מה קורה כשאנחנו נסערים?

יש בנו קולות שאין להם שום אוזן קשבת אמיתית. אם תהיו נסערים, למשל, ותנסו לומר למישהו, שאתם שונאים את הילדים שלכם, לפעמים, מאוד מאוד, ורוצים להרביץ להם, אף אחד לא יגיד לכם: כן, כן, אני מבין. ספרי לי עוד על זה. זה בטח מאוד חזק.

זה לא מה שחברים שלנו יגידו לנו, נכון? התגובה שלהם תהיה, כנראה:

* לא נכון

* את מגזימה

* אל תדברי ככה

* את צריכה עזרה

* את צריכה חופשה

* גם אני מרגישה ככה

* גם לי קרה היום משהו מזעזע

* הם באמת מרגיזים. ילדים זה סיוט.

* מגיע לילדים שירביצו להם לפעמים

תבדקו את המשפטים האלה. קחו נשימה כשאתם קוראים כל אחד מהם, ותבדקו איך אתם מרגישים איתם.

משהו מזה נעים לכם?

בגלל זה (בין השאר) הרבה מאיתנו מסתובבים בעולם בתחושה שאין לנו תמיכה רגשית. חלק מהתגובות האלה מראות אולי על אמפתיה או הבנה, אבל אף אחד לא עושה לנו שירות מושלם. לפחות לי הן לא עושות.

תגובות שוללות

חלק מהתגובות שוללות את מה שאנחנו מרגישים. אם זה היה עובד, פשוט לשלול את כל הרגשות המפריעים, מה טוב. היינו שוללים את כל הכעס, חוסר סבלנות, קנאה, שנאה, ביקורתיות, הם היו מסתלקים מיד, והיינו נשארים עם שמחה ואהבה בלבד. אבל אנחנו שוללים את מה שאנחנו מרגישים כל כך הרבה פעמים, והרגשות נשארים תקועים, אותו דבר שנים. זה לא עובד.

עצות

חלק מהתגובות נותנות לנו עצות. ובאמת, אם היינו מיישמים את העצות הללו, זה היה יכול להיות טוב. אבל אנחנו מוקפים עצות מכל הכוונים, ויש סיבה למה אנחנו לא עושים את הדברים האלה. עצות זה לא הדבר הראשון שאנחנו צריכים, בד"כ. הלוואי שהדברים היו פשוטים כל כך. עצות בעיקר לא מספקות את מה שאנחנו צריכים ראשון, דחוף, SOS: הקשבה ותמיכה.

הסטת הנושא

חלק מהתגובות מסיטות את חוט השיחה לכוון אחר, למקשיב, שעכשיו מתפטר מתפקיד המקשיב ומתחיל לדבר. עכשיו הוא מבקש מכם הקשבה. הכל טוב ויפה, ובשביל זה יש חברים, אבל זה בטח לא עוזר כרגע.

הסכמה

וחלק מהתגובות כוללות הסכמה. נכון, אתם צודקים. יכול להיות שאלו התגובות שדווקא היה נעים לכם לקרוא. סוף סוף מישהו מסכים ומצדיק אתכם. הבעיה היא שגם התגובות הללו משאירות אתכם בתוך הלופ. אתם הרי לא שלמים עם מכות לילדים, נכון? אחרת לא הייתם נסערים. היתם מרביצים וזהו, כמו בתקופות ותרבויות רבות. אז להסכים עם הקול שבכם שרוצה להרביץ לילדים, לא משרת אתכם משני כוונים שונים: קודם כל להסכים זה לא לשמוע עד הסוף. אולי יש שם עוד משהו? ושנית, להסכים לא נותן לכם להקשיב לשאר הקולות שיש בכם.

אין תמיכה - נוצר דיכוי

אז אנחנו מסתובבים שנים, וכל מה שאנחנו מקבלים מסביב זה את התגובות האלה. ולאט לאט ערוצי התקשורת שלנו הולכים ומצטמצמים. אנחנו מתייאשים. אין טעם לדבר אם זה מה שאנחנו מקבלים, וזה לא עוזר. או עוזר מעט מדי. אז אנחנו מתייאשים מלחפש הקשבה, ומתחילים לדכא את כל התחושות. וזה לא יוצר באמת אושר או תחושת שחרור וקרבה.

איך "התמקדות" עוזרת?

ב"התמקדות" לומדים להקשיב בעצמנו, יחד עם שותף לתרגול, מדריך, מאמן או מטפל - לכל הקולות הללו. סוף סוף הם יכולים לקבל הקשבה אמיתית. זה לוקח זמן, אבל אפשר ללמוד להקשיב ממש. להקשיב, בלי להסכים בהכרח. באמפתיה. ובלי הזדהות: זה לא ממש אני כולי. זה אחד הקולות בתוכי. זה לא אומר משהו עלי בהכרח. זה קול. קול שאני יכול להקשיב לו, כמה שהוא צריך. ממש הרבה, אם הוא צריך, עד שהוא ישתחרר. עד שיקרה איתו משהו חדש.

ישבתי והקשבתי לאישה שתרגלה התמקדות, מה שאני עושה חלק נכבד מהזמן. היא ישבה והקשיבה לקול ביקורתי שבתוכה שמאוד כועס על הילדים, ולקול אחר, שאומר שהיא אמא לא טובה, כי היא כועסת על הילדים. התחושה בהתחלה היתה מאוד כבדה. הבטן מכווצת, קשה לנשום. ופתאום, הקלה. קל לנשום, הגוף מרגיש קל וזקוף יותר. פתאום היא אומרת: זה מהנה בשבילי לתת לקול הזה (הביקורתי) לדבר, בלי להתערבב עם זה. מותר לו לדבר עלי, ומותר לי לא להסכים. אבל נעים מאוד שסוף סוף מישהו שומע אותו, ממש מקשיב. סוף סוף הוא לא לבד.

מגדילים את מעגל התמיכה

ב"התמקדות" לומדים לתת לעצמנו (יחד עם מקשיב, בד"כ) את מה שאנחנו כל כך רוצים מהסביבה. אח"כ אפשר ללמוד לתת את זה לקרובים אלינו וליותר ויותר אנשים, ובסופו של דבר, ללמד את הקרובים האלה לתת את זה לנו. כך שכולנו יכולים להגדיל באופן משמעותי ביותר את כמות התמיכה הרגשית שיש לנו בחיים.

התוצאות הפרקטיות מתמיכה רגשית כזו הן עצומות. הכל מתחיל להשתנות. קשרים מתהדקים, כעסים הולכים ומפנים את מקומם לקרבה ותקשורת, יעילות ומשמעת הולכות ונבנות - כי יש פחות מצוקה רגשית ורעשי רקע.