יש כאלו שטוענים שה"עולם הוא רק אשליה" ובכך מנסים לברוח מסבלם, אבל הם בסה"כ החליפו את המילה "עולם" ב"אשליה" והעבירו את
השאלות מהגדרה אחת להגדרה אחרת, כי כמו שיש נפרדות בין יש עולם לאין עולם, ככה נוצרה נפרדות בין יש אשליה לאין אשליה.
לכן, עכשיו אפשר לשאול - למה האשליה עצמה קיימת? מי יצר אותה? האם קיימת מציאות אמתית או שהכל אשליה? ואולי גם האשליה רק נדמית כאשליה וזו בכלל אמת?
יש שתי סיבות שבגללן אי אפשר לדמיין משהו:
1. או בגלל שהוא לא קיים, אז איך תדמיין אותו?
2. או בגלל שהוא תמיד היה קיים, ואם תדמיין אותו, תדמיין אוטומתית גם את האפשרות ההפוכה - שהוא איננו קיים.
לדוגמה - אם האדם היה מבין שכבר כרגע אין לו רצון עצמאי, לא היה שייך לומר "אתה לא יכול להגיע למצב של אין רצון" כי לא מדובר במצב, כבר כרגע אין לך רצון.
כנ"ל אם תבין שכבר כרגע אתה לא קיים, אז מה שייך לשאול האם קיימת אפשרות שלא תהיה קיים.
יש כאלה שנדמה להם, שדמיונות ומחשבות לא תופסות מקום והן לא "קיימות", אבל האדם צריך לזכור שיכול מאד להיות שגם כל אותם דברים שהוא מכנה כ"יש", הם מחשבה שלו, כלומר שה"כיסא" וה"שולחן" וכו' לא קיימים אלא כמחשבה של החושב.
כי גם כל מה ש"ישנו" הוא בסה"כ תחושה של האדם, שמצד השכל הישר הקיום הממשי שלהם תקף בדיוק כמו הקיום של כל דמיון או מחשבה, וגם הדמיון הוא אפשרי המציאות, כלומר הוא "יש" שיכול גם להיות איננו.
ויש כאלה שמוכנים לקבל את זה שהמחשבות שלהם תופסות זמן, אבל לא מקום, אבל כל מה שתופס זמן תופס גם מקום, כי בלי זמן אין משמעות למקום ובלי מקום אין משמעות לזמן.
ומי שיתבונן יראה, שגם אם נניח שהמחשבות נפרדות מהדברים הממשיים שהם כביכול לא מחשבות, אז יצרנו בעצם מרחב מקום וזמן לאפשרויות שהן "יש ממשי", ומרחב וזמן ומקום לאפשרויות שנמצאות רק במחשבה, כי גם הדמיון של האדם יוצר מקום וזמן כשהוא מדמיין אפשרות, וכמו שבמרחב המקום והזמן הממשיים לא יכול להיות שכיסא ושולחן יהיו בו זמנית באותו מקום באותו זמן שאז הם היו ישות אחת, ככה גם לא ייתכן שבמרחב הזמן והמקום שבתוך הדמיון של האדם שהמחשבה על העבודה והמחשבה על אדם אהוב יתרחשו בו זמנית, שהרי הם לא ישות אחת, כלומר שהנפרדות ביניהם היא עצמה יצירת מקום וזמן.
וגם בשעה שאלוהים החליט לברוא את העולם, זו כבר בריאת עולם ויצירה מקום וזמן, כי לפני הבריאה לא הייתה אפילו הפרדה בין "להחליט" ל"לא להחליט" לא היה רצון מוגדר, לא הוגדרו יכולות, ואפילו אלוהים עוד לא הוגדר כבורא, שגם זה עצמו צמצום שתופס מקום.
כי כדי ליצור אפשרויות, צריך ליצור גם מקום לאפשרויות, וגם אם האפשרות לא יצאו מהכוח אל הפועל, אז עצם המחשבה על האפשרויות מפנה מקום בתוך מחשבתו של החושב, והחושב נפרד ממחשבתו, שגם זו נפרדות, כי כשיש רק ישות אחת אין הפרדה בין החושב למחשבה וכו'.
לכן גם אפשרויות, תופסות מקום וזמן, לאו דווקא מקום וזמן חומריים, אבל מקום וזמן כלשהם, שבלעדיהם לא היה אפשר לחשוב / לדמיין / להרגיש וכו'.
מהרגע שהאדם מניח שהוא קיים כישות נפרדת מהמציאות, מתחילות כל השאלות, כגון מי ברא את העולם והאם יש חיים אחרי המוות וכו'.
ובאמת אם האדם קיים, אז הוא יכול להיות לא קיים וממילא קיומו הוא רק אפשרות ולא מחויבת, כי בתפיסה כזו הכל אפשרי, לא רק שאי אפשר להתחייב שתהיה קיים אחרי המוות, אלא שאי אפשר להיות בטוח בכך שאפילו המקום והזמן יהיו קיימים בעוד רגע, כי גם הם רק תחושה של האדם, האדם מרגיש שהגיוני שכדור הארץ יישאר קיים בעוד רגע, שהיד שלו תישאר קיימת בעוד רגע, אבל מצד הפוטנציאל של המציאות, גם זה לא מחויב כי שום דבר לא מחויב.
ויכול מאד להיות שאתה קיים, אבל כל רגע הוא מציאות חדשה, דהיינו שלמרות שאתה חווה שחיית כבר 30 שנה, האמת היא שנוצרת כרגע בגוף של בן 30 עם זיכרונות של בן 30, אבל אין לכך שום קשר לרגע הקודם ויש משוגעים שאומרים שהאפשרות הזו היא לא הגיונית, ולמה הם טועים? כי אם באמת נקבל את הפלא הכל נוצר מכלום (מישות שהיא חסרת מודעות עצמית) אז למה שנופתע מכך שהכל נוצר דווקא בצורה אחת ולא בצורה אחרת?
וגם המשפט "אני חושב משמע אני קיים" לא מוכיח שאתה קיים, כי אתה לא יכול להוכיח שאתה קיים באמצעות זה שאתה חושב, כי אולי אתה בכלל לא קיים ואז אתה גם לא חושב, כי ה"אני חושב" הוא רק אחרי שהנחת ש"אתה קיים", כלומר גם זה שכרגע אתה קיים זו רק אפשרות.
אך האם באמת, האדם מסוגל לתאר את ההפך של "אני קיים"? האם האדם מסוגל לדמיין את חוויית האין קיום, יותר ממה שהוא מסוגל לדמיין את הישות "חכחגחכ" שאינה קיימת? מה זה אומר? אולי החוויה של האין קיום, לא קיימת? או במילים אחרות שהיא לא נפרדת מהקיום עצמו?
המהות היא "אושר" שהיא מחויבת, והצורה היא הרצון של האדם להשיג דברים (זוגיות, בריאות, כסף) שהם אפשריים.
והאדם רוצה להשיג את הדברים הללו, כדי לבטל את הצמצום ולחזור למהות שאותה האדם לא יכול לאחוז בשכלו, כי הוא מפריד אותה מהצורות.
ויוצא שבעקבות ההפרדה בין המחויב לאפשרי, האדם אף פעם לא יכול להגיע למחויב, כי בתפיסה הזו תמיד יש לכל דבר הפך וכל דבר הוא אפשרי המציאות.
כלומר, אם המהות (אושר) נפרד מהצורה (זוגיות, בריאות, כסף), אז תמיד תישאר בתוך צמצום, ואם האושר והצורה הם ישות אחת, אז ממילא כל דבר הוא אושר בפני עצמו.
והאדם צריך לשים לב, שהוא אף פעם לא אומר "אני רוצה להיות מאושר", הוא תמיד אומר "אני רוצה זוגיות / בריאות / כסף", כלומר הוא תמיד טוען שהוא רוצה את האפשרי ולא את המחויב והוא פלא, כי כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולומר שאתה רוצה את האפשרי ורק אחרי ששואלים אותך למה אתה רוצה את האפשרי, אתה נזכר שאתה בכלל רוצה משהו אחר? (אושר)
והתשובה היא, שכמו שאפשר לומר שהאושר הוא המחויב, כך באותה מידה ממש אפשר לומר שהצורה היא מחויבת, ושהצורה מעולם לא נפרדה ממהותה.
כשהאדם אומר "אין אהבה, יש רק הורמונים" זה כמו לומר: "אין כיסא יש רק עץ".
נשאל - האם האהבה, היא ישות שהיא נפרדת מההורמונים? אם כן, אז גם היא ישות עצמאית שקיימת, כי היא נפרדת ממי שמהווה אותה.
ואם אהבה והורמונים זו אותה ישות, ממילא אין משמעות למשפט.
כל פעם שמישהו מבטיח לך משהו ומפר את זה, תתבונן על השכל שבדבר - גם הרצון שלך מבטיח לך, שאחרי שתשיג משהו תהיה מאושר, ואתה מגלה שהוא עבד עליך.
כי לפחות את האדם שחיצוני לך, אתה יכול להרחיק ממך, אבל נראה אותך מתפטר מהעבודה אצל הרצון...
מה שהאתאיסט מפספס, הוא, שכל תקווה שיש לאדם בלב שהמציאות תשתפר, שלא בכוחו שלו, ע"ע ע"י כוח כלשהו שחיצוני לו, הוא בעצם תפילה לאלוהים, כי המשמעות של אלוהים הוא כוח חיצוני שנפרד מהאדם, שמניע אותו, ללא בחירתו שלו.
והכפירה של האתאיסט באלוהים, היא רק בביטוי מסוים שלו (הדתי) אבל חוסר האונים של האדם מול המציאות הגדולה שמקיפה אותו, לא משתנה אף פעם, אלא אם כן הוא בודק את הדברים לשורשם...
אם אתה לא רוצה לשנות את המציאות, אז הכל אחד עבורך.
אם אתה רוצה לשנות את המציאות, אז זה אמר שאתה לא רוצה לשנות את זה שאתה רוצה לשנות את המציאות, ושוב יש רק אופציה אחת.
ואם מישהו אומר - רגע, אני רוצה לשנות את עצם המציאות של הרצון לשנות את המציאות, אז זה אומר שהוא לא בטוח שהוא רוצה לשנות, ושוב אין בעיה
יש כאלה שיגידו לך, שאם תתבונן לעומק במציאות אז תראה בכל דבר את אלוהים, אבל מי שיש לו שכל, הוא שואל את עצמו - מה זאת אומרת ב - כל דבר?
כי צריך להבין, או שאלוהים הוא עצמו כל דבר, גם אם זה לא מסתדר בלוגיקה האנושית שיש ריבוי צורות מצומצמות שהן בו זמנית גם אינסופיות, או שאין אלוהים, כי אם אלוהים נמצא רק בשכבה הפנימית, זה אומר שהשכבה החיצונית לא מתהווה מאלוהים, וזה אומר שאלוהים הוא עצמו שיכבה חיצונית.
מצד שני, גם בתפיסה שיש שיכבה חיצונית ופנימית, ויש צורה ומהות שהיא עצמה צורה עם מהות אחרת וכו' עד אינסוף, אפשר לומר שאלוהים עצמו הוא כל דבר, כי בתהליך אינסופי של סיבה תוצאה \ מהות צורה, כל הסיבות משמעותיות באותה המידה, כי אין מסובב ראשון, וכל סיבה היא עצמה המסובב הראשון, ויש ריבוי סיבות ראשונות וכו'.
אם אתה רוצה לבדוק עד כמה דעה מסוימת מחויבת אצל מישהו, פשוט תשאל אותו - למה הוא חושב ככה, וכשהוא ייתן סיבה, בתת מודע שלו הוא ירגיש שהטענה שלו נחלשת, כי היא תלויה בסיבות.
דוגמה: מישהו אומר - רע לי כי החברים שלי הבריזו מהמשמרת, למה? כי זה גורם לשעמום.
בעצם הוא הסביר - שהשעמום הוא המחויב, והסיבה ש - החברים הבריזו היא אפשרית. כלומר, שהרע לא טמון בכך שהחברים לא באו, אלא בכך שמשעמם, ואת השעמום אפשר למלא גם בדרכים אחרות, שאחת מהדרכים הללו היא החברים.
מצד שני, נשאלת השאלה, אם באמת הבעיה היא בשעמום ולא בביטוי שלו (שלא באו החברים), מדוע הטיעון הראשוני של האדם היה"אני רוצה שיבואו החברים"? ולא "משעמם לי ואני רוצה להפיג את זה כשאחת מהאפשרויות היא החברים" כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולהתמקד רק באפשרי?
האם כשהאדם מדבר על "שעמום" ועל "חברים שלא באו למשמרת" הוא בעצם מדבר על אותה ישות? ואם כן, אז מה המשמעות מ"רע לי מכך שהחברים לא באו למשמרת כי זה גורם לשעמום", זה כמו לומר "רע לי מכך שהחברים לא בא למשמרת כי החברים לא באו למשמרת".
כי הרצון להפיג את השעמום, הוא עליון \ מהותי ביחס לצורותיו שהן אפשריות, והאדם מחייב את הצורה ושוכח את הרצון המהותי.
מכאן נוצרת ההבנה שלמרות שהרצון להפגת שעמום הוא הרצון הראשון והרצון בחברים הוא אפשרי ביחס אליו, אפע"כ האפשרות מחויבת בדיוק כמו המהות, למרות שהיא בו זמנית רק אפשרות. כי הרצון להפגת שעמום הוא חסר משמעות ללא הביטויים שלו (חברים וכו' אפשרויות אחרות) והוא רצון אינסוף ביחס לצורותיו, ועדיין נוצר הצמצום ונוצר חלל פנוי גם לאפשרויות השונות.
אם מישהו היה ניגש אליכם ואומר לכם: "אתם יודעים, בשביל לחיות, צריך לאכול" האם הייתה לזה משמעות כלשהי? ברור שכדי לחיות צריך לאכול, וכי חשבת שיש אפשרות אחרת?
והעניין הוא, שכאשר משהו הוא מחויב, אין צורך לומר שהוא כזה, כי כשמישהו אומר לכם משהו, גם אם הוא דוחף פנימה את המילה "חייב", הוא בעצם במסר סמוי מציג את זה כאפשרות.
כשיש לך דעת, כל החסרונות הם אינם כלום...
גם רצון לשנות צורה אחת לאחרת הוא רק צורה, המהות שלו הוא הרצון לשנות את המציאות שבה יש רצון לשנות.
השאלות מהגדרה אחת להגדרה אחרת, כי כמו שיש נפרדות בין יש עולם לאין עולם, ככה נוצרה נפרדות בין יש אשליה לאין אשליה.
לכן, עכשיו אפשר לשאול - למה האשליה עצמה קיימת? מי יצר אותה? האם קיימת מציאות אמתית או שהכל אשליה? ואולי גם האשליה רק נדמית כאשליה וזו בכלל אמת?
יש שתי סיבות שבגללן אי אפשר לדמיין משהו:
1. או בגלל שהוא לא קיים, אז איך תדמיין אותו?
2. או בגלל שהוא תמיד היה קיים, ואם תדמיין אותו, תדמיין אוטומתית גם את האפשרות ההפוכה - שהוא איננו קיים.
לדוגמה - אם האדם היה מבין שכבר כרגע אין לו רצון עצמאי, לא היה שייך לומר "אתה לא יכול להגיע למצב של אין רצון" כי לא מדובר במצב, כבר כרגע אין לך רצון.
כנ"ל אם תבין שכבר כרגע אתה לא קיים, אז מה שייך לשאול האם קיימת אפשרות שלא תהיה קיים.
יש כאלה שנדמה להם, שדמיונות ומחשבות לא תופסות מקום והן לא "קיימות", אבל האדם צריך לזכור שיכול מאד להיות שגם כל אותם דברים שהוא מכנה כ"יש", הם מחשבה שלו, כלומר שה"כיסא" וה"שולחן" וכו' לא קיימים אלא כמחשבה של החושב.
כי גם כל מה ש"ישנו" הוא בסה"כ תחושה של האדם, שמצד השכל הישר הקיום הממשי שלהם תקף בדיוק כמו הקיום של כל דמיון או מחשבה, וגם הדמיון הוא אפשרי המציאות, כלומר הוא "יש" שיכול גם להיות איננו.
ויש כאלה שמוכנים לקבל את זה שהמחשבות שלהם תופסות זמן, אבל לא מקום, אבל כל מה שתופס זמן תופס גם מקום, כי בלי זמן אין משמעות למקום ובלי מקום אין משמעות לזמן.
ומי שיתבונן יראה, שגם אם נניח שהמחשבות נפרדות מהדברים הממשיים שהם כביכול לא מחשבות, אז יצרנו בעצם מרחב מקום וזמן לאפשרויות שהן "יש ממשי", ומרחב וזמן ומקום לאפשרויות שנמצאות רק במחשבה, כי גם הדמיון של האדם יוצר מקום וזמן כשהוא מדמיין אפשרות, וכמו שבמרחב המקום והזמן הממשיים לא יכול להיות שכיסא ושולחן יהיו בו זמנית באותו מקום באותו זמן שאז הם היו ישות אחת, ככה גם לא ייתכן שבמרחב הזמן והמקום שבתוך הדמיון של האדם שהמחשבה על העבודה והמחשבה על אדם אהוב יתרחשו בו זמנית, שהרי הם לא ישות אחת, כלומר שהנפרדות ביניהם היא עצמה יצירת מקום וזמן.
וגם בשעה שאלוהים החליט לברוא את העולם, זו כבר בריאת עולם ויצירה מקום וזמן, כי לפני הבריאה לא הייתה אפילו הפרדה בין "להחליט" ל"לא להחליט" לא היה רצון מוגדר, לא הוגדרו יכולות, ואפילו אלוהים עוד לא הוגדר כבורא, שגם זה עצמו צמצום שתופס מקום.
כי כדי ליצור אפשרויות, צריך ליצור גם מקום לאפשרויות, וגם אם האפשרות לא יצאו מהכוח אל הפועל, אז עצם המחשבה על האפשרויות מפנה מקום בתוך מחשבתו של החושב, והחושב נפרד ממחשבתו, שגם זו נפרדות, כי כשיש רק ישות אחת אין הפרדה בין החושב למחשבה וכו'.
לכן גם אפשרויות, תופסות מקום וזמן, לאו דווקא מקום וזמן חומריים, אבל מקום וזמן כלשהם, שבלעדיהם לא היה אפשר לחשוב / לדמיין / להרגיש וכו'.
מהרגע שהאדם מניח שהוא קיים כישות נפרדת מהמציאות, מתחילות כל השאלות, כגון מי ברא את העולם והאם יש חיים אחרי המוות וכו'.
ובאמת אם האדם קיים, אז הוא יכול להיות לא קיים וממילא קיומו הוא רק אפשרות ולא מחויבת, כי בתפיסה כזו הכל אפשרי, לא רק שאי אפשר להתחייב שתהיה קיים אחרי המוות, אלא שאי אפשר להיות בטוח בכך שאפילו המקום והזמן יהיו קיימים בעוד רגע, כי גם הם רק תחושה של האדם, האדם מרגיש שהגיוני שכדור הארץ יישאר קיים בעוד רגע, שהיד שלו תישאר קיימת בעוד רגע, אבל מצד הפוטנציאל של המציאות, גם זה לא מחויב כי שום דבר לא מחויב.
ויכול מאד להיות שאתה קיים, אבל כל רגע הוא מציאות חדשה, דהיינו שלמרות שאתה חווה שחיית כבר 30 שנה, האמת היא שנוצרת כרגע בגוף של בן 30 עם זיכרונות של בן 30, אבל אין לכך שום קשר לרגע הקודם ויש משוגעים שאומרים שהאפשרות הזו היא לא הגיונית, ולמה הם טועים? כי אם באמת נקבל את הפלא הכל נוצר מכלום (מישות שהיא חסרת מודעות עצמית) אז למה שנופתע מכך שהכל נוצר דווקא בצורה אחת ולא בצורה אחרת?
וגם המשפט "אני חושב משמע אני קיים" לא מוכיח שאתה קיים, כי אתה לא יכול להוכיח שאתה קיים באמצעות זה שאתה חושב, כי אולי אתה בכלל לא קיים ואז אתה גם לא חושב, כי ה"אני חושב" הוא רק אחרי שהנחת ש"אתה קיים", כלומר גם זה שכרגע אתה קיים זו רק אפשרות.
אך האם באמת, האדם מסוגל לתאר את ההפך של "אני קיים"? האם האדם מסוגל לדמיין את חוויית האין קיום, יותר ממה שהוא מסוגל לדמיין את הישות "חכחגחכ" שאינה קיימת? מה זה אומר? אולי החוויה של האין קיום, לא קיימת? או במילים אחרות שהיא לא נפרדת מהקיום עצמו?
המהות היא "אושר" שהיא מחויבת, והצורה היא הרצון של האדם להשיג דברים (זוגיות, בריאות, כסף) שהם אפשריים.
והאדם רוצה להשיג את הדברים הללו, כדי לבטל את הצמצום ולחזור למהות שאותה האדם לא יכול לאחוז בשכלו, כי הוא מפריד אותה מהצורות.
ויוצא שבעקבות ההפרדה בין המחויב לאפשרי, האדם אף פעם לא יכול להגיע למחויב, כי בתפיסה הזו תמיד יש לכל דבר הפך וכל דבר הוא אפשרי המציאות.
כלומר, אם המהות (אושר) נפרד מהצורה (זוגיות, בריאות, כסף), אז תמיד תישאר בתוך צמצום, ואם האושר והצורה הם ישות אחת, אז ממילא כל דבר הוא אושר בפני עצמו.
והאדם צריך לשים לב, שהוא אף פעם לא אומר "אני רוצה להיות מאושר", הוא תמיד אומר "אני רוצה זוגיות / בריאות / כסף", כלומר הוא תמיד טוען שהוא רוצה את האפשרי ולא את המחויב והוא פלא, כי כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולומר שאתה רוצה את האפשרי ורק אחרי ששואלים אותך למה אתה רוצה את האפשרי, אתה נזכר שאתה בכלל רוצה משהו אחר? (אושר)
והתשובה היא, שכמו שאפשר לומר שהאושר הוא המחויב, כך באותה מידה ממש אפשר לומר שהצורה היא מחויבת, ושהצורה מעולם לא נפרדה ממהותה.
כשהאדם אומר "אין אהבה, יש רק הורמונים" זה כמו לומר: "אין כיסא יש רק עץ".
נשאל - האם האהבה, היא ישות שהיא נפרדת מההורמונים? אם כן, אז גם היא ישות עצמאית שקיימת, כי היא נפרדת ממי שמהווה אותה.
ואם אהבה והורמונים זו אותה ישות, ממילא אין משמעות למשפט.
כל פעם שמישהו מבטיח לך משהו ומפר את זה, תתבונן על השכל שבדבר - גם הרצון שלך מבטיח לך, שאחרי שתשיג משהו תהיה מאושר, ואתה מגלה שהוא עבד עליך.
כי לפחות את האדם שחיצוני לך, אתה יכול להרחיק ממך, אבל נראה אותך מתפטר מהעבודה אצל הרצון...
מה שהאתאיסט מפספס, הוא, שכל תקווה שיש לאדם בלב שהמציאות תשתפר, שלא בכוחו שלו, ע"ע ע"י כוח כלשהו שחיצוני לו, הוא בעצם תפילה לאלוהים, כי המשמעות של אלוהים הוא כוח חיצוני שנפרד מהאדם, שמניע אותו, ללא בחירתו שלו.
והכפירה של האתאיסט באלוהים, היא רק בביטוי מסוים שלו (הדתי) אבל חוסר האונים של האדם מול המציאות הגדולה שמקיפה אותו, לא משתנה אף פעם, אלא אם כן הוא בודק את הדברים לשורשם...
אם אתה לא רוצה לשנות את המציאות, אז הכל אחד עבורך.
אם אתה רוצה לשנות את המציאות, אז זה אמר שאתה לא רוצה לשנות את זה שאתה רוצה לשנות את המציאות, ושוב יש רק אופציה אחת.
ואם מישהו אומר - רגע, אני רוצה לשנות את עצם המציאות של הרצון לשנות את המציאות, אז זה אומר שהוא לא בטוח שהוא רוצה לשנות, ושוב אין בעיה
יש כאלה שיגידו לך, שאם תתבונן לעומק במציאות אז תראה בכל דבר את אלוהים, אבל מי שיש לו שכל, הוא שואל את עצמו - מה זאת אומרת ב - כל דבר?
כי צריך להבין, או שאלוהים הוא עצמו כל דבר, גם אם זה לא מסתדר בלוגיקה האנושית שיש ריבוי צורות מצומצמות שהן בו זמנית גם אינסופיות, או שאין אלוהים, כי אם אלוהים נמצא רק בשכבה הפנימית, זה אומר שהשכבה החיצונית לא מתהווה מאלוהים, וזה אומר שאלוהים הוא עצמו שיכבה חיצונית.
מצד שני, גם בתפיסה שיש שיכבה חיצונית ופנימית, ויש צורה ומהות שהיא עצמה צורה עם מהות אחרת וכו' עד אינסוף, אפשר לומר שאלוהים עצמו הוא כל דבר, כי בתהליך אינסופי של סיבה תוצאה \ מהות צורה, כל הסיבות משמעותיות באותה המידה, כי אין מסובב ראשון, וכל סיבה היא עצמה המסובב הראשון, ויש ריבוי סיבות ראשונות וכו'.
אם אתה רוצה לבדוק עד כמה דעה מסוימת מחויבת אצל מישהו, פשוט תשאל אותו - למה הוא חושב ככה, וכשהוא ייתן סיבה, בתת מודע שלו הוא ירגיש שהטענה שלו נחלשת, כי היא תלויה בסיבות.
דוגמה: מישהו אומר - רע לי כי החברים שלי הבריזו מהמשמרת, למה? כי זה גורם לשעמום.
בעצם הוא הסביר - שהשעמום הוא המחויב, והסיבה ש - החברים הבריזו היא אפשרית. כלומר, שהרע לא טמון בכך שהחברים לא באו, אלא בכך שמשעמם, ואת השעמום אפשר למלא גם בדרכים אחרות, שאחת מהדרכים הללו היא החברים.
מצד שני, נשאלת השאלה, אם באמת הבעיה היא בשעמום ולא בביטוי שלו (שלא באו החברים), מדוע הטיעון הראשוני של האדם היה"אני רוצה שיבואו החברים"? ולא "משעמם לי ואני רוצה להפיג את זה כשאחת מהאפשרויות היא החברים" כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולהתמקד רק באפשרי?
האם כשהאדם מדבר על "שעמום" ועל "חברים שלא באו למשמרת" הוא בעצם מדבר על אותה ישות? ואם כן, אז מה המשמעות מ"רע לי מכך שהחברים לא באו למשמרת כי זה גורם לשעמום", זה כמו לומר "רע לי מכך שהחברים לא בא למשמרת כי החברים לא באו למשמרת".
כי הרצון להפיג את השעמום, הוא עליון \ מהותי ביחס לצורותיו שהן אפשריות, והאדם מחייב את הצורה ושוכח את הרצון המהותי.
מכאן נוצרת ההבנה שלמרות שהרצון להפגת שעמום הוא הרצון הראשון והרצון בחברים הוא אפשרי ביחס אליו, אפע"כ האפשרות מחויבת בדיוק כמו המהות, למרות שהיא בו זמנית רק אפשרות. כי הרצון להפגת שעמום הוא חסר משמעות ללא הביטויים שלו (חברים וכו' אפשרויות אחרות) והוא רצון אינסוף ביחס לצורותיו, ועדיין נוצר הצמצום ונוצר חלל פנוי גם לאפשרויות השונות.
אם מישהו היה ניגש אליכם ואומר לכם: "אתם יודעים, בשביל לחיות, צריך לאכול" האם הייתה לזה משמעות כלשהי? ברור שכדי לחיות צריך לאכול, וכי חשבת שיש אפשרות אחרת?
והעניין הוא, שכאשר משהו הוא מחויב, אין צורך לומר שהוא כזה, כי כשמישהו אומר לכם משהו, גם אם הוא דוחף פנימה את המילה "חייב", הוא בעצם במסר סמוי מציג את זה כאפשרות.
כשיש לך דעת, כל החסרונות הם אינם כלום...
גם רצון לשנות צורה אחת לאחרת הוא רק צורה, המהות שלו הוא הרצון לשנות את המציאות שבה יש רצון לשנות.
050-3331-331