מה לדעתך הכי מכשיל אותך?
אני אגלה לך - הביקורתיות העצמית.
רגע, אבל ביקורת עצמית זה לא משהו בונה? אם אני ביקורתי כלפי עצמי הרי שאני עושה בדק בית, מחפש מה לשפר... ביקורת בונה, לא?
אז כנראה שביקורת וביקורתיות זה לא אותו דבר. לבדוק את עצמי, איפה אני טועה, במה וכיצד אני יכול להשתפר, זה לא להיות ביקורתי. אם האדם אכן משנה את "אכילתו הזללנית" בעקבות הביקורת שהוא משמיע על עצמו, הרי שהביקורת היתה בונה.
אלא שביקורתיות מתחברת עם שיפוטיות וחוסר שביעות רצון מתמשך. משהו עמוק שמלווה אותי וגורם לי להיות בלתי מסופק באופן תמידי. אולי המונח הלקאה עצמית ייתפס לחלק מאיתנו עוצמתי מדי אבל עם יד הלב... כן, כן, רובנו מלקים את עצמנו.
הביקורת העצמית, השיפוטיות וההשוואתיות הקשורים באכילה הם הגורם העיקרי לאכילה לקויה.
הביקורתיות לבדה איננה כל הענין אלא העיסוק בה!
על פי הגישה הקוגניטיבית הקושי באכילה אינו נובע דווקא מתוכן המחשבות של האדם, אלא מכך שהוא עסוק בהן "ומרעיל" את עצמו בהן.
הביקורתיות לא מביאה לשינוי. היא גורמת לאדם לפגוע בעצמו ולהחליש את עצמו. ברגע שהאדם יבין שהסיבה בגללה הוא ממשיך להרעיל את עצמו אינה מספיק טובה הוא יסכים לוותר על העיסוק במחשבות אלו ולא ישתף איתן פעולה.
אבל המחשבות האלה לא נשארות רק בראש, הן מעוררות רגשות. הרגשות המתעוררים בדרך כלל הם תיסכול ואכזבה, אשר לרוב מתורגמים גם לכעס. כעס הוא פח האשפה של המחשבות והרגשות "השליליים", אלו שקשה לנו להיות בהם, להכיל אותם.
תיסכול אכזבה וכעס תמיד יכשילו אותנו. הם ייקחו אותנו למקרר, מה שיעורר יותר אכזבה, שיפוטיות, בקורתיות, אכזבה ועוד כעס!
לקראת יום הכיפורים, אני מזמינה אתכם לתרגל סליחה עצמית. לא קל לסלוח, ואולי אף יותר לעצמי. סלחו לעצמכם, תהיו בחמלה עצמית, אמרו: "אני סולח/ת לי, אני מבינ/ה שהיה לי קשה" "אני סולח/ת לעצמי, אני מבינ/ה שהרגשתי חלש / ה, וזה בסדר להיות חלש/ה לפעמים"
לא, זה לא יוביל לשחרור ולאכילת יתר. הכעס הוא זה שמוביל אותך לשם
הרשו לעצמכם להרפות, לסלוח, לבכות. בקשו חיבוק מעצמכם או מאחר.
באהבה, טליה
אני אגלה לך - הביקורתיות העצמית.
רגע, אבל ביקורת עצמית זה לא משהו בונה? אם אני ביקורתי כלפי עצמי הרי שאני עושה בדק בית, מחפש מה לשפר... ביקורת בונה, לא?
אז כנראה שביקורת וביקורתיות זה לא אותו דבר. לבדוק את עצמי, איפה אני טועה, במה וכיצד אני יכול להשתפר, זה לא להיות ביקורתי. אם האדם אכן משנה את "אכילתו הזללנית" בעקבות הביקורת שהוא משמיע על עצמו, הרי שהביקורת היתה בונה.
אלא שביקורתיות מתחברת עם שיפוטיות וחוסר שביעות רצון מתמשך. משהו עמוק שמלווה אותי וגורם לי להיות בלתי מסופק באופן תמידי. אולי המונח הלקאה עצמית ייתפס לחלק מאיתנו עוצמתי מדי אבל עם יד הלב... כן, כן, רובנו מלקים את עצמנו.
הביקורת העצמית, השיפוטיות וההשוואתיות הקשורים באכילה הם הגורם העיקרי לאכילה לקויה.
הביקורתיות לבדה איננה כל הענין אלא העיסוק בה!
על פי הגישה הקוגניטיבית הקושי באכילה אינו נובע דווקא מתוכן המחשבות של האדם, אלא מכך שהוא עסוק בהן "ומרעיל" את עצמו בהן.
הביקורתיות לא מביאה לשינוי. היא גורמת לאדם לפגוע בעצמו ולהחליש את עצמו. ברגע שהאדם יבין שהסיבה בגללה הוא ממשיך להרעיל את עצמו אינה מספיק טובה הוא יסכים לוותר על העיסוק במחשבות אלו ולא ישתף איתן פעולה.
אבל המחשבות האלה לא נשארות רק בראש, הן מעוררות רגשות. הרגשות המתעוררים בדרך כלל הם תיסכול ואכזבה, אשר לרוב מתורגמים גם לכעס. כעס הוא פח האשפה של המחשבות והרגשות "השליליים", אלו שקשה לנו להיות בהם, להכיל אותם.
תיסכול אכזבה וכעס תמיד יכשילו אותנו. הם ייקחו אותנו למקרר, מה שיעורר יותר אכזבה, שיפוטיות, בקורתיות, אכזבה ועוד כעס!
לקראת יום הכיפורים, אני מזמינה אתכם לתרגל סליחה עצמית. לא קל לסלוח, ואולי אף יותר לעצמי. סלחו לעצמכם, תהיו בחמלה עצמית, אמרו: "אני סולח/ת לי, אני מבינ/ה שהיה לי קשה" "אני סולח/ת לעצמי, אני מבינ/ה שהרגשתי חלש / ה, וזה בסדר להיות חלש/ה לפעמים"
לא, זה לא יוביל לשחרור ולאכילת יתר. הכעס הוא זה שמוביל אותך לשם
הרשו לעצמכם להרפות, לסלוח, לבכות. בקשו חיבוק מעצמכם או מאחר.
באהבה, טליה
050-3331-331