מאמר ראשון בסדרת מאמרים הבוחנים את הגבריות בפתח המאה ה - 21
פרולוג
כשאנו חושבים על גבריות מודרנית בתקופתנו קל לנו יותר לראות מה היא אינה. רוב האנשים, גברים ונשים כאחד, מסכימים כיום שהגבריות הקלאסית - הפטריארכלית, מצ'ואיסטית, תחרותית ואגרסיבית, אינה משרתת יותר אותנו הגברים.
כמו ברפואה, גם כאן קל יותר לאבחן פתלוגיות מאשר להגיע להגדרה מוסכמת של בריאות...
בסדרת מאמרים אלו אשרטט קווי מתאר ואזימוט כללי לכיוון הנדרש בזמננו להגדרה מחודשת של הגבריות, הגדרה המתאימה, להשקפתי, לשינויים הרדיקליים בזרם התודעה האנושית. אם בעבר שינו את העולם המהפכה התעשייתית, ואחריה במאה ה - 20 מהפכת המידע, הרי כיום אנו בעיצומה של מהפכת התודעה. יותר ויותר אנשים אינם מוכנים יותר לחיות את חייהם בהתאם לפרדיגמות המסורתיות - בכל תחום שהוא - ואנו הגברים כלולים בכך, אם במודע ואם לא.
איני מתיימר להביא מחקרים אובייקטיביים או תיאוריות מהפכניות, אלא פרי המסע הגברי האישי שלי על פני חצי מאה, ובעיקר תובנות מעבודתי עם גברים בסדנאות "אבירים ללא שריון", אותן אני מנחה מאז 2003. כמנחה בשיטת מעגל ההקשבה (COUNCIL), שיטה המבוססת על סיפורי חיים, אני שומע גברים רבים פותחים את סגור ליבם, מניחים בצד את ה"פאסון" הגברי, ונוגעים בנימים חבויים עמוקים, במרחב הבטוח הנפתח בסדנאות בחברת גברים בלבד, מרחב הנסגר עם הופעת האישה הראשונה באזור...
*
חיינו נוצרו וגופנו התהווה בתוך גופה של אישה.
ממנה הגחנו לאוויר העולם, והקולות, הריחות והמגע שליוו אותנו בתחילת חיינו היו כמעט רק של אישה. וכך עוצבנו באופן עמוק ע"י האיכות הנשית - "הטבעה" לא מודעת המלווה אותנו כל חיינו ומעצבת את הגבריות שלנו. המסע הגברי למציאת זהות גברית אותנטית, מתחיל איפה במודעות לעובדה זו, ומציאת דרך לשחרור "האישה" שבתוכנו (אישה במובן הארכיטיפי) - נחזור ונתחבר אליה בהמשך, לאחר שנזהה ונייסד את הגבריות שלנו בנפרד ממנה.
בעבר הרחוק עבר כל נער טכס חניכה המסמל את המעבר מילדות לבגרות - מעבר מ"עולם הנשים" אל "עולם הגברים". טכסים אלו כללו אלמנטים דרמטיים ואכזריים כגון חטיפת הנער מבית הוריו, הריגת חיה כהוכחה לגבריות, התבודדות והישרדות בטבע ועוד. רוב הטכסים לוו באלמנטים של כאב פיזי והתגברות עליו כמרכיב דומיננטי.
עד היום צרוב בזיכרוני שריד לטכס מעין זה, שעברתי עם עוד נערים בכיתה ז', עם המעבר מבית הילדים בקיבוץ בו גדלתי, למוסד החינוכי האזורי: באישון לילה הגיעו כמה גברברים מהכיתות הגבוהות, העירונו במכות, כפתו את רגלינו, שמו שק על ראשינו, העמיסו אותנו על עגלה עם טרקטור שלקח אותנו לעבר נחל קטן ושם השליכונו...
גם היום יש בצבא טכסים ברוטאליים כ"חניכה" לכניסה ליחידות מסוימות או סיום מסלול או קורס.
למרות שהחיים המודרניים ניתקו את השייכות שלנו לשבט, לקהילה ולטבע, ולכן אין לנו יותר צורך בטכסים אלו, הם צרובים ב - DNA שלנו הגברים, בעיקר בגיל ההתבגרות - הצורך בהשתייכות לקבוצה, הוכחת הגבריות ע"י כוח פיזי ועוד. משחקי הספורט השונים מהווים סובלימציה לדחפים אלו.
אני באופן אישי התרחקתי כנער מהכוחניות והתחרותיות, ולמרות שהייתי שובב מאוד, הצלחתי להימלט מנחת זרועם של החבר'ה המבוגרים יותר, כנראה הודות למהירות ריצתי... רק פעם אחת חוויתי את ההשפלה של "לקבל מכות", ועוד מנער שהיה צעיר ממני. התווכחנו על משהו, ולפתע הוא זינק עליי, הפיל אותי לרצפה והצמיד אותי לקרקע. למרות שלא הייתי חלש פיזית, לא עלה בדעתי להילחם... משהו עמוק בתוכי נכנע, נבהל, נדהם והרפה. וכך שכבנו לרגע, כשני גורי כלבים - אחד ממעל, חושף שיניו, והשני מתחת, מפסק רגליו ומכשכש בזנבו...
חוויה זו הבהירה לי - שנים רבות אח"כ, שהתחלתי במסע הגברי האישי שלי - כיצד המשכתי את דפוס הגבריות של אבי, שנמנע באדיקות כל חייו הבוגרים מוויכוחים, עימותים וכל מה ש"מנענע את הסירה".
טכסי החניכה העתיקים נעלמו, אולם אנו רואים שנשאר הצורך הגברי להוכיח משהו - לעצמי ולעולם. צורך זה בא לידי ביטוי בימינו אנו בשלוש דרכים עיקריות: עבודה, כסף ומין.
הבא נתבונן בעבודה - גברים מרגישים כדג במים היכן שיש עשייה, תנועה, מאמץ פיזי, הישגים חיצוניים, הגשמת רעיונות ותכניות, בניית כלים ומכונות. כבר כנערים אנו לומדים שאנו מה שאנו עושים, ומערכת החינוך הפורמאלית לוקחת חלק נכבד בכך: אנו לומדים להימדד כנגד אחרים (בציונים), ותמיד אנו יותר או פחות ממישהו אחר.
החיים הם מאבק להישרדות - והחזק מנצח. עלינו להיות תמיד בזמן, להשיג את המתחרים, להיות מצליחן ולא מפסידן - איזו אינדוקטרינציה! וכך נגדל לפתח ולייצר עוד מוצרים, שיאפשרו לעוד אנשים לצרוך עוד ועוד. זוכרים את הסצנה בסרט "החומה" של הפינק פלויד ובה שורה של ילדים עם מסכות זהות הולכים שמאל - ימין ונופלים אל תוך מטחנת בשר ענקית? הייתי מחליפם בשורת גברים בחליפות, הנוהגים במאזדה 3 ומשוחחים בדיבורית בדרכם למשרד...
"האדם אינו עובד למחייתו אלה חי בשביל עבודתו"
מקס וובר - קפיטליזם והאתיקה הפרוטסטנטית
לרבים מהגברים העבודה הראשונה במשרה מלאה - כמו קרב המכות הראשון או המשגל הראשון - היא סוג של חניכה, טכס מכונן. העבודה משמשת לגברים רבים מפלט מחיי המשפחה המורכבים מניואנסים עדינים ומורכבים, ומוכר הביטוי "וורקוהוליק" המתאר אדם העובד עצמו לדעת.
בעשורים האחרונים עולה יותר ויותר המודעות שעבודה, אפילו אם היא מהנה ויצירתית, יכולה להפוך לסוג של התמכרות ההורסת ערכים אנושיים חשובים - בעיקר בתחום היחסים והתקשורת. גברים רבים מכירים את חבריהם לעבודה טוב יותר מאשר את שכניהם הקרובים. בעבודה מדברים איתנו את אותה שפה, צוחקים מאותן בדיחות, ובעצם זו הקהילה של רבים מאיתנו.
שלב חשוב במסע הגברי הוא מציאת האיזון הבריא בין העבודה לבין "הייעוד הגבוה" שלי - המטרה לשמה אני עובד, מעבר לצורך להתפרנס. המצב האידאלי, שעבודתי היא הדרך שלי להגשים את הייעוד שלי.
שאלה היכולה לעזור לברר סוגיה זו: אם לא הייתי צריך לעבוד בשביל להתפרנס, האם הייתי ממשיך באותה עבודה? ואם לא, באיזו עבודה הייתי בוחר?
להשקפתי אנו כגברים עומדים כעת מול צומת דרכים מטאפורית, ועלינו לקבל החלטה לאן לפנות (מה להיות) : האם להמשיך את הדפוס הגברי המסורתי, בו אני עובד כי עלי לפרנס, ומימושי העצמי אינו קשור לעבודה כלל (אם בכלל ברצוני לחיות כאדם חופשי הבוחר כיצד לחיות) או לפנות לדרך חדשה - יותר קשובה לעצמי ולסביבה, משתפת פעולה, אקולוגית והוליסטית, ושם אמצא עבודה שגם תביא פרנסה לי ולמשפחתי וגם תתרום לקהילה ולעולם.
לא מעט גברים פונים לדרך חדשה של מודעות גברית, בעקבות משבר אישי: גיל 40, גירושים, מחלה קשה, מוות של אדם קרוב, או כל מה שמזעזע את הנוחות והביטחון שהקפנו בה את עצמנו שנים רבות, ואז אנו מגלים לחרדתנו שהעמודים של זהותנו אינם חזקים כפי שחשבנו, ואינם באמת תומכים במי שאנחנו. זה הזמן להיפרד מהתוויות שהגדירו אותנו זמן רב - המעמד, הרכוש, הכסף, ולצאת לסוג של מסע חניכה מודרני - אולם לא לבד ביער, כמו פעם, אלא לבד בעולמינו הפנימי. ובנקודה זו חשוב שנמצא גברים נוספים היכולים וגם רוצים להקשיב לי ולחלוק איתי את עולמם הם - וכך נקבל תמיכה ושותפות שפעם היו חלק מהחיים בקהילה, והיום, בעידן האינדיבידואליות, נעלמו ואינם.
השלב הראשון הוא להכיר ולהתיידד עם מי שאני באמת, ולא מי שהגדיר אותי מבחוץ: האישה, העבודה, החברה, ההורים. בשלב זה יש חשיבות לשאילת כמה שאלות אמיצות.
"בגלגול הקודם" היו לי שאלות כגון:
מה החובה שלי למשפחה? לעבודה? למדינה?
מה חושבים עלי?
איך להצליח?
ובזמן המסע הגברי עולות שאלות כגון:
מה אני באמת רוצה?
מה ממלא אותי שמחה?
ממה אני מפחד?
מה מקור העוצמה שבי?
איך אני יכול להיות בשרות?
וכדברי המשורר רילקה: "אל תחפש תשובות - חייה את השאלות"
במאמר הבא נמשיך ונלווה את "אבירים ללא שריון" במסעם המודרני להסרת מה שאינו משרת אותם עוד, והשארת האיכויות הגבריות הגבוהות, המעניקות הגנה, ביטחון, כיוון ודיוק.
פרולוג
כשאנו חושבים על גבריות מודרנית בתקופתנו קל לנו יותר לראות מה היא אינה. רוב האנשים, גברים ונשים כאחד, מסכימים כיום שהגבריות הקלאסית - הפטריארכלית, מצ'ואיסטית, תחרותית ואגרסיבית, אינה משרתת יותר אותנו הגברים.
כמו ברפואה, גם כאן קל יותר לאבחן פתלוגיות מאשר להגיע להגדרה מוסכמת של בריאות...
בסדרת מאמרים אלו אשרטט קווי מתאר ואזימוט כללי לכיוון הנדרש בזמננו להגדרה מחודשת של הגבריות, הגדרה המתאימה, להשקפתי, לשינויים הרדיקליים בזרם התודעה האנושית. אם בעבר שינו את העולם המהפכה התעשייתית, ואחריה במאה ה - 20 מהפכת המידע, הרי כיום אנו בעיצומה של מהפכת התודעה. יותר ויותר אנשים אינם מוכנים יותר לחיות את חייהם בהתאם לפרדיגמות המסורתיות - בכל תחום שהוא - ואנו הגברים כלולים בכך, אם במודע ואם לא.
איני מתיימר להביא מחקרים אובייקטיביים או תיאוריות מהפכניות, אלא פרי המסע הגברי האישי שלי על פני חצי מאה, ובעיקר תובנות מעבודתי עם גברים בסדנאות "אבירים ללא שריון", אותן אני מנחה מאז 2003. כמנחה בשיטת מעגל ההקשבה (COUNCIL), שיטה המבוססת על סיפורי חיים, אני שומע גברים רבים פותחים את סגור ליבם, מניחים בצד את ה"פאסון" הגברי, ונוגעים בנימים חבויים עמוקים, במרחב הבטוח הנפתח בסדנאות בחברת גברים בלבד, מרחב הנסגר עם הופעת האישה הראשונה באזור...
*
חיינו נוצרו וגופנו התהווה בתוך גופה של אישה.
ממנה הגחנו לאוויר העולם, והקולות, הריחות והמגע שליוו אותנו בתחילת חיינו היו כמעט רק של אישה. וכך עוצבנו באופן עמוק ע"י האיכות הנשית - "הטבעה" לא מודעת המלווה אותנו כל חיינו ומעצבת את הגבריות שלנו. המסע הגברי למציאת זהות גברית אותנטית, מתחיל איפה במודעות לעובדה זו, ומציאת דרך לשחרור "האישה" שבתוכנו (אישה במובן הארכיטיפי) - נחזור ונתחבר אליה בהמשך, לאחר שנזהה ונייסד את הגבריות שלנו בנפרד ממנה.
בעבר הרחוק עבר כל נער טכס חניכה המסמל את המעבר מילדות לבגרות - מעבר מ"עולם הנשים" אל "עולם הגברים". טכסים אלו כללו אלמנטים דרמטיים ואכזריים כגון חטיפת הנער מבית הוריו, הריגת חיה כהוכחה לגבריות, התבודדות והישרדות בטבע ועוד. רוב הטכסים לוו באלמנטים של כאב פיזי והתגברות עליו כמרכיב דומיננטי.
עד היום צרוב בזיכרוני שריד לטכס מעין זה, שעברתי עם עוד נערים בכיתה ז', עם המעבר מבית הילדים בקיבוץ בו גדלתי, למוסד החינוכי האזורי: באישון לילה הגיעו כמה גברברים מהכיתות הגבוהות, העירונו במכות, כפתו את רגלינו, שמו שק על ראשינו, העמיסו אותנו על עגלה עם טרקטור שלקח אותנו לעבר נחל קטן ושם השליכונו...
גם היום יש בצבא טכסים ברוטאליים כ"חניכה" לכניסה ליחידות מסוימות או סיום מסלול או קורס.
למרות שהחיים המודרניים ניתקו את השייכות שלנו לשבט, לקהילה ולטבע, ולכן אין לנו יותר צורך בטכסים אלו, הם צרובים ב - DNA שלנו הגברים, בעיקר בגיל ההתבגרות - הצורך בהשתייכות לקבוצה, הוכחת הגבריות ע"י כוח פיזי ועוד. משחקי הספורט השונים מהווים סובלימציה לדחפים אלו.
אני באופן אישי התרחקתי כנער מהכוחניות והתחרותיות, ולמרות שהייתי שובב מאוד, הצלחתי להימלט מנחת זרועם של החבר'ה המבוגרים יותר, כנראה הודות למהירות ריצתי... רק פעם אחת חוויתי את ההשפלה של "לקבל מכות", ועוד מנער שהיה צעיר ממני. התווכחנו על משהו, ולפתע הוא זינק עליי, הפיל אותי לרצפה והצמיד אותי לקרקע. למרות שלא הייתי חלש פיזית, לא עלה בדעתי להילחם... משהו עמוק בתוכי נכנע, נבהל, נדהם והרפה. וכך שכבנו לרגע, כשני גורי כלבים - אחד ממעל, חושף שיניו, והשני מתחת, מפסק רגליו ומכשכש בזנבו...
חוויה זו הבהירה לי - שנים רבות אח"כ, שהתחלתי במסע הגברי האישי שלי - כיצד המשכתי את דפוס הגבריות של אבי, שנמנע באדיקות כל חייו הבוגרים מוויכוחים, עימותים וכל מה ש"מנענע את הסירה".
טכסי החניכה העתיקים נעלמו, אולם אנו רואים שנשאר הצורך הגברי להוכיח משהו - לעצמי ולעולם. צורך זה בא לידי ביטוי בימינו אנו בשלוש דרכים עיקריות: עבודה, כסף ומין.
הבא נתבונן בעבודה - גברים מרגישים כדג במים היכן שיש עשייה, תנועה, מאמץ פיזי, הישגים חיצוניים, הגשמת רעיונות ותכניות, בניית כלים ומכונות. כבר כנערים אנו לומדים שאנו מה שאנו עושים, ומערכת החינוך הפורמאלית לוקחת חלק נכבד בכך: אנו לומדים להימדד כנגד אחרים (בציונים), ותמיד אנו יותר או פחות ממישהו אחר.
החיים הם מאבק להישרדות - והחזק מנצח. עלינו להיות תמיד בזמן, להשיג את המתחרים, להיות מצליחן ולא מפסידן - איזו אינדוקטרינציה! וכך נגדל לפתח ולייצר עוד מוצרים, שיאפשרו לעוד אנשים לצרוך עוד ועוד. זוכרים את הסצנה בסרט "החומה" של הפינק פלויד ובה שורה של ילדים עם מסכות זהות הולכים שמאל - ימין ונופלים אל תוך מטחנת בשר ענקית? הייתי מחליפם בשורת גברים בחליפות, הנוהגים במאזדה 3 ומשוחחים בדיבורית בדרכם למשרד...
"האדם אינו עובד למחייתו אלה חי בשביל עבודתו"
מקס וובר - קפיטליזם והאתיקה הפרוטסטנטית
לרבים מהגברים העבודה הראשונה במשרה מלאה - כמו קרב המכות הראשון או המשגל הראשון - היא סוג של חניכה, טכס מכונן. העבודה משמשת לגברים רבים מפלט מחיי המשפחה המורכבים מניואנסים עדינים ומורכבים, ומוכר הביטוי "וורקוהוליק" המתאר אדם העובד עצמו לדעת.
בעשורים האחרונים עולה יותר ויותר המודעות שעבודה, אפילו אם היא מהנה ויצירתית, יכולה להפוך לסוג של התמכרות ההורסת ערכים אנושיים חשובים - בעיקר בתחום היחסים והתקשורת. גברים רבים מכירים את חבריהם לעבודה טוב יותר מאשר את שכניהם הקרובים. בעבודה מדברים איתנו את אותה שפה, צוחקים מאותן בדיחות, ובעצם זו הקהילה של רבים מאיתנו.
שלב חשוב במסע הגברי הוא מציאת האיזון הבריא בין העבודה לבין "הייעוד הגבוה" שלי - המטרה לשמה אני עובד, מעבר לצורך להתפרנס. המצב האידאלי, שעבודתי היא הדרך שלי להגשים את הייעוד שלי.
שאלה היכולה לעזור לברר סוגיה זו: אם לא הייתי צריך לעבוד בשביל להתפרנס, האם הייתי ממשיך באותה עבודה? ואם לא, באיזו עבודה הייתי בוחר?
להשקפתי אנו כגברים עומדים כעת מול צומת דרכים מטאפורית, ועלינו לקבל החלטה לאן לפנות (מה להיות) : האם להמשיך את הדפוס הגברי המסורתי, בו אני עובד כי עלי לפרנס, ומימושי העצמי אינו קשור לעבודה כלל (אם בכלל ברצוני לחיות כאדם חופשי הבוחר כיצד לחיות) או לפנות לדרך חדשה - יותר קשובה לעצמי ולסביבה, משתפת פעולה, אקולוגית והוליסטית, ושם אמצא עבודה שגם תביא פרנסה לי ולמשפחתי וגם תתרום לקהילה ולעולם.
לא מעט גברים פונים לדרך חדשה של מודעות גברית, בעקבות משבר אישי: גיל 40, גירושים, מחלה קשה, מוות של אדם קרוב, או כל מה שמזעזע את הנוחות והביטחון שהקפנו בה את עצמנו שנים רבות, ואז אנו מגלים לחרדתנו שהעמודים של זהותנו אינם חזקים כפי שחשבנו, ואינם באמת תומכים במי שאנחנו. זה הזמן להיפרד מהתוויות שהגדירו אותנו זמן רב - המעמד, הרכוש, הכסף, ולצאת לסוג של מסע חניכה מודרני - אולם לא לבד ביער, כמו פעם, אלא לבד בעולמינו הפנימי. ובנקודה זו חשוב שנמצא גברים נוספים היכולים וגם רוצים להקשיב לי ולחלוק איתי את עולמם הם - וכך נקבל תמיכה ושותפות שפעם היו חלק מהחיים בקהילה, והיום, בעידן האינדיבידואליות, נעלמו ואינם.
השלב הראשון הוא להכיר ולהתיידד עם מי שאני באמת, ולא מי שהגדיר אותי מבחוץ: האישה, העבודה, החברה, ההורים. בשלב זה יש חשיבות לשאילת כמה שאלות אמיצות.
"בגלגול הקודם" היו לי שאלות כגון:
מה החובה שלי למשפחה? לעבודה? למדינה?
מה חושבים עלי?
איך להצליח?
ובזמן המסע הגברי עולות שאלות כגון:
מה אני באמת רוצה?
מה ממלא אותי שמחה?
ממה אני מפחד?
מה מקור העוצמה שבי?
איך אני יכול להיות בשרות?
וכדברי המשורר רילקה: "אל תחפש תשובות - חייה את השאלות"
במאמר הבא נמשיך ונלווה את "אבירים ללא שריון" במסעם המודרני להסרת מה שאינו משרת אותם עוד, והשארת האיכויות הגבריות הגבוהות, המעניקות הגנה, ביטחון, כיוון ודיוק.
050-3331-331