבים את החלומות שלהם לדברים ש"קורים להם" ולא לדברים שהם עושים. מעטים מאוד הם אלו שמצליחים "למשות" את המודעות של עולם הערות אל עולם החלימה, ומעטים הם אלו שמצליחים למשות ולגלות את המודעות הקוסמית בעולם הערות ולהגיע לשחרור והשלמה של השעור. במהלך החיים עובר האדם תהליך מסוים של התבגרות, תינוק לא רואה את העולם כמו ילד בן 4, ילד בן 4 לא רואה ומבין את העולם כמו ילד בן 10, וילד בן 10 לא רואה ומבין את העולם כמו מבוגר. רוב האנשים חושבים ששיא תהליך ההתבגרות של הנפש בהכרח קשור לגיל, אך למעשה ישנם אנשים עם רמת התבגרות, תפיסה והבנה של שנים מעל גילם וההפך. בשיא תהליך ההתבגרות האדם מגיע להארה, או יותר נכון ההארה מגיעה אליו. הסוד מנקודת מבטי הוא פסיביות, רגישות קליטה מסוימת, אתה צריך להיות מסוגל להכיל אותה, עבור האדם הרגיל תהיה מדובר בחוויה עוצמתית שלא ניתן לשכוח, שתשנה את מסלול חייו ודרכו לעד. אלו שייעודם להגיע להארה ימצאו את עצמם במסלול חיים הכולל תרגולות רוחניות שונות, הם ימצאו את עצמם לעתים מתעסקים בנושאי רוח ותודעה, המשמעות היא שהם הגיעו לרמה מסוימת בבגרות האישית, שבה הם הבינו שמילוי התשוקות בעזרת חמשת החושים תשיג עבורם רק הנאה זמנית, ולא מוחלטת. והאושר המוחלט כביכול נמצא בשקט נפשי שאותו לא ניתן לדלות מהאדם. לצורך העניין - האדם שמח ומאושר, אך למחרת קרתה תאונה וקרוב אליו נהרג, משהו חיצוני השפיע על עולמו הפנימי ועל רגשותיו, מצבו הפנימי והשקט שהשיג זה שהתעורר איננו יכול להיות מופחת על ידי גורמים חיצוניים. (המשך יבוא)
תורת הקבלה והקשר שלה לנושא. > בתורת הקבלה לומדים כיצד לשנות את כוונת האדם, כלומר - הדגש העיקרי הוא על הכוונה של האדם ולא על המעשה. כאשר האדם מדבר פועל מנגנון מורכב לאין שיעור שמתרגם את השפה "השקטה" של עולם המשמעות והכוונה שהמוח מבין למילים ולשפה, שפועלת בדרך כלל כדי לנתח ולהבין דברים בצורה לוגית. הלוגיקה משתייכת לצד השמאלי של המוח, שאחראי בין היתר על החשיבה, הרציונליות וההיגיון. ראשית נוצרים במוח שדות ביו - כימיים חשמליים של מידע, ולאחר מכן הן מתורגמים בעזרת איבר מסוים במוח למחשבות, המחשבות מופיעות בתוך האיבר, אנשים מסוימים בעלי יכולת יוצאת - דופן מסוגלים להבחין בשדה שמקיף ומכיל את המחשבות שלהם. ממש כמו כדור גולף בתוך בריכה של מים. לעתים כאשר האדם חווה טראומה מסוימת או אירוע שפוגע בתפקוד הבסיסי של המוח נוצר נתק בין מחוז הכוונה לבין מחוז המילים. הדבר מתקשר באופן ישיר למה שמכנים "צאקרת הגרון". המאפשרת על פי מסורות שונות יכולת הבעה \ "חיבור בין המילים לרגש". אנשים שמדברים בצורה מונוטנית, אדישה וללא הבעה, בדרך כלל סובלים מנתק בין הכוונה והרגש לבין הצד האחראי על החשיבה וההבעה המילולית. על פי תורת הקבלה ישנן מתוארות ארבעת דרגות הרצון: מקבל על מנת לקבל, נותן על מנת לקבל, נותן על מנת לתת, מקבל על מנת לתת. מדובר על רמות מסוימות של כוונה, שמתארות את דרגות רצון האדם. על פי תורת הקבלה כאשר אדם נמצא בדרגת "מקבל על מנת לתת", לא מדובר על כך שהוא מקבל דבר מה על מנת לתת אותו, אלא שעצם העובדה שהוא מקבל דבר מה, היא עצמה נתינה לאדם שנתן לו את הדבר. כיצד ייתכן הדבר? בפשטות - תדמיינו שאדם מסוים רוצה להעניק לכם מתנה, אם תקבלו אותה על מנת להרגיש טוב עבור עצמכם (מבחינת כוונה פנימית), אתם תיחשבו בדרגת "מקבל על מנת לקבל", אם תקבלו אותה על מנת להעניק ולהסב אושר לנותן, הרי אתם בדרגת "מקבל על מנת לתת". מה הקשר של דרגות הרצון והכוונה לתאים במוח ולתחושת האושר הכללי שחווה האדם ביום - יום? זוכרים שדיברנו על העובדה שאצל האדם הממוצע והבריא המוח מפריש "מנה יומית" מההורמונים שגורמים לאדם להרגיש טוב \ שקט נפשי? ישנם אנשים שהמוח שלהם לא עובד בצורה תקינה כביכול, והוא אינו מפריש את כמות ההורמונים הרגילים שאחרים זוכים בהם ללא מאמץ כלל, וללא צורך לעשות דבר. מה שגורם להם לתחושת דיכאון כללית ואיבוד עניין בחיים ובתחומים שהם מציעים
אותם אנשים לעתים פונים לחפש מקור חיצוני להורמונים, בין אם מדובר בתחביבים שכביכול אמורים להסב לאדם אושר (לגרום למוח להפריש את ההורמונים), או במקרים רבים דרך סמים (mdma\קנאביס \ lsd25 וכו).. או בדרכים אחרות ומגוונות, שלעתים עובדות, ולעתים לא. אך המכנה המשותף לכל השיטות שאמורות לעזור לאדם הסובל מחוסר בקצבה יומית "חינמית" של הורמוניי השמחה, היא שהן אינן פותרות את שורש הבעיה, את הסיבה שהמוח אינו רגיל להפריש את ההורמונים בצורה קבועה. על פי תורת הקבלה, כאשר אנו מבצעים מעשים אשר תואמים למחשבת הבריאה (תכלית הלימוד במישור הארצי), אנו צוברים במוח תאים אשר כאשר הם מתכלים, הם גורמים לנו הנאה. בדיוק כמו הזרע הגברי, ככל שמצטבר עוד, תחושת הרצון המיני גוברת. ישנו אזור במוח שכאשר אנו מבצעים מעשים שמסורות מסוימות מכנות מעשים "חסרי אגו" אנו צוברים את אותם תאים, וכאשר אנו מפתחים רצון (ציפיות) ורצוננו מתמלא, אותם תאים מתחילים לעבור תהליך "בערה" וכאשר הם מתכלים הם מפיקים את תחושת ההנאה והחופש בגוף. לצורך העניין על פי דוגמא מהקבלה, במידה ואדם מציל אדם אחר ממוות, והוא עושה זאת על מנת לתת ולא על מנת להפיק מכך הנאה מסוימת, המערכת האוטומטית שמנהלת את הבריאה (תודעה), שפועלת בדומה למחשב על רואה - כל, תפיק במוח שלו באותו רגע כמות נכבדה מאוד של תאים שנמצאים במצב רדום בכלי במוח שלו, ורק כאשר הוא יפתח רצון אישי למען ההנאה שלו, ויוציא אותו לפועל, התאים יתכלו, וההנאה מהרצון שמימש תהיה בהתאם לכמות התאים שיש ברשותו כעת שמתכלים בעת מילוי הרצון. לצורך העניין אם היו לו 10 תאים והוא הלך לשתות קפה, הוא יהנה ממנו וימשיך הלאה. במידה ויש לו כרגע 100 (מה שקורה כאשר לוקחים סמים) זה יהיה הקפה הכי טוב שהוא אי פעם שתה, הוא יהנה כל כך מהרגעים הקסומים האלו של שתיית הקפה, ולעולם לא ידע מדוע. המטרה באופן כללי במצב של דיכאון כרוני היא לא ליצור רגעים מסוימים בהם האדם מפיק כמות עצומה של תאים ומכלה אותם על מנת להגיע לאקסטזה, אלא להגביר את כמות התאים היומית המופקת "בחינם" כפי שהוזכר קודם, שאחראית על התחושה הכללית של האדם בתפקוד היום - יומי שלו. בשביל להגיע ממצב של דיכאון כרוני (חוסר בהפרשה יום - יומית קבועה של התאים) למצב של איזון יהיה על האדם לעבור תהליך בעזרת המודעות שלו, ולערוך את בצורה הכרתית את התהליכים הלא מודעים והמודעים שפעולים במוח בזמן מצבים מסוימים ביום - יום שגורמים לאדם טריגרים. ישנו מצב "על", שבו האדם מתמודד עם הדיכאון בצורה אחרת לגמרי, שבה הוא אינו מתנגד יותר לתחושות שעולות בגוף שלו, זאת מכיוון שהוא יוצר הפרדה בין האני האמיתי והנצחי שלו לבין כל מה שחולף.
הארה "חופש מתלות בשמחה או עצב" > במצב המכונה "הארה" \ "התעוררות" \ "השגה עצמית" האדם משתחרר מהתלות בעצב או בשמחה והוא מתעורר ממימד החלימה הארצי אל עולם שלם של תודעה קוסמית ערה. במצב זה האדם אינו עוד נשלט על ידי הרגשות, זאת מכיוון שהאדם מגלה שהוא מעין "בובה על חוטים", שנשלטת על ידי אספקט יותר גבוה בתודעה, וההזדהות שלו עם אותו אספקט יותר גבוה - הוא למעשה ההתעוררות. התעוררות מעולם הערות, אל עולם המודעות. במצב של חלימה חסר לאדם חלק מסוים במודעות, זאת הסיבה שאנשים מחשיבים את החלומות שלהם לדברים ש"קורים להם" ולא לדברים שהם עושים. מעטים מאוד הם אלו שמצליחים "למשות" את המודעות של עולם הערות אל עולם החלימה, ומעטים הם אלו שמצליחים למשות ולגלות את המודעות הקוסמית בעולם הערות ולהגיע לשחרור והשלמה של השעור. במהלך החיים עובר האדם תהליך מסוים של התבגרות, תינוק לא רואה את העולם כמו ילד בן 4, ילד בן 4 לא רואה ומבין את העולם כמו ילד בן 10, וילד בן 10 לא רואה ומבין את העולם כמו מבוגר. רוב האנשים חושבים ששיא תהליך ההתבגרות של הנפש בהכרח קשור לגיל, אך למעשה ישנם אנשים עם רמת התבגרות, תפיסה והבנה של שנים מעל גילם וההפך. בשיא תהליך ההתבגרות האדם מגיע להארה, או יותר נכון ההארה מגיעה אליו. הסוד מנקודת מבטי הוא פסיביות, רגישות קליטה מסוימת, אתה צריך להיות מסוגל להכיל אותה, עבור האדם הרגיל תהיה מדובר בחוויה עוצמתית שלא ניתן לשכוח, שתשנה את מסלול חייו ודרכו לעד. אלו שייעודם להגיע להארה ימצאו את עצמם במסלול חיים הכולל תרגולות רוחניות שונות, הם ימצאו את עצמם לעתים מתעסקים בנושאי רוח ותודעה, המשמעות היא שהם הגיעו לרמה מסוימת בבגרות האישית, שבה הם הבינו שמילוי התשוקות בעזרת חמשת החושים תשיג עבורם רק הנאה זמנית, ולא מוחלטת. והאושר המוחלט כביכול נמצא בשקט נפשי שאותו לא ניתן לדלות מהאדם. לצורך העניין - האדם שמח ומאושר, אך למחרת קרתה תאונה וקרוב אליו נהרג, משהו חיצוני השפיע על עולמו הפנימי ועל רגשותיו, מצבו הפנימי והשקט שהשיג זה שהתעורר איננו יכול להיות מופחת על ידי גורמים חיצוניים. (המשך יבוא)
050-3331-331