כרגע מיואש.
לאורך הדרך חשבתי שאין לי מספיק שכל להבין, ספגתי את האור מהשמש במחשבה לפתח את השכל, אולי קראתי לזה הקדמות.
קמתי עכשיו, שזוף מהשמש ומסוחרר מהחום. מה אני רוצה..? אין שאלה?
שקרן, יש לי אותי שמנחה מה לחשוב, לאן ללכת, איך לפעול ומה לעשות, מה אני חושב? מתנגד למציאות מעצם קיומי.
התבודות? דבקות? להעלם? לא יודע את זה? לא חווה את זה, אולי זאת חוויה, אני חושב שגם היא מלאה חסרונות.
מה האמת? מצד האמת, אני יכול לשאול את זה?
אני רוצה? אני שואל? אני אבין?
אני = התנגדות
הזמן עובר בלי לעבור
המקום משתנה בלי להשתנות
קיים / לא קיים
שורד...
למה אני רוצה להיות בעבודה?
למה אני רוצה להשאר לישון ולא רוצה לקום?
בסוף זה מוביל לשאלה, רגע, למה אני בכלל רוצה משהו?
וזה מוביל אותי לשאלה, מי אני?
וזה מוביל אותי למסקנה שהכל אחד.
וכשהכל אחד אין שום שאלה.
אני קובע את הכללים, אני מחליט מתי להתייחס לנפרדות לא הנפרדות תחליט מתי אני מתייחס לאחדות. זה כאילו הנפרדות נגד האחדות, אני קובע לנפרדות מתי אני אתייחס אליה לא הנפרדות תקבע מתי להתייחס לאחדות. אני אחליט מתי להיות עבד, לא העבד יחליט מתי לאפשר לי להיות מלך.
כל עוד לא הגעת לארץ ישראל, אל יתהלל חוקר כמפתח.
השאלה, היא הכלי שאוחז את התשובה.
ואי הידיעה, הוא הכלי שאוחז את הידיעה.
מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁטָּעַם בֶּאֱמֶת טַעַם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
הוּא יָכוֹל לְהַכִּיר בְּאַחֵר
אִם הָיָה אֵצֶל צַדִּיק עַל ראשׁ הַשָּׁנָה אִם לָאו
וְאִם אוֹתוֹ הַצַּדִּיק הוּא גָּדוֹל בְּמַעֲלָה אוֹ קָטָן
וְאִם הוּא צַדִּיק אֲמִתִּי אִם לָאו
אוֹ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ צַדִּיק
כִּי טַעַם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לְצַיֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַעַם שֵׂכֶל
כִּי רַק מִי שֶׁהוּא אִישׁ בּוּר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֵידַע זאת
אֲבָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מִשֵּׂכֶל
כְּגוֹן לוֹמְדִים שֶׁמַּרְגִּישִׁים מְעַט טַעַם הַשֵּׂכֶל בִּפְשָׁט וְקֻשְׁיָא כְּדֶרֶך הַלּוֹמְדִים
אוֹ חֲכָמִים בְּחָכְמוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם שֵׂכֶל
יְכוֹלִין לְהָבִין טַעַם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כִּי 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים'
וְטַעַם הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל בְּוַדַּאי יָקָר מְאד
לעלות מדרגה לדרגה
בנאדם צריך לברר את המדמה ולעלות מהמדמה אל השכל, לא לדמיין יותר כלום, לא לדמיין שום דבר בשום נושא, אם לא מדמיין שום דבר בשום נושא בעולם, לא יודע כלום, יוצא מהשכל...
מדמיין=חושב על משהו שלא באמת קורה
החוויה של "לא יודע" ו"כלום" (לפני הכלום היחסי - מה שאי אפשר לתאר - כלום, מגיע ולא מגיע) שונות
הלא יודע - מצב של לא משנה, כך / אחרת, דבר / היפוכו, "חוויה" של איזון = מה זה משנה...
כלום - זמן / מקום, יש / אין, קיים / לא קיים = אין הבדל. מצב רובוט / בורא.
חוויה בלא משנה - איזון
"חוויה" במגיע לא מגיע לכלום - מצב בו לא משנה מה קורה, נעלם וחוזור לאותה סיטואציה. מגדיל / מקטין כל תחושה / סיטואציה כפי "רצוני".
מטה ולא מטה - מגיע ולא מגיע
כדוגמת רצוא ושוב
אין הבדל אם יש הבדל או אין הבדל, לא - אין הבדל או יש הבדל או אין הבדל.
לא משנה אם משנה או לא משנה, לא - לא משנה או משנה או לא משנה.
אני יודע שאני לא יודע אם אני יודע או לא יודע וגם את זה אני לא יודע.
יודע שלא יודע אם יודע או לא וגם זאת לא יודע.
כשמצליח לא לנקום ולנטור מצליח כשאני נוקם ונוטר לא לכעוס על זה. יש מישהו שעשה לי משהו רע ואני לא יכול לסלוח לו? למה אני לא יכול לסלוח לו? כי הוא עשה נגד רצוני. ולמה אני רוצה את מה שאני רוצה? אני לא יודע בכלל. אז למה לא מסוגל לסלוח לו? מי אמר שזה רע בכלל?
יבוא יום שכל מי שעשה לי רע אוהב אותו. למה? כי אומר, בזכותו, הוא עזר לי להבין שהרצון שלי לא מחויב. למרות שזה לא ככ נכון, כי מה זה נתן לי תועלת? שאז לא יהיה לי רע. אבל אם אף אחד לא היה עושה לי רע לא הייתי צריך אף אחד שיעשה לי רע כדי להבין שזה לא מחויב.
צדיק נקרא - אוחז בשמיים ובארץ
הוא צריך להיות גם וגם, הוא צריך להיות מסוגל להראות לרשע שהוא הכי צדיק ולצדיק שהוא הכי רשע. מה זה אומר? אם יש צדיק שמושך עצמו רק לאין הבדל, הוא לא יכול להיות מסוגל להסביר את זה לאחרים. למה? כי אחרים מדברים שפה אחרת והוא כבר דובר שפה אחרת. אבל, אם זה צדיק שגם מבין את ה"אין הבדל" אבל הוא גם מתעסק בזה, והוא לא כאילו לצאת ידי חובה. נוקם ונוטר פרושו שהוא נהנה מהמשחק, הוא לא יוצא ידי חובה. למה? כי יש אנשים שהם "רוחניים" שהם אוכלים, למה הם אוכלים? הם אומרים "אני חייב לאכול". אבל נוקם ונוטר זה מבטא שאני נכנס לתוך הנפרדות גם בלי שאני חייב. נוקם ונוטר זה כאילו כעס באקסטרה. וזה לא סתם כועס זה אפילו שומר את הכעס, אפילו רואה מה טוב בזה. זה נקרא להחיות מתים, כי רבי נחמן הסביר המון פעמים שלעתיד לבוא יהיה תחיית המתים, רבי נחמן אמר בליקוטי מוהר"ן שיהיה תחיית המתים, שיהיה נחיה אצל כל אחד השיפלות שלו, ז"א שבכל אחד ואחד יש בתוכו כלום שהכלום שבתוכו מת ובתחיית המתים הכלום שבתוכי מתעורר. רבי נחמן אמר שמי שמתקרב לצדיק אמיתי מתחיל לקבל כבוד ועיקר הכבוד זה שיפלות, ככול שאני מרגיש יותר שפל כך הסימן שקבלתי יותר כבוד והתקרבתי לצדיק יותר אמיתי. מה זה שיפלות? אם סתם מרגיש אהבל זה נקרא שמתקרב לצדיק אמיתי?
מה הכוונה? שיפלות זה מקום שאני יוצא מחוץ להגדרות. אם אני מתמקרב ל"צדיק" / "מורה" / "מישהו" ואני יוצא ממנו בתחושה שאני חכם אז קבלתי גאווה, אם אני מתקרב ל"צדיק" ויוצא ממנו בתחושה שאני טיפש אז לכאורה קבלתי שיפלות, זה גם כן גאווה, גם להיות טיפש זה גאווה. השיפלות זה מקום שאני לא חכם ולא טיפש, אני כלום בכלל. רבי נחמן מסביר שבתחיית המתים השיפלות תחייה, ז"א שהמקום של האין הבדל יחייה, שזה האור אין סוף שמאיר בכל העולמות. שזה ניקרא שמי שלא מבין את זה אינו יודע מפני מה הוא שמח. מז"א לא יודע מפני מה הוא שמח? כי מי שמבין את זה יודע שבכל פעם שאני שמח אני שמח להתקרב למקום של האין הבדל. מי שמבין את זה יודע שהשמחה נובעת מכך שאני מגלה את האין הבדל שבתוך היש הבדל. לגלות את השקט שברעש. לנקום ולנטור זה השג, הצדיק אומר, טוב לי מזה שאני נוקם ונוטר ואני רוצה להמשיך לנקום ולנטור ורבי נחמן אומר שמי שלא מבין את זה אינו יודע מפני מה חולקים עליו - הוא לא מבין למה המציאות נגד רצונו. למה? כי הוא לא מבין מה טוב בסבל, אבל אם אני מבין מה טוב ברע אז אני אפילו בוחר להיות נוקם ונוטר. כולם יכולים לנקום ולנטור, השאלה האם רוצים להפטר מזה או מרגישים שלמות למרות שאני ממלא עצמי בכעס, זה כאילו הכי טרוף, שאני כועס ואני שלם עם זה שאני כועס.
אם מצליח לא לנקום ולנטור מצליח לא לכעוס על זה שנוקם ונוטר.
מה זה נקמה? לעשות למישהו רע.
מה המהות של לעשות למישהו רע? לעשות רע למשהו.
מה המהות של לעשות רע למשהו? לשנות משהו. אם אני לוקח משהו ומשנה אותו זה נקרא שעשיתי לו רע, במובן מסויים. נגיד שאני אוכל אני עושה רע לרעב. לכאורה, כל פעולה שאני עושה זה רע. אני עושה רע לקיים ומשנה לחדש. נגיד, אני עומד פה ואני הולך לשם, בעצם עשיתי רע לצורה הנוכחית, השמדתי אותה ויצרתי צורה חדשה.
מה זה לעשות למישהו רע? לעשות משהו נגד רצונו.
אם אני אוכל אני נוקם ברעב, אני משמיד אותו, זה רע לרעב וטוב לשובע.
כל פעולה טובה למה שיצא ממנה ורעה למה שנזוק ממנה.
ההבדל בין הקבלה לרבי נחמן:
שרבי נחמן אומר, רק מי שהוא נוקם ונוטר הוא יכול ללמד ורק בזכות זה הוא יכול ללמד, אם הוא לא נוקם ונוטר הוא לא יכול ללמד. למה? כי הנוקם ונוטר מבטא דבר והיפוכו - שהוא גם באין הבדל וגם ביש הבדל. אם הוא בורח לאין הבדל הוא לא יכול ללמד / לעזור. כי מי שאין אצלו באמת הבדל גם לא הכפת לו להיות ביש הבדל. צריך להיות גם וגם.
איך לחקור אם אין הבדל בין יש הבדל לאין הבדל? לקחת דבר שאני מבדיל ולשאול האם אני בטוח שיש הבדל, אולי אין הבדל?
לדוגמה: פה יש לי, פה אין לי ואז אני אומר: איך אני בטוח? אולי זה אותו דבר? ואז אגיד, לא זה לא יכול להיות אותו דבר. אולי זה כן אותו דבר? אגיד, זה לא יכול להיות. אולי זה כן יכול להיות?
אם אעשה את זה מספיק זמן ואגיד, מה האמת? מה האמת? אני באמת בטוח שיש הבדל? לא יודע. אז ללא יודע הזה קוראים אין הבדל. זה לא אומר שאין הבדל, זה אומר שאני לא יודע שיש הבדל.
זה לא - אני יודע שאין הבדל, אין הבדל. זה - אני לא יודע שיש הבדל. אז יכול להיות שיש, יכול להיות שאין, לא יודע כלום. זה כאילו יצאתי מהידיעה, זה כאילו אני לא יודע כלום. אז אני גם יודע שאין הבדל, שזה נקרא - יודע שאין הבדל.
זה שאני רואה שאני לא באמת יודע להוכיח לעצמי שיש הבדל זה משחרר אותי מההבדל.
נניח שעכשיו אני נכנס לחדר ומישהו אומר לי: עכשיו ניתן לך פקודות, ואז משמיעים לי קלטת במונגולית ואני שומע קלטת במונגולית שאומרת לי מילים, מה אני עושה עם המילים האלה? כלום. אז מה עזר לי ששמעתי את המילים? כלום. הייתי אומר שמבחינתי לא היו משמיעים לי כי מבחינתי אין לזה משמעות. למה? כי אני לא יודע.
אותו דבר שהמוח שלי מדבר ואומר לי, תקשיב אתה צריך כך וכך... אני אומר, אני לא מבין בזה, אולי זה נכון אולי זה לא נכון, אולי יש מטרה, אולי אין מטרה? אני לא יודע כלום בכלל, לא יודע שום דבר. אז אני מרחף, מחוץ לעניין. סוג של... בתנאי שאני לא יודע כלום, אם אני יודע קצת אז אני בקונפליקט, מה זה ידפוק לי פה? מה זה ידפוק לי שם? אם אני לא יודע כלום גם לא יכול להדפק שום דבר. בסוף גם אפשר לשחק וגם כשיש לי שאלה ואני רוצה פיתרון אני אומר, רגע אני באמת יודע בכלל שיש שאלה? אני לא יודע שיש שאלה, אני לא יודע שאני רוצה את זה, אני לא יודע שאני לא רוצה את זה, לא יודע שזה טוב, לא יודע שזה רע, לא יודע כלום בכלל. כשפעם אחת אני רואה באמת שאני לא יודע, אני זוכר את זה שאני לא יודע.
אם מישהו בטוח שהוא רוצה משהו מסויים, אם פעם אחת היה שואל עצמו, למה? למה אני באמת רוצה את זה? והיה חוקר וחוקר, באמת היה רואה שלא רוצה את זה בכלל. והיה רואה / חווה שלא יודע את זה בכלל, אני באמת לא יודע שאני רוצה את זה. קודם כל היה מרחף מבחוץ, ועכשיו אם חוזר פנימה ואומר אני רוצה את זה... בסדר, אבל אני יודע שאני לא באמת יודע את זה, סוג של זיכרון כזה, אני לא באמת בטוח שאני רוצה את זה בכלל. אני כאילו בתוך המשחק ואני חווה אותו מבחוץ. זה כאילו אני משחק אבל זוכר, זה רק משחק. למה זה רק משחק? כי אני לא באמת יודע. וכך אני יכול לתמרן עצמי ללא יודע, או להשאר באמונה = שקר.
אלוהים = אין סוף = סך כל הדברים = כלום - כלום לפני כלום עם היפוך של משהו = ללא הגדרה - זאת הגדרה = אילו היו יודעים את כל הנמנעים של הדבר, היו יודעים את מהותו, למרות שלא ראו אותו מעולם. כלומר, על ידי הידיע של מה הוא לא יודעים בצורה הפוכה מה הוא כן. שיחות הרן צ"ג: כי הוא אור אחד פשוט - יש פה משהו אחד שאי אפשר להחזיק אותו, כי אם זה היה משהו אחד קטן אז כאילו היה אפשר להחזיק אותו מבחוץ, אבל זה משהו אחד שאין לא הפך אז אי אפשר להבין אותו כי אין לו הפך.
מצד האמת זוגיות זה דבר מזוייף (צורה אפשרית ולא מחויבת) זה לא אמיתי, זוגיות זה להתפשר, מחשבה שאומרת למה להתפשר בלי זוגיות, אני אומר למה להתפשר על זוגיות? זה הדבר המזוייף. זוגיות זה חיקוי זול של אהבת המציאות. כמו מחשבה שאומרת, אני רוצה זוגיות. אני אומר, אני ממש לא רוצה זוגיות. כמו מחשבה שאומרת, אני לא רוצה לשקר לעצמי שטוב לי בלי זוגיות, אני רוצה את הדבר האמיתי, את הזוגיות. אני אומר אותו דבר, לא לשקר ולהגיד שטוב בזוגיות, אני רוצה שיהיה לי טוב אמיתי כלפי כל המציאות. השאלה איך עושים את זה? כמו שקשה להשיג זוגיות קשה להשיג את אותו עוצמה בלי זוגיות. אבל זוגיות או כל שטות אחרת זה זיוף של המקורי.
גם בתאוות מלובש חסד ה, יתברך - אלוהים מגלה לי את האהבה שלו כלפי באמצעות תאוות. אלוהים רוצה שאוהב אותו, בשביל לאהוב אותו אני צריך לרצות לאהוב אותו, אני צריך להתאמץ, איך בכלל ארצה לאהוב את אלוהים? אלוהים נותן לי אהבה דרך משהו ואז לוקח לי אותה ואז "תשיג את האהבה גם בלי הדבר". זה כמו שנותנים לילד צעצוע ואז הוא ממש רוצה את הצעצוע ולוקחים לו את הצעצוע ואומרים לו תעבוד וניתן לך את הצעצוע. נותנים טעימה ואז לוקחים ואומרים תשלם ותקבל - את האמיתי.
אלוהים רוצה שתמיד תהיה לי תחושת אהבה - התחושה הכי יפה של זוגיות, ואני תמיד צריך שיהיה לי את זה בחיים, גם שמישהו מתעלל בי.
איך בכלל אדע לשאוף לזה? איך אדע שצריך לשאוף לכל כך טוב? אז אלוהים נותן זוגיות, אלוהים נותן משהו כיף ואז לוקח את זה, ואז - אם אני טיפש, אומר - טוב אני רוצה עוד פעם זוגיות ואז אלוהים יקח לי את זה... עד שאקלוט, באמת אני רוצה את התחושה של הטוב, ואז אעבוד להשיג את התחושה של הטוב ואשיג אותה!
איך משיגים את התחושה של הטוב? השאלה היחידה שצריך לשאול, איך בנאדם יכול להשיג את התחושה של זוגיות כלפי כל דבר בעולם?
כלומר, למצוא זוגיות ואת אותה תחושת הטוב להרגיש כלפי כל אחד.
כלומר, אני בעד למצוא זוגיות, אבל את אותה תחושת הטוב בזוגיות להרגיש כלפי כל אחד.
זוגיות מתנהלת בין שתי ישויות בתוך המציאות, בנאדם + בנאדם = זוגיות. אני יכול לנהל זוגיות בפורמאלי כלפי כל המציאות. אני רוצה לצאת לדייט עם מישהי? הינה אלוהים יוצא איתי לדייט. אני רוצה לדעת איך הוא נראה? אסתכל סביבי, כך הוא ניראה. אני רוצה לדעת מה עובר עליו? אבדוק מה אני מרגיש, זה מה שעובר עליו.
אני בפגישה עם אלוהים, מה קורה בפגישה? אני שואל את אלוהים, תספר לי עליך? אני שואל את המציאות, תספרי לי על עצמך? אני רוצה להכיר את המציאות, איך את חושבת? מה את אוהבת לעשות? מנסה להבין, לפי מה המציאות פועלת? מה האינטרסים שלה? מה מעניין אותה בחיים? אני מכיר את המציאות שאני חי בה שאני באינטרקציה איתה.
במקום להכיר מישהי במציאות, אני מכיר את המציאות שהיא חלק ממנה. כשמכירים את המציאות מנהלים אינטרקציה איתה. קודם כל מידע אינפורמטיבי, בת כמה? מה עושה ביום יום? מה עושה בבוקר? אך מחליטה החלטות? מה טוב לך? מה רע לך? איזה מוזיקה אוהבת? לשאול את אלוהים...
התשובות לפי מה שקורה סביבי, נגיד שיש לי שאלה, פיתאום מישהו אומר משהו, זה בעצם אלוהים נותן מסר דרך התשובה.
לחשוב בגדול, למה לי להסתכל על איזה פסל ולהגיד אני רוצה את הפסל? אני מסתכל על הכל כישות אחת. אני בדייט של החיים שלי עם המציאות - אלוהים. כל דבר שקורה במציאות הוא כמו סרט שאלוהים לוקח אותי אליו. אני שואל את אלוהים, אתה מניאק? שאתה עושה כך וכך וכך... עונה לי, לא בוא אסביר לך ותבין. בסופו של דבר אני מבין מה קורה בברדק הזה שנקרא מציאות.
אחרי הבנה של פעם אחת, מה זה הדבר הזה? התחלתי ליהנות ממנו. מספיק פעם אחת, פחות מאלפית השניה. פעם אחת להבין מה זה "אני" אני רוצה זוגיות... מה זה "אני" בכלל?
המטרה שלי לשנות משהו בחשיבה, לשנות משהו בכיוון. לשנות את המיקוד המחשבתי.
הבנה שאני בדייט 24/7 עם אלוהים, גם כשאני חולם אני בדייט עם אלוהים, כל מה שקורה בחלום זה הוא עושה. הוא איתי באינטרקציה כל הזמן.
שמישהו מדבר אלי זה כמו, שמישהו שולח לי פרחים, כמו שמישהו זורק עלי בייצים. אלוהים עושה לי את האינטרקציות האלה דרך העולם.
רבי נחמן אומר בתורה א,: בנאדם צריך להסתכל בשכל שיש בכל דבר ולהוציא מזה רמזים להתקרב לאלוהים. להתקרב לאלוהים פרושו, להגיע למצב של אהבה שבדעת. פעם הייתי אלוהים ובשורש אני אלוהים. כמו שאלוהים אוהב את עצמו כך אני צריך לאהוב את עצמי. כמו שאלוהים אוהב את המציאות כך אני צריך לאהוב את המציאות.
איך מגיעים לזה? הספר של רבי נחמן מלא בעצות כאלה... לדוגמה, רבי נחמן כותב: מי שרוצה שיתגלה לו טעם התורה סודות אור הגנוז, צריך להעלות את מידת היראה לשורשה. מה ז"א? בנאדם צריך להגיע למצב שהוא לא מפחד משום דבר בעולם. רבי נחמן מתחייב, אם תגיע למצב ששום דבר בעולם לא מפחיד אותך, אתה תחווה את האהבה שבדעת, אז יתגלה לך האהבה שבדעת. אז תאהב את כל העולם כמו שאלוהים אהב את כל העולם לפני שהוא ברא אותו.
שזה אומר - הוא עצמו.
לדוגמה: אנשים רוצים זוגיות בשביל לא לפחד, אחד הדברים שזוגיות נותנת זה ביטחון, ביטחון רגשי, לא להיות לבד. ז"א רבי נחמן אומר: מה שמניע לרצות זוגיות, אחד הדברים זה הפחד. ורבי נחמן אומר, אם תצליח להפטר מכל הפחדים אז תחווה אהבה מוחלטת כלפי כל העולם.
יש מלא עצות, אבל בנאדם צריך להיות אמיתי, מה הוא באמת מחפש? הוא רוצה ללכת על הדבר המקורי או ללכת על איזה תחליף זול?
"אייה מקום כבודו" אני רוצה לחזור בתשובה, אשאל איך לחזור בתשובה, זה הדרך. אני רוצה להשיג משהו אשאל איך להשיג אותו, זה הדרך. לא צריך שום דבר, רק תרצה תגיע. אקום בבוקר ואומר, אני רוצה... כלומר, אקח את כל האובססיה, את כל האנרגיות הנפשיות שלי ואתמקד "שם" זה הדבר הכי קשה לי הכי מפחיד אותי? שם אתמקד. אם זאת האמת אלך על האמת עד הסוף. לאכול, חייבים. לשתות, חייבים. לעבוד כדי לאכול, חייבים. אבל חוץ ממה שחייבים, מאה אחוז מהמשאבים שלי מוקדשים לפתור... הפיתרון מתחיל בעצם זה שמפנים משאבים לצורך כך. לא אזלזל בזה ואקפוץ לשלב הבא. פיתאום מגלא אין סוף אפשרויות לפיתרון. לדוגמה - מה שאני עושה עכשיו, לחקור. אני מדגיש שההבנה היא מכך שאני מקדיש לזה את המשאבים.
במקום לחפש צורה - מחפש תחושה. במקום לחפש משהו כללי מחפש מה בדיוק אני רוצה. הדבר הספציפי בדבר הספציפי... ממוקד, מקדיש את האנרגיה שלי למיקוד. במקום להתפזר על אלף נושאים, לוקח דבר אחד ומתמקד בו. שאני קם בבוקר יש לי דבר אחד. זה קריטי, המשאבים הנפשיים צריכים להיות ממוקדים בדבר. בלי זה אי אפשר לעבור לשלב הבא. אם לא כל המשאבים שלי הנפשיים ממוקדים בדבר אחד, אם עדיין אני רוצה דברים אחרים... אז אני לא אפרוץ. צריך את כל המשאבים להשקיע שם, בנקודה אחת. התחייבות של מאה אחוז, כשבנאדם רוצה משהו במאה אחוז! באותו רגע הוא מקבל את זה. אני ממקד במה תלוי היכולת להשיג משהו - בכך שאצליח למקד אל כל היכולת שלי בדבר אחד. כשמצליח פעם אחת לקחת את כל הכוח רצון ולהגיד אני רוצה x באותו רגע מקבל את x. ע"י הבנת עצמי אני מתמקד, ואם במאה אחוז רוצה... מקבל!
רבי נחמן אמר: קח את היד שלך, סתכל עליה, אם תרצה במאה אחוז שיהיה פה כסף יהיה פה כסף. בתנאי שבמאה אחוז תרצה, שכל כוח הרצון שלי יהיה ממוקד ברגע אחד רק בדבר אחד. זה כאילו לקחת את כל האנרגיה של העולם ולתת אותה בנקודה אחת, זה כמו המפץ הגדול. כל האנרגיות שלי את כל מה שאני רוצה לנקודה אחת.
שזה חוזר ללהיות אמיתי, שבאמת ארצה את זה, שכל כך ארצה את זה, שכל שאר הדברים שבעולם יאבדו את המשמעות שלהם. או שאני מקבל את x או שאין שום משמעות לחיים שלי. שזה אומר שאני באמת רוצה, כי אם באמת רוצה משהו כל השאר מאבד את המשמעות. אם אומרים, אני מאוד רוצה את זה אבל אני מוכן להתפשר על חיקוי זול, אז אני לא באמת רוצה את זה. לא! אני רוצה אחת ולתמיד לפתור את הדבר בשורשו ועד שלא נפתר בשורשו אין שום משמעות לחיים שלי בשום דרך.
זה מראה שאני באמת רוצה, כי אם אני אומר, אני באמת רוצה אבל בינתים אני אעשה עוד דברים - אז לא באמת רוצה.
התחושה הכי טובה שיכולה להיות לך הי פעם, תחשבי שאת מרגישה הכי רע בעולם, הכי חסר לך בעולם... ואז את מקבלת מילוי של מה שרצית.
יש משהו שיכול להיות יותר טוב מזה מצד ההגדרה?
לאן אני קם? לא אני הולך, הולך... בא נחפש מה לעשות, בא נדליק מחשב, בא נצא לטייל, לאיפה? מה? מה? למה אני לא יכול להשאר במיטה? למה? מה יש לי? זה לא כוח החיות, זה כוח המוות, כוח החיות זה הכוח שאומר טוב לי פה במיטה. מה יש לי לחפש כל הזמן? לא לא, לך לשם... בסדר, סיימתי לישון, בא נלך לשם... סיימתי שם? בא נלך לשם... סיימתי שם? התעייפתי? בא נלך לישון. סיימתי לשון? קמתי? טוב לא רוצה לישון. טוב, בא נלך עוד פעם לשם... מה יש לי ללכת לשם? ראיתי כבר אתמול שאין שם כלום, תמשיך לישון. תשאר במיטה.
אני קם בבוקר פותח את העניים ואומר לעצמי, בסדר, עכשיו תקום. כאילו קופץ לי קום. אני אומר לעצמי, למה לקום? למה לקום?! לאיפה לקום? לאיזה פעולה? איזה מטרה? לאן אני רוצה להגיע? למה לקום? אני לא קם, אני נשאר. אני אומר כזה דבר, אני רעב, בא נעשה פרופורציה, אני לא אומר אני לא קם עד המוות, אם אני אהיה רעב אני אקום. אני רעב? למה אני קם? בא ניראה מחויב ואפשרי, בא נציב גבול, אם אני אהיה רעב אני אקום. אני מוכן לא למות, מוכן להזדהות עם הרצון שאומר לי לא למות. לא יודע, אולי יש פה משהו, אני מוכן לא להרוס את המשחק הזה לגמרי, אני מוכן להתחשב ברצון שלי שאומר לא למות. אבל רק בו, כל שאר הרצונות לא מעניינים אותי. אני קם בבוקר ושואל את עצמי, אני רעב? לא. אז למה אני קם? ואני מתחיל להתחרפן עם עצמי, אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה... מבחינתי אפילו לקום ולחזור. פה אני נשאר. יש לי מחשבה שאומרת, בסדר, לפחות אם אני נשאר במיטה לפחות אני אהפוך צד. בסדר הבנתי אשאר בחדר אבל תשנה משהו תחליף צד. לא מחליף צד! למה אני רוצה להחליף צד? שב פה! כואב לי הגב? לא. שב פה! למה אני צריך להחליף צד? מה קרה? מה רע בצד הזה? למה אני צריך להחליף צד?
הדבר הזה מכניס אותי לתחושות שעוד לא נתקלתי בהם.
רוב האנשים פשוט קמים ובורחים, אומרים עזוב אותי, תן לי ללכת לעבוד, תן לי לחפש משהו...
דימוי מרבי נחמן - כדי להגיע לחוכמה העליונה צריך לעבור את שבע החוכמות, ז"א לקחו את העולם וחלקו אותו לשבע חוכמות ואני צריך את שבע החוכמות לדעת כדי שאוכל להבין את החוכמה העליונה. ורבי נחמן אומר שמי שלומד את שבע החכמות האלה, בתוך השבע חוכמות האלה יש אבן נגף (יש מכשול) שהשבע חוכמות האלו כאילו גורמות שלא אצליח להגיע לחוכמה העליונה, הם כאילו קונטראס לחוכמה העליונה - החוכמה האמיתית, אבל אם אני... אז אני עובר את השבע חוכמות ומגיע לחוכמה העליונה. ברבי נחמן בכל הספרים שלו תמיד שהוא דיבר על השכל העליון הוא תמיד אמר שאני חייב להיות גיבור, חייב להיות חכם, חייב להיות עשיר, חייב להיות הכל.
מפת דרכים כמטפורה לרצו ושוב. ע"י הכללות בא"ס קיים גם רק אין משמעות, ועל ידי זה שגם יש משמעות קיים גם בריאה. וזה שקיימת גם בריאה היא גם הכללות בא"ס.
*שאני אומר "אני" למה אני מתכוון?
*מה הוא המחויב הראשון? האם ניתן להגדיר אותו? הרי בהגדרה הוא לא הראשון, כלום יחסי לפני הכלום.
*למה מבחינתי נברא העולם? חשוב להדגיש - לא מבחינת המאזין.
*מה זה אומר להעלות את היראה לשורשה ואיך אני מגיע לשם?
* להבין את חמשת הדברים שנבדל מדעו ממדענו.
נגיד תפוח, התפוח והאטומים שלו הם אותו דבר ברמה הפיזית, כאילו האטומים של התפוח הם המהות של התפוח - זה ברמה הפיזית.
ברמה הרעיונית, הם לא אותו דבר, יש את התפוח (כמושג) ויש את האטומים שלו, אז הם לא באותו מקום ובאותו זמן במובן מסויים.
הכי טוב - אין אפשרות שיהיה יותר טוב
הכי טוב יכול להתפרש שיש משהו דומה או יותר טוב מהכי טוב ויש אפשרות ליותר טוב מהכי טוב.
אין אפשרות ליותר טוב כפשוטו, אין אפשרות בכלל ליותר טוב. בנוסף, נטל ההוכחה על המתנגד, בשונה מ"הכי טוב" שבו נטל ההוכחה על המגדיר.
החוכמה תחיה את בעליה, אם תפעיל את מוח תרגיש חיים.
מה היא צורה שמחיה את עצמה? ולא הפך שמחיה את ההפך.
רבי נחמן אומר שיש שתי סוגי שכל, יש שכל שנקרא זער ענפין ויש שכל שנקרא עתיקה סתימאה.
זער ענפין - פנים קטנות
עתיקה סתימאה - עתיקה - זקן. סתימאה - סתום מלשון מוסתר.
מה זה נקרא עתיקה סתימאה מזה זער ענפין? רבי נחמן אומר שיש שתי שכלים, השכל של העולם הזה והשכל של העולם הבא.
מה זאת אומרת השכל של העולם הזה והשכל של העולם הבא? רבי נחמן אומר, יש שתי סוגי תפיסות, בעולם הבא, כשלבנאדם יהיה את השכל המשודרג, אז יהיה לו את השכל של עתיקה סתימאה, כרגע יש לו את השכל שנקרא זער ענפין. אם בנאדם לוקח את השכל שלו קיום ומשדרג אותו ומפעיל אותו ומאמץ אותו וכו... מה הדבר הכי גדול שהבנאדם יכול להבין בשכל האנושי שלו? אם הבנאדם יקח את השכל האנושי ויתאמץ עד הסוף, מה הדבר שהוא בסוף יגלה? הוא בסוף יגלה שהכל טוב ושהכל אחד, אין הבדל הכל טוב. אבל רבי נחמן אומר לי, מה שאני גיליתי לך לגבי מה שאתה תגלה בקצה של השכל של עצמך, זה זער ענפין. כי אם אני אבין שהכל טוב והכל אחד, אז אני אקבל שכל חדש שאני אבין דברים אחרת לגמרי ושהם כל כך לא קשורים לשכל שלי שאני לא יכול לספר לך עליהם. כלומר, רבי נחמן אומר, אם אני אשתמש בשכל שלי עד הסוף אני אגלה משהו מסויים, אתה רוצה לדעת מה תגלה? אז רבי נחמן אומר תראה, אני אגלה לך, אתה יודע מה תגלה בסוף? משהו מסויים, ואם אני חייב להגיד לך מה תגלה, אז אני יכול להגיד לך שבסוף אתה תגלה שהכל טוב והכל אחד ואין הבדל בין דבר להיפוכו ואין הבדל בין יש לאין, אבל זה לא מה שבאמת אתה תגלה, כי אחרי שתגלה את זה, אז אתה תגלה משהו אחר בכלל, שהוא כל כך לא נתפס שבכלל אין טעם להסביר לך אותו.
אני כזה סוד שגם כשאני מגלה אותו נשאר סוד.
זה כזה סוד שגם אם אני אגלה לך אותו הוא ישאר סוד.
אלו פניו של הבן השטני של אלוהים האמיתי ומחשבתו השיקרית.
"אלוהים" הוא הכל כולל הכל - גם ההגדרה הזאת מוגבלת מאחר שברגע שהגדרתי את "אלוהים" בהגדרה כלשהי יש אפשרות להפך של ההגדרה, מה שהופך כל "הגדרה" למוגבלת, כך שגם היא לא אלוהים - אלוהים האמיתי הוא לפני כל הגדרה. - מצד האמת, גם זו הגדרה.
המניפולטיביות של הסירטון:
* "אם אלוהים ברא הכל אז הוא ברא את הרוע, מה שמוכיח שאלוהים הוא רשע"
אם אלוהים הוא הכל, גם טוב וגם רע, אז הוא רע. כלומר במקום להצמד לשקר שאלוהים הוא טוב נצמדים לשקר שאלוהים הוא רע. מצד האמת, בהנחה שיש הבדל בין טוב לרע, אלוהים הוא כל הטוב וכל הרע.
* "בהתאם לחוקי הפיזיקה" אלוהים מחוקק החוקים, הוא כפוף לחוקים שלו עצמו?
ואם כן הוא השטן שמדמה עצמו לאלוהים האמיתי.
* "מה שאנחנו מגדירים כקור" מצד האמת זה לא קור ולא חום אלא פרוש סובייקטיבי שלנו למציאות. וזה ש"הצלחנו" ללמוד ולחקור את ה"חום", לא אומר שלא קיים "קור", הרי ללא קור לא תהיה משמעות לחום. כלומר, לא שייך להגדיר "חום" ולא על דרך השלילה "ולא קור". בנוסף, בהנחה שיש חום וקור, לא שייך לומר שאלוהים לא ברא את הקור.
* האור והחושך זהה לקור ולחום, בלבוש שונה: "אנחנו יכולים ללמוד את האור, אבל לא את החושך."
השקר צומח: "הרוע לא קיים, זה בדיוק כמו חושך וקור*"
והינה הנחה שמבוססת על שקר שמבוסס על שקר וכן הלאה...
* "אלוהים לא ברא את הרוע" שוב הבן השטני של אלוהים, מוגבל, שישנו משהו במציאות שהוא עצמו לא בראוֹ בשלמות - אלוהים לכל הפחות אחראי לברוא את האפשרות שיהיה העדר של טוב / שתהיה אפשרות של רע / אלוהים לא מנע מזה לקרות.
* "רוע הוא תוצאה של מה שקורה כשלאדם אין אהבה של אלוהים נוכחת בליבו"
לאחר הפרוט עד כה, מיותר להתייחס לשקר שמתפוגג מאליו.
ובכל זאת, שאלה שהיא כולה תשובה, ישנו משהו במציאות שהוא חסר רסיס מה, יתברך? כן, כל דבר, חי מצד עצמו, ואין שום אלוהים כלל.
אני לא מבין את עצמי עד הסוף. איך אתה יודע שאתה לא מבין את עצמך? מה אתה מבין את עצמך שאתה לא מבין את עצמך? כדי להבין שאתה לא מבין את עצמך אתה צריך להבין את עצמך ולהבין שאתה לא מבין. אז אם אתה מבין את עצמך, אז למה אתה אומר שאתה לא מבין את עצמך?
גם בתוכי יש המון אני ויש את האני הנמוך שהוא מבין חלקית את האני הגדול.
האם אני יודע מה הוא המחויב הראשון?
המציאות כל כך רוצה את מה שקורה כך שמה שקורה קורה.
שכל, משכיל ומושכל = הדבר שחושבים עליו, המחשבה והדבר שחושב, בלי אחד משלושתם לא יהיה שום משמעות לאף אחד מהם.
חשק חושק ונחשק
הכי חשוב בעולם... אם משהו חשוב... זה לבדוק את שינוי הרגשות בסיטואציות... ולהתבונן על המחשבות שמשנות את הרגשות
אלוהים = האמת המוחלטת - המצוי הראשון - המחויב הראשון
שאני נצמד לאמת במאה אחוז / שאני חושב מחשבה שהיא אמת במאה אחוז - אני בעצם חושב על אלוהים ואז אני חווה שאני אלוהים ואז אני חווה שלמות.
דבר ראשון אחפש את המחויבים שלי / הרצונות שלי
בשביל לעשות משהו צריך - רוצה, יכול, מבין
אל תהיה זקן - אל תחשוב שעכשיו זה המשך של הקודם, עכשיו זה אחד חדש, לא קשור לקודם.
כרגע אני פה לא כי באתי לפה אלא כי כרגע אני פה, כי משהו גורם לי להיות פה, אני עכשיו פה לא המשך של הקודם. הרצף הוא גם תחושה, גם תחושת הרצף היא משהו שמתהווה כרגע, גם תחושת הזמן והמקום מתהווים כרגע. לדוגמה, בנאדם בונה בית, הוא אומר, אתה יודע למה יש פה בית? כי אני בניתי, ז"א הוא חושב שעכשיו יש פה בית כי קודם הוא בנה אותו.
לא, קודם בניתי אותו כי משהו גרם לי לבנות אותו, עכשיו יש פה בית לא כי בניתי אותו, כי עכשיו יש משהו שרוצה שיהיה פה בית, ועכשיו יש משהוא שרוצה שאני אחשוב (אזכור) שאני בניתי אותו ז"א שזה בכלל לא קשור למה שהיה קודם. כל רגע של מציאות הוא בפני עצמו, הוא לא קשור לרגע הקודם. גם כרגע הרגע נולד.
(הסיבה לא קשורה לתוצאה?)
אני רוצה לזכות בשכל הנקנה - להכלל באין סוף
עיקר האדם הוא השכל - כ"א
אני רוצה להגיע למצב שעשרים וארבע שעות שאני לא מבדיל בין דבר להיפוכו
החלל הפנוי
פרדוקס המהות והצורה
האם כשיהיה לי את כל מה שאני רוצה אני ארגיש עדיין רע? (ישאר לי רצון?) האם זאת האמת? לא, מחוץ לשכל - לא אהיה קיים יותר. אולי מזה ארגיש רע.
ליקוטי מוהרן מתחיל בזה שצריך להסתכל בשכל שיש בכל דבר. מה רבי נחמן אומר בזה? אם ישאל אותך אדם, איכן אלוהיך? (בדימוי דתי) אם מישהו ישאל אותך, איפה איפה האלוהים שלך? מי ראה אותו בכלל? אז מה רבי נחמן אומר? "תומר לו, בכרך גדול שברומי" - נמצא בשוק שברומי. מה יש בשוק שברומה? יש שם אלילים. אז אם מישהו ישאל אותך איפה האלוהים שלך תמאר לו, אתה רואה שם איפה שמוכרים פסלים, שם הוא נמצא. כי האלוהים שלי נמצא בכל מקום. הוא לא נמצא בבית - כנסת, הוא לא נמצא בבית - מקדש, הוא נמצא בכל מקום. מה שרבי נחמן אומר, שבנאדם אסור לו להשתמש בתרוץ, אם שואלים אותו למה אתה לא מתפתח? אז הוא יגיד, תראה אין לי זמן אני עסוק אני צריך זה אני צריך זה.
רבי נחמן אומר, אסור לך לתרץ את זה. למה? כי מצד האמת, אתה יכול להתפתח דרך מה שאתה עושה. הוא אומר שבכל דבר יש רמזים, שאלוהים רומז לך (זה בטרמינולוגיה הדתית) וע"י הרמזים האלה אתה יכול להתקרב אליו. ברמזים שיש בכל דבר, בשכל שיש בכל דבר. עוד רבי נחמן אומר, שהאדם צריך לשים לב שהוא לא נופל לאיזה מלכודת, שהוא יגיד, בגלל שיש רמזים אז עכשיו אני כל הזמן מתעסק בזה ואז הוא בטעות יכול להתעסק בזה במקום השכל שבזה. הוא יכול ליפול לזה.
זה כמו דבר שיש בו סם חיים וסם מוות, גם וגם. עכשיו נגיד לדוגמה, תאוות של גוף, רבי נחמן אומר במובן מסויים שאם האדם הולך אחרי תאוות הגוף, האדם דופק לעצמו את הנשמה והוא אומר, אם אתה צדיק, אם אתה הולך אחרי הגוף אתה מחזק את הנשמה. רבי נחמן אומר, ליהנות מהאותיות, בטרמינולוגיה של רבי נחמן יש את האותיות ושהעולם נברא לפי אותיות ובכל דבר יש אותיות ומתחברים לאותיות שבכל דבר, אדם לא נהנה מהאוכל הוא נהנה מהאותיות של האוכל, מה זה האותיות? הכוונה, השכלים שיש שם.
עכשיו, אם בנאדם הוא מספיק חכם, אז זה לא משנה מה הוא עושה, אין שום הבדל מבחינתו בין להתעסק בזה או בזה, אין שום הבדל, ז"א זה אותו דבר לגמרי.
עכשיו, אם האדם לא חכם, שיזהר לא ליפול ללבוש החיצוני ומצד שני שלא יומר שהוא חייב להתנתק מהצד השני. כי האמת האמיתית היא, שבסוף צריך להיות בלבוש החיצוני והמבחן שלך הוא אם אתה יכול להיות בלבוש החיצוני, לדוגמה, המבחן לדעת אם אתה מאושר הוא להיות בדיכאון ולא לברוח מזה. מתי תהיה מאושר? ביום שתהיה בדיכאון ותוכל להיות מאושר ותגיד, אני בדיכאון ואני יכול להיות מאושר אבל אני בדיכאון כי כך בא לי, אני מאושר גם מליסבול.
לוגיקה - ע"פ הלוגיקה לא יכול להיות דבר והיפוכו, כל השאר יכול להיות. לוגיקה ודמיון זה אותו דבר, כל דבר שאני יכול לדמיין אותו הוא יכול להיות לוגית
היגיון -
איך אני בודק
איך אני שואל
איך אני מבין
נוסחה
הגבול שבבלי גבול הוא הרבה יותר בלי גבול שבבלי גבול
הסוף שבאין סוף / גבול יותר בלי סוף / גבול שבבלי סוף / גבול.
- הסוף שבאין סוף יותר בלי סוף שבבלי סוף
* אהבה נפולה - בנאדם רוצה לאהוב באמצעות צורה, פ
* האדם רוצה לאהוב את המציאות באמצעות צורה. ואז השאלה למה דוקא הצורה הזאת? מה יש בצורה הזאת שגורם ככ ליהנות? מה השכל שבדבר? מה ההיגיון?
* פוגע בשערה ולא יחטיא - להיות מדוייק.
שהייתי צעיר ולמדתי לבנות חשבתי שאני צריך ללמוד להחזיק פטיש, לא ידעתי שיום אחד אבנה בניינים בלי להחזיק פטיש, ועוד לא ידעתי שזה שלמדתי להחזיק פטיש יכול להיות גם החיסרון למטרה שלשמה למדתי.
האם רק אלה האפשרויות העומדות לרשותי?
גם בתאוות מלובש חסד ה, יתברך
* ישמע בזיונו, ידום וישתוק.
* דרך הכלום תגיע לאחד
* אם כשאתה אומר אני אתה מתכוון למשהו פרושו שיש את ההפך אם יש את ההפך פרושו שהוא לא מחויב
* כל שאלה שיש לי בראש אני צריך לחפש איך היא לבוש של היש והאין. כל השאלות שלי, בסוף הם בגלל שאני לא יודע אם יש או אין. השאלה: מה אני צריך לעשות כדי להיות מאושר, האם אני חווה שזאת שאלה של היש והאין? כשאני שואל שאלה אני יכול ברגע אחד להבין את מהות השאלה, אני צריך לנסות להבין איך אותה השאלה היא לבוש של היש והאין, כי משם אני מבין שזה הסוף. אני צריך להבין שאין הבדל בין יש לאין, אני צריך לראות במו עני שזה גם יש וגם אין, להבין שיש גם מהות אחת להכל ורק אחת וגם בו זמנית יש צורות, זה לא הגיוני אבל יש מהות ויש צורה בו זמנית
* "את זה תקבלו ממני, שלא להטעות את עצמכם, כי העולם הזה מטעה לגמרי, אל תתנו לעולם הזה להטעות אתכם. ואין לדאוג אם יהיה לו מעות אם לאו כי בין כך או בין כך יסיים את חייו בשווה.
ישמע בזיונו ידום וישתוק - להעלם - לרצות את המציאות.
לדון אדם לכף זכות
"הסודות מסתתרים בסיפורי מעשיות"
התחדשות נובעת מהפכים - דבר והיפוכו
"מעשה מתבואה משוגעת"
* תודעה היא העדר של אין תודעה
*
אני רוצה לא להבדיל בין דבר והיפוכו 24/7
האם למציאות יש סיבה?
מה היא מהות המציאות?
להיות מאושרת
להיות מסופקת
להיות הגירסה הכי טובה של עצמך
להשתפר
שלא יגמרו לי השאיפות
להבין דברים בצורה הנכונה שלהם
ליהנות
שבהוויה שלי ארגיש שהסביבה שלי נעימה, הסביבה - גם הפנימית וגם החיצונית.
שגם הסביבה שלי תרגיש כך
שיהיו לי עוד פגישות כאלה עם אלוהים
שבמבט לאחור אהיה מרוצה או יעלה על הציפיות שלי - שאהיה שלמה עם זה.
שלא ארגיש מחסור בזמן או מחסור ביכולת שזה בגדול מחסור במשאבים.
(מנסה להבין למה זה מרגיש לי לא בנח הפורום הזה)...
מוזר שלא עולים לי עוד דברים, כניראה בגלל שלא אני כותבת, תסמינים של הפורום, זה תרוצים.
האם אני יכולה לבקש על אחרים דברים זהים? אני לא יודעת... טוב, אם משאלותיהם טובות אז גם שמישאלותיהם יתגשמו.
ארייזר - שוורצינגר, תכנית להגנת עדים
פיטר פן
כאשר האדם חוקר את מהות המציאות, ברור לו לגמרי שמהות המציאות, היא לא הקיר שמולו. כי האדם מבין שהקיר שמולו, הוא לא מחייה ומהווה את כל המציאות כולה. ולמרות שמצד האמת, כאשר הצורה נכללת במהותה לגמרי, אז גם כל ישות סופית וכל צורה סופית, היא עצמה ההוויה של כל הצורות כולן, כי אין שום צורות. ואעפ"כ כאשר האדם מתבונן על הקיר מולו, הוא מבין שהקיר מולו הוא לא מהות המציאות כולה.
שורש כל הטוב שבעולם, הוא האחדות של המציאות, שהכל אחד והיש והאין הם אחד. כי כאשר הכל אחד, אין שום חיסרון ואין שום התנגדות, והוא טוב אמיתי, שלא נובע מצורה של נפרדות, אלא מעצם מהותה כאחדות.
בשכל האמיתי, הכל אחד ממש. דהיינו שהנפרדות והאחדות הם אחד ממש. ואז ממילא אין שום חילוק בין שכל לבין אמונה. כי בשכל האמיתי, אפשר להבין שהנפרדות היא נפרדות וגם אחדות בו זמנית. ואז אפשר להיות בנפרדות ובאחדות בו זמנית, ללא שום אמונה.
האמת רוצה שידעו אותה. כי להאמין במשהו שהוא אמת, זה שקר.
אני רוצה גם לאחרים
אני רוצה להרגיש טוב
אני רוצה להרגיש חיות
לחוות חוויות חיוביות וכו
נצא ממני...
מכוון שסביבי יש אנשים שיקרים לי אני רוצה בטובתם
יכולת לעוף, לראות את הכל מלמעלה
אני רוצה לחיות לעד
שהסובבים אותי יהיו איתי
בריאות... אושר (עושר לא צריך, כי יש עושר)
לראות את כל העולם, להיות בכל מקום בעולם, כל נקודה.
לדעת איפה מסתיים הייקום.
*שאני אהיה אלוהים
שתהיה לי שליטה מושלמת על הכל
ברגע שתהיה לי שליטה מושלמת אני אוכל להסיג את כל שאר הדברים.
ההנחיות של רבי נחמן:
* אין יאוש.
* בסוף יש משהו שמתהפך לטובה.
* אם תבין את כל מה שאתה יכול להבין, תבין משהו נוסף, חדש, אבל תקבל אותו רק שתבין הכל.
* תחפש את האמת.
מחויב שהחוויה יוצרת לה יותר טוב מרע, היא חושבת שמה שהיא חושבת או מדמיינת יצור לה יותר טוב מרע. הרצונות של האדם יוצרים לך את התחושה של האני
*כאשר אני נכנס לכלא ישר אחשוב איך אני יוצא מפה, כאשר אאבד תקווה / יפסיק להתחדש המוח יחזור לעבר, להסטוריה, איך נכנסתי לכלא. ברגע שיש התחדשות השכל מתמקד בהתחדשות, בעתיד (איך לצאת מהכלא)
התפתחויות / מהלכים / צעדים קדימה...
*נותן להם תחושת משמעות
*מראה - על מי נטל ההוכחה ומתי? להעביר את נטל ההוכחה על השכל ולא להצתדק בפני עצמך. כאשר האדם מסתכל במראה ואינו מרוצה ממה שהוא רואה כניראה שאינו מרוצה בעצמו מעצמו, ומאחר שכך, האדם מפיל על עצמו את חובת ההוכחה ומצתדק בפני עצמו. כמו שילד אינו יבין ו/או יצתדק ברגע שימתחו עליו ביקורת וכך חובת ההוחכה תהיה על מותח הביקורת, כך האדם יפיל את חובת ההוכחה על השכל שלו ולא על עצמו.
* להבין את חמשת הדברים שנבדל מדעו ממדענו
* אני רוצה לא להבדיל בין דבר והיפוכו 24/7 אם אני לא מבדיל בין דבר להיפוכו אני לא יכול להיות מודע לזה, שזה קורה אני לא יכול לדעת שזה קורה.
* להבין - מקיף למקיף עד אין סוף / אין הבדל בין יש לאין זה הסוף.
* לתרגל חקירת הנחות יסוד - המשחק נגמר בשאלה מה ההבדל בין יש לאין
* האם למציאות יש סיבה? סיבתי אקראי שמצטמצם לאקראי - סיבת עצמו
* מה היא מהות המציאות? אלוהים, אין סוף, סך כל הדברים... כלום / אחדות
* להבין את השכל במשיכה מינית, מה השכל של החיסרון בגבר והשלמתו באישה? ובהיפוך. אהבה נפולה - אהבה לצורה כהנגשה למהות
* למה הכל קורה? האחדות רוצה לבטא עצמה דרך הנפרדות.
* למה אני לא יכול להרגיש דבר והיפוכו בו זמנית?
* בשביל להרגיש משהו שלב א, אני צריך לדעת לזהות הבדלים בין דבר להיפוכו. ב, לזהות את הדבר ולזהות את היפוכו ג, להחליט אם אני בדבר או בהיפוכו.
* המהות של הדת היא להבדיל בין טוב לרע
תדע ערך עצמך - תדע שאתה אומר "אני" מה זה אומר מה מהות עצמך
להבין שהכל אחד זה נקרא לראות את אלוהים
המלך שהסתתר בתוך המדינה
האם פעם אחת הייתי באמת האובייקטיבית כפי מה שהיא ולא האמת הסובייקטיבית שלי?
כל זמן שאני לא מבין ששני הדברים (דבר והיפוכו) נכונים בו זמנית זה עצמו שקר - המחשבה שהאמת היא דבר מסוים ולא דבר אחר, זה עצמו שקר.
ליקוטי מוהרן ח"א כ"א ד
ויהי ידיו אמונה עד בא השמש - משה
פרוש: שמש זה שכל, עד שתבין בשכל תאמין בזה והאמונה עושה דילוג בין השיגעון להבנה.
השורש לרצון לשנות את המציאות (המקור לדחף לשנות את המציאות) - שבנאדם לא מרגיש בנח להרגיש טוב בלי להתאמץ. אם לבנאדם תהיה פקודה במוח שהוא יהיה מוכן להרגיש טוב בלי להתאמץ מיידית הוא היה רוצה את כל מה שקורה (במציאות) וזהו, ובגלל שהוא לא מוכן ליהנות בלי להתאמץ אז הוא כל הזמן מתאמץ שכאילו "אני לא יכול סתם ליהנות ממה שקורה בלי להתאמץ" כי אז מה יקרה? הוא ירגיש טוב בלי להתאמץ, ואז מה שקורה, המוח נותן פקודה לעשות את זה... את זה... ואת זה... ואז שיעשה את זה הוא ירגיש שמגיע לו לקבל, אבל סתם ליהנות ממה שיש הוא לא יכול.
להבין את חמשת הדברים שנבדל מדעו ממדענו
"אין לאדם לדאוג אם יש לו מעות או אם לאו, כי בין כך ובין כך יבלה את ימיו בשווה."
צמא לך נפשי כמה לך בשרי בארץ - ציה ועייף בלי מים
כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך.
מה היא הצלחה? מה יהיה אחרי שאצליח? - מי שלא רוצה להצליח הוא המוצלח, כי אם אתה עדיין רוצה להצליח אז עוד לא הצלחת.
מצליח זה מי שלא רוצה להצליח, אתה רוצה להצליח? אז אתה לא מוצלח, כי אם אתה מוצלח למה אתה רוצה להצליח?
אם בנאדם היה מבין שהאתגר שלו (מה שהוא הכי רוצה) זה לשנות את המציאות, אז ממלא הוא היה מרכז את כל המשאבים שלו לפתור את זה. הוא היה אומר, עכשיו אני עוזב את כל המשימות ועכשיו יש לי רק משימה אחת לפתור, אני רוצה לדעת מאיפה נובע הדחף לשנות את המציאות ואני רוצה להפטר ממנו. הוא כאילו אומר, הבנתי שיש לי איזה דחף לשנות את המציאות, שהוא מניע את כל התהליך של השינויים ועכשיו אני עוזב את כל המשימות ואני מתמקד בלהבין את הדחף הזה ונפטר ממנו. כי זה בעצם המחויב שלי, זה מה שמגביל אותי, זה הצוור בקבוק שלי, אם אני אפטר מהצוור בקבוק הזה אולי יפתח משהו חדש.
למה באופן יחסי אנשים מתאבדים יותר מפעם? כי עולם האנשים נמצאים יותר בדיכאון מפעם. פעם היה צורך לשרוד, אז היו עסוקים בלשרוד. היום אומרים, בסדר שרדתי, מה הלאה? לאן זה מוביל? ואז מתאבדים, כי לא רואים שמוביל לשום מקום, או שלא רואים לאיפה זה מוביל. ואם אתה נהיה עשיר אז בכלל אתה בבעיה קשה, כי אני אומר, בשביל מה אני עובד בכלל? ואני מת משיעמום ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אז מתאבדים, כי חושבים שאולי זה יגמר. מדובר בבעיות של עשירים, כי בנאדם שנהנה מהחיים הוא בנאדם שהוא עוד רעב, רק בנאדם רעב יכול ליהנות. - רק בנאדם רעב יכול ליהנות מהחיים.
אני מדבר על מצב שאני שבע, אני שבע ואני מנסה לנוח ולא מצליח, אז מה אומרים לי? תהנה. ליהנות ממה? יש לי הכל, ממה אני יכול ליהנות?
מצב שבו השגתי את כל המטרות, עכשיו אומרים לי, לך תהנה. ממה אני יהנה? אומרים לי, לך תטייל שמה. מה יש שמה? שמה תראה כך וכך. בסדר, אני אראה כך וכך ואז מה? ואז תהיה שם ואז תרצה לחזור הבייתה. אז הינה אני כבר בבית. וחוזר חלילה... למה בנאדם מפחד לנוח מה יקרה אם לא אעשה כלום? כי אם אני ארצה את המציאות כפי מה שהיא אני לא יהיה קיים יותר. אני כאילו אומר, יש אני, יש את המציאות. מה גורם לי להרגיש שאני קיים? בזכות זה שאני משנה את המציאות. אם אני אפסיק לשנות את המציאות ואגיד למציאות שאני מרוצה ממנה במאה אחוז, באותו רגע אני נעלם, אני הופך להיות כלום.
ז"א שבשביל לתחזק את הקיום של האני, האני כל הזמן שולח אותי לבצע משימות. וזה לא משנה מה יהיה בכלל במציאות.
אני קולט שיש לי פחד להעלם. יש לי דחף שאומר, אני קיים ואני חייב לשנות משהו, כי אם לא אשנה משהו אסכים עם המציאות אז בעצם אני יעלם, איך ידעו שאני קיים? (להעלם פרושו - שאני לא ידע יותר שאני קיים, אני יחדל מלדעת את קיומי) מה זה כאילו אומר? שאני בעצם רוצה לעשות לעצמי רע. למה? כי אם לא יהיה לי רע, איך אני אוכל להרגיש שאני קיים? המציאות כאילו אומרת לי - תגיד לי מה אתה רוצה אני אביא לך, אני עונה למציאות - לא משנה מה את תעשי, אל תתני לי את כל מה שאני רוצה, אם תתני לי את כל מה שאני רוצה אני מבטיח לך שאבקש משהו חדש / שונה. למה? כי אם היא תתן לי את כל מה שאני רוצה היא מאיימת עלי, היא תגרום לי לא להרגיש שאני קיים. ואז יש בי דחף פנימי שאומר, אוי ואבוי, המציאות הולכת להיות מה שאני רוצה, אני חייב לשנות משהו. נגיד אני רוצה משהו ואני מקבל מה שאני רוצה ופיתאום אני ממציא רצון חדש, למה המצאתי רצון חדש? למה נלחצתי? אני מתחיל לפחד, רגע אם יהיה מה שאני רוצה אני ירגיש שאני נעלם, אני חייב לדפוק משהו, חייב להרוס משהו, חייב לרצות משהו חדש.
ז"א הרצון לשנות הוא הרצון לצור חיסרון. ז"א שהקיום שלי מוגן ע"י הסבל שלי, הסבל הוא בעצם ההגנה של הקיום. ז"א אם יום אחד יגידו לי שיכולים לעשות שאני לא אסבול בכלל, אני אומר תיזהר, אל תעשה שאני לא אסבול בכלל, אם אני לא אסבול בכלל אני לא אהיה קיים, אני לא רוצה לא לסבול בכלל. מההבנה הזאת למה אני בכלל מתלונן שאני סובל? הסבל הוא בכלל מגן עלי, אם לא היה סבל לא הייתי קיים. ואז אני נמצא בלופ רציני.
ולמה הלופ נהיה יותר רציני? אני אומר לעצמי, אני קם בבוקר בשביל להפתר מהסבל ועכשיו אני מבין שהסבל מגן עלי ושבלי הסבל אני יהיה בבעיה יותר קשה ואם אני נפתר מהסבל אני אצור אחד חדש בשביל לשמור את קיומי. יש בזה דבר עוד יותר גרוע, אם אני אומר שהסבל שומר עלי אז עדיף כבר שאני לא אלחם בו, אם אני לא אלחם בו לא יהיה סבל, אם לא יהיה סבל אני לא יהיה קיים. אם הסבל שומר עלי, אז אני בכלל רוצה להרגיש רע, אם אני רוצה להרגיש רע אז זה כבר לא רע, אם זה לא רע זה כרצוני, אם זה כרצוני - אני לא קיים. אני חייב לרצות להרגיש רע ולהתכחש לזה שאני רוצה להרגיש רע. אני כאילו רוצה להרגיש רע אבל אני אומר למוח שלי שאסור לי להודות בזה, כי אם אני יודה בזה אני לא ירגיש רע ואני לא יהיה קיים, אז מה זה עזר לי להרגיש רע? לכן אני אומר כזה דבר, אני רוצה להרגיש רע, אני יתחיל לרצות רצונות וישבש את המציאות ואתלונן שהמציאות לא בסדר, אבל אז אני צריך לשכוח שאני רציתי את זה ושזה בכלל עוזר לי, כי אם אני אזכור את זה אני יהיה שלם עם המציאות, אם אני שלם עם המציאות אז אני כבר לא קיים. אז עכשיו שאני קם בבוקר, לנסות לשנות את המציאות או לא? אני מנסה לשנות את המציאות, אם אני אצליח לשנות את המציאות אז אני לא יהיה קיים ואם אני יקבל את המציאות איך שהיא אני גם לא יהיה קיים... אז מה לעשות איתה? אולי אנסה לשנות אותה קצת? אבל מה זה לשנות אותה קצת? אם אני רוצה לשנות אותה אז למה רק קצת? אני רוצה לסיים את המשימה, אז אני אומר טוב אני רוצה לשנות חצי, אבל רגע, כשאני ישנה חצי אני יהיה מרוצה? אם כן אני שוב בבעיה, אז אני אומר רק חצי אני רוצה לשנות, אבל לא, אם אני רוצה רק חצי לשנות מבחינתי זה השלם, כי אם אני רוצה לשנות חצי ואני ישנה חצי שוב אני נעלם, אז אני אומר לא, אני ירצה לשנות יותר ואני ישנה חצי, אז מה אני רוצה לעשות לעצמי רע? אם אני רוצה לעשות לעצמי רע בשביל מה אני רוצה לפתור את החצי הראשון? אז אם אני לא ירצה לפתור את החצי הראשון אז אני עוד פעם בלי רצון, אני עוד פעם נעלם. בקיצור, לא משנה מה אני בבעיה.
עכשיו שהגעתי למקום הזה אני יכול לחפש את האמת בלי שוחד. וצריך להיות האמת, אמיתי, ברור, צלול ומזוכך ובלי שום דופי. האמת לאמיתה.
אני רוצה להיות קיים?
הכל מתחיל מזה שאני בטוח שיש הבדל בין מה שישנו למה שאיננו ומפה מתחיל הלופ, יש הבדל בין מה שיש למה שאין, ואז אני יכול להיות קיים ואני יכול להיות לא קיים, ויש את המהות שלי והצורה שלי, ובשביל לשמור על הצורה אני צריך לשנות לצורה אחרת, ויש היתרון ויש חיסרון... ז"א שכל הלופ הזה נישען על הנחת יסוד שאומרת שיש הבדל בין יש לאין, כל הרצונות / מחשבות נשענות על ההנחת יסוד של היש והאין.
עכשיו אני צריך לבדוק באמת מה אני רוצה, כי פה עכשיו מבחינתי לשאול מה האמת זה לקחת את האופציה שאולי אין הבדל בין יש לאין, ואז נגמר כל הסיפור, אין יותר קיום, אין יותר רצונות... אין כלום, נגמר. צריך לקחת את האופציה. אני מפחד לבחור את האופציה כי אני מבין שאני מוותר על הכל, אבל אם אני שואל את השאלה הזאת ואיך שהוא אני לא מפחד, אני שואל את השאלה הזאת ויוצא מהצד השני ואז מסתיים לי הלופ. ואז לא איכפת לי קיים, לא קיים, כן רוצה, לא רוצה... זה כבר לא אומר כלום.
לא שאני קיים וזה לא אומר כלום, אני פשוט לא יודע את הדברים האלה. המוח שלי מפסיק לחשוב אני קיים? אני לא קיים? אני רוצה להיות קיים? אני לא רוצה להיות קיים? אני יודע שאני קיים? אין יותר את הדברים האלה, זהו. ואז שאני חוזר לפה, אני חוזר בדיוק לאותו לופ, יש לי רצונות, ואני רוצה להיות קיים, ואני רוצה להיות לא לא קיים, אבל אני כבר יודע לאיפה זה מוביל, אני כבר יודע בתוך תוכי שאין שאלה בכלל, שהמנגנון מאיים עלי ואומר לי "אתה שלי" אז אני אומר לעצמי, רגע, אני בכלל בטוח שיש הבדל בין יש לאין? ואז כאילו המנגנון נעלם, כי הוא לא יכול להתקיים בלי שאאמין שיש הבדל בין היש לאין.
ודבר נוסף, יש לי את כל הפרספקטיבות, שאני רואה שזה לא מחויב, אני מצליח לראות מה טוב מזה שרע לי, כי אם רע לי זה בכלל טוב כי זה דוחף אותי ללא להיות קיים ואם טוב לי זה בכלל מאיים עלי שאני לא אהיה קיים ורוצה להיות קיים. וכל זה מתחיל בזה שאני יושב על הכיסא ואני שואל את עצמי למה אני רוצה לקום.
יש שלב בחיפוש שהכל ניראה חושך בלי אופק לטוב.
כשאני חוקר ומעמיק אני מבין שאני לא באמת יכול למות, כי מתי אני חושב שאני יכול למות? נגיד אני אומר שאני אתאבד, מתי אני חושב שאני יכול להתאבד? כי אם אני פרמיטיבי לחשוב שאני זה הגוף שלי. אני הגוף שלי, אני אמות... זאת מחשבה ילדותית. אבל אם אני מבין שאני זה הקיום שלי, אז איך אני יהרוג את הקיום? איך אני יהרוג את מה שקיים? יש משהו שגורם לי להיות קיים, איך אפשר להרוג אותו? ואם אני מבין שאם אני אהיה קיים אז אני בבעיה אז אני בעצם לא יכול להתאבד כי לא משנה מה, אני קיים.
רוב האנשים מניחים שאם הם יעבדו הם יוכלו לנוח, וכל האנשים בטוחים שאם המציאות תהיה מה שהם רוצים הם יהיו מרוצים.
פחדים של אמרי
פחד שהמציאות תבזה אותי
פחד מנזקים בלתי הפיכים
פחד מאובדן / פגיעה בקרובים שלי
פחד ממוות
פחד שלא ירגישו אותי, שלא ירגישו אותי, שלא אהיה קיים במציאות של אחרים
הדבר הקרוב ביותר לגן - עדן (שעשוע עולם הבא) הוא המתקת הכעס ברחמים
לי אורי ואני עשיתיני
לאורך הדרך חשבתי שאין לי מספיק שכל להבין, ספגתי את האור מהשמש במחשבה לפתח את השכל, אולי קראתי לזה הקדמות.
קמתי עכשיו, שזוף מהשמש ומסוחרר מהחום. מה אני רוצה..? אין שאלה?
שקרן, יש לי אותי שמנחה מה לחשוב, לאן ללכת, איך לפעול ומה לעשות, מה אני חושב? מתנגד למציאות מעצם קיומי.
התבודות? דבקות? להעלם? לא יודע את זה? לא חווה את זה, אולי זאת חוויה, אני חושב שגם היא מלאה חסרונות.
מה האמת? מצד האמת, אני יכול לשאול את זה?
אני רוצה? אני שואל? אני אבין?
אני = התנגדות
הזמן עובר בלי לעבור
המקום משתנה בלי להשתנות
קיים / לא קיים
שורד...
למה אני רוצה להיות בעבודה?
למה אני רוצה להשאר לישון ולא רוצה לקום?
בסוף זה מוביל לשאלה, רגע, למה אני בכלל רוצה משהו?
וזה מוביל אותי לשאלה, מי אני?
וזה מוביל אותי למסקנה שהכל אחד.
וכשהכל אחד אין שום שאלה.
אני קובע את הכללים, אני מחליט מתי להתייחס לנפרדות לא הנפרדות תחליט מתי אני מתייחס לאחדות. זה כאילו הנפרדות נגד האחדות, אני קובע לנפרדות מתי אני אתייחס אליה לא הנפרדות תקבע מתי להתייחס לאחדות. אני אחליט מתי להיות עבד, לא העבד יחליט מתי לאפשר לי להיות מלך.
כל עוד לא הגעת לארץ ישראל, אל יתהלל חוקר כמפתח.
השאלה, היא הכלי שאוחז את התשובה.
ואי הידיעה, הוא הכלי שאוחז את הידיעה.
מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁטָּעַם בֶּאֱמֶת טַעַם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
הוּא יָכוֹל לְהַכִּיר בְּאַחֵר
אִם הָיָה אֵצֶל צַדִּיק עַל ראשׁ הַשָּׁנָה אִם לָאו
וְאִם אוֹתוֹ הַצַּדִּיק הוּא גָּדוֹל בְּמַעֲלָה אוֹ קָטָן
וְאִם הוּא צַדִּיק אֲמִתִּי אִם לָאו
אוֹ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ צַדִּיק
כִּי טַעַם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לְצַיֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַעַם שֵׂכֶל
כִּי רַק מִי שֶׁהוּא אִישׁ בּוּר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֵידַע זאת
אֲבָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מִשֵּׂכֶל
כְּגוֹן לוֹמְדִים שֶׁמַּרְגִּישִׁים מְעַט טַעַם הַשֵּׂכֶל בִּפְשָׁט וְקֻשְׁיָא כְּדֶרֶך הַלּוֹמְדִים
אוֹ חֲכָמִים בְּחָכְמוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם שֵׂכֶל
יְכוֹלִין לְהָבִין טַעַם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כִּי 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים'
וְטַעַם הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל בְּוַדַּאי יָקָר מְאד
לעלות מדרגה לדרגה
בנאדם צריך לברר את המדמה ולעלות מהמדמה אל השכל, לא לדמיין יותר כלום, לא לדמיין שום דבר בשום נושא, אם לא מדמיין שום דבר בשום נושא בעולם, לא יודע כלום, יוצא מהשכל...
מדמיין=חושב על משהו שלא באמת קורה
החוויה של "לא יודע" ו"כלום" (לפני הכלום היחסי - מה שאי אפשר לתאר - כלום, מגיע ולא מגיע) שונות
הלא יודע - מצב של לא משנה, כך / אחרת, דבר / היפוכו, "חוויה" של איזון = מה זה משנה...
כלום - זמן / מקום, יש / אין, קיים / לא קיים = אין הבדל. מצב רובוט / בורא.
חוויה בלא משנה - איזון
"חוויה" במגיע לא מגיע לכלום - מצב בו לא משנה מה קורה, נעלם וחוזור לאותה סיטואציה. מגדיל / מקטין כל תחושה / סיטואציה כפי "רצוני".
מטה ולא מטה - מגיע ולא מגיע
כדוגמת רצוא ושוב
אין הבדל אם יש הבדל או אין הבדל, לא - אין הבדל או יש הבדל או אין הבדל.
לא משנה אם משנה או לא משנה, לא - לא משנה או משנה או לא משנה.
אני יודע שאני לא יודע אם אני יודע או לא יודע וגם את זה אני לא יודע.
יודע שלא יודע אם יודע או לא וגם זאת לא יודע.
כשמצליח לא לנקום ולנטור מצליח כשאני נוקם ונוטר לא לכעוס על זה. יש מישהו שעשה לי משהו רע ואני לא יכול לסלוח לו? למה אני לא יכול לסלוח לו? כי הוא עשה נגד רצוני. ולמה אני רוצה את מה שאני רוצה? אני לא יודע בכלל. אז למה לא מסוגל לסלוח לו? מי אמר שזה רע בכלל?
יבוא יום שכל מי שעשה לי רע אוהב אותו. למה? כי אומר, בזכותו, הוא עזר לי להבין שהרצון שלי לא מחויב. למרות שזה לא ככ נכון, כי מה זה נתן לי תועלת? שאז לא יהיה לי רע. אבל אם אף אחד לא היה עושה לי רע לא הייתי צריך אף אחד שיעשה לי רע כדי להבין שזה לא מחויב.
צדיק נקרא - אוחז בשמיים ובארץ
הוא צריך להיות גם וגם, הוא צריך להיות מסוגל להראות לרשע שהוא הכי צדיק ולצדיק שהוא הכי רשע. מה זה אומר? אם יש צדיק שמושך עצמו רק לאין הבדל, הוא לא יכול להיות מסוגל להסביר את זה לאחרים. למה? כי אחרים מדברים שפה אחרת והוא כבר דובר שפה אחרת. אבל, אם זה צדיק שגם מבין את ה"אין הבדל" אבל הוא גם מתעסק בזה, והוא לא כאילו לצאת ידי חובה. נוקם ונוטר פרושו שהוא נהנה מהמשחק, הוא לא יוצא ידי חובה. למה? כי יש אנשים שהם "רוחניים" שהם אוכלים, למה הם אוכלים? הם אומרים "אני חייב לאכול". אבל נוקם ונוטר זה מבטא שאני נכנס לתוך הנפרדות גם בלי שאני חייב. נוקם ונוטר זה כאילו כעס באקסטרה. וזה לא סתם כועס זה אפילו שומר את הכעס, אפילו רואה מה טוב בזה. זה נקרא להחיות מתים, כי רבי נחמן הסביר המון פעמים שלעתיד לבוא יהיה תחיית המתים, רבי נחמן אמר בליקוטי מוהר"ן שיהיה תחיית המתים, שיהיה נחיה אצל כל אחד השיפלות שלו, ז"א שבכל אחד ואחד יש בתוכו כלום שהכלום שבתוכו מת ובתחיית המתים הכלום שבתוכי מתעורר. רבי נחמן אמר שמי שמתקרב לצדיק אמיתי מתחיל לקבל כבוד ועיקר הכבוד זה שיפלות, ככול שאני מרגיש יותר שפל כך הסימן שקבלתי יותר כבוד והתקרבתי לצדיק יותר אמיתי. מה זה שיפלות? אם סתם מרגיש אהבל זה נקרא שמתקרב לצדיק אמיתי?
מה הכוונה? שיפלות זה מקום שאני יוצא מחוץ להגדרות. אם אני מתמקרב ל"צדיק" / "מורה" / "מישהו" ואני יוצא ממנו בתחושה שאני חכם אז קבלתי גאווה, אם אני מתקרב ל"צדיק" ויוצא ממנו בתחושה שאני טיפש אז לכאורה קבלתי שיפלות, זה גם כן גאווה, גם להיות טיפש זה גאווה. השיפלות זה מקום שאני לא חכם ולא טיפש, אני כלום בכלל. רבי נחמן מסביר שבתחיית המתים השיפלות תחייה, ז"א שהמקום של האין הבדל יחייה, שזה האור אין סוף שמאיר בכל העולמות. שזה ניקרא שמי שלא מבין את זה אינו יודע מפני מה הוא שמח. מז"א לא יודע מפני מה הוא שמח? כי מי שמבין את זה יודע שבכל פעם שאני שמח אני שמח להתקרב למקום של האין הבדל. מי שמבין את זה יודע שהשמחה נובעת מכך שאני מגלה את האין הבדל שבתוך היש הבדל. לגלות את השקט שברעש. לנקום ולנטור זה השג, הצדיק אומר, טוב לי מזה שאני נוקם ונוטר ואני רוצה להמשיך לנקום ולנטור ורבי נחמן אומר שמי שלא מבין את זה אינו יודע מפני מה חולקים עליו - הוא לא מבין למה המציאות נגד רצונו. למה? כי הוא לא מבין מה טוב בסבל, אבל אם אני מבין מה טוב ברע אז אני אפילו בוחר להיות נוקם ונוטר. כולם יכולים לנקום ולנטור, השאלה האם רוצים להפטר מזה או מרגישים שלמות למרות שאני ממלא עצמי בכעס, זה כאילו הכי טרוף, שאני כועס ואני שלם עם זה שאני כועס.
אם מצליח לא לנקום ולנטור מצליח לא לכעוס על זה שנוקם ונוטר.
מה זה נקמה? לעשות למישהו רע.
מה המהות של לעשות למישהו רע? לעשות רע למשהו.
מה המהות של לעשות רע למשהו? לשנות משהו. אם אני לוקח משהו ומשנה אותו זה נקרא שעשיתי לו רע, במובן מסויים. נגיד שאני אוכל אני עושה רע לרעב. לכאורה, כל פעולה שאני עושה זה רע. אני עושה רע לקיים ומשנה לחדש. נגיד, אני עומד פה ואני הולך לשם, בעצם עשיתי רע לצורה הנוכחית, השמדתי אותה ויצרתי צורה חדשה.
מה זה לעשות למישהו רע? לעשות משהו נגד רצונו.
אם אני אוכל אני נוקם ברעב, אני משמיד אותו, זה רע לרעב וטוב לשובע.
כל פעולה טובה למה שיצא ממנה ורעה למה שנזוק ממנה.
ההבדל בין הקבלה לרבי נחמן:
שרבי נחמן אומר, רק מי שהוא נוקם ונוטר הוא יכול ללמד ורק בזכות זה הוא יכול ללמד, אם הוא לא נוקם ונוטר הוא לא יכול ללמד. למה? כי הנוקם ונוטר מבטא דבר והיפוכו - שהוא גם באין הבדל וגם ביש הבדל. אם הוא בורח לאין הבדל הוא לא יכול ללמד / לעזור. כי מי שאין אצלו באמת הבדל גם לא הכפת לו להיות ביש הבדל. צריך להיות גם וגם.
איך לחקור אם אין הבדל בין יש הבדל לאין הבדל? לקחת דבר שאני מבדיל ולשאול האם אני בטוח שיש הבדל, אולי אין הבדל?
לדוגמה: פה יש לי, פה אין לי ואז אני אומר: איך אני בטוח? אולי זה אותו דבר? ואז אגיד, לא זה לא יכול להיות אותו דבר. אולי זה כן אותו דבר? אגיד, זה לא יכול להיות. אולי זה כן יכול להיות?
אם אעשה את זה מספיק זמן ואגיד, מה האמת? מה האמת? אני באמת בטוח שיש הבדל? לא יודע. אז ללא יודע הזה קוראים אין הבדל. זה לא אומר שאין הבדל, זה אומר שאני לא יודע שיש הבדל.
זה לא - אני יודע שאין הבדל, אין הבדל. זה - אני לא יודע שיש הבדל. אז יכול להיות שיש, יכול להיות שאין, לא יודע כלום. זה כאילו יצאתי מהידיעה, זה כאילו אני לא יודע כלום. אז אני גם יודע שאין הבדל, שזה נקרא - יודע שאין הבדל.
זה שאני רואה שאני לא באמת יודע להוכיח לעצמי שיש הבדל זה משחרר אותי מההבדל.
נניח שעכשיו אני נכנס לחדר ומישהו אומר לי: עכשיו ניתן לך פקודות, ואז משמיעים לי קלטת במונגולית ואני שומע קלטת במונגולית שאומרת לי מילים, מה אני עושה עם המילים האלה? כלום. אז מה עזר לי ששמעתי את המילים? כלום. הייתי אומר שמבחינתי לא היו משמיעים לי כי מבחינתי אין לזה משמעות. למה? כי אני לא יודע.
אותו דבר שהמוח שלי מדבר ואומר לי, תקשיב אתה צריך כך וכך... אני אומר, אני לא מבין בזה, אולי זה נכון אולי זה לא נכון, אולי יש מטרה, אולי אין מטרה? אני לא יודע כלום בכלל, לא יודע שום דבר. אז אני מרחף, מחוץ לעניין. סוג של... בתנאי שאני לא יודע כלום, אם אני יודע קצת אז אני בקונפליקט, מה זה ידפוק לי פה? מה זה ידפוק לי שם? אם אני לא יודע כלום גם לא יכול להדפק שום דבר. בסוף גם אפשר לשחק וגם כשיש לי שאלה ואני רוצה פיתרון אני אומר, רגע אני באמת יודע בכלל שיש שאלה? אני לא יודע שיש שאלה, אני לא יודע שאני רוצה את זה, אני לא יודע שאני לא רוצה את זה, לא יודע שזה טוב, לא יודע שזה רע, לא יודע כלום בכלל. כשפעם אחת אני רואה באמת שאני לא יודע, אני זוכר את זה שאני לא יודע.
אם מישהו בטוח שהוא רוצה משהו מסויים, אם פעם אחת היה שואל עצמו, למה? למה אני באמת רוצה את זה? והיה חוקר וחוקר, באמת היה רואה שלא רוצה את זה בכלל. והיה רואה / חווה שלא יודע את זה בכלל, אני באמת לא יודע שאני רוצה את זה. קודם כל היה מרחף מבחוץ, ועכשיו אם חוזר פנימה ואומר אני רוצה את זה... בסדר, אבל אני יודע שאני לא באמת יודע את זה, סוג של זיכרון כזה, אני לא באמת בטוח שאני רוצה את זה בכלל. אני כאילו בתוך המשחק ואני חווה אותו מבחוץ. זה כאילו אני משחק אבל זוכר, זה רק משחק. למה זה רק משחק? כי אני לא באמת יודע. וכך אני יכול לתמרן עצמי ללא יודע, או להשאר באמונה = שקר.
אלוהים = אין סוף = סך כל הדברים = כלום - כלום לפני כלום עם היפוך של משהו = ללא הגדרה - זאת הגדרה = אילו היו יודעים את כל הנמנעים של הדבר, היו יודעים את מהותו, למרות שלא ראו אותו מעולם. כלומר, על ידי הידיע של מה הוא לא יודעים בצורה הפוכה מה הוא כן. שיחות הרן צ"ג: כי הוא אור אחד פשוט - יש פה משהו אחד שאי אפשר להחזיק אותו, כי אם זה היה משהו אחד קטן אז כאילו היה אפשר להחזיק אותו מבחוץ, אבל זה משהו אחד שאין לא הפך אז אי אפשר להבין אותו כי אין לו הפך.
מצד האמת זוגיות זה דבר מזוייף (צורה אפשרית ולא מחויבת) זה לא אמיתי, זוגיות זה להתפשר, מחשבה שאומרת למה להתפשר בלי זוגיות, אני אומר למה להתפשר על זוגיות? זה הדבר המזוייף. זוגיות זה חיקוי זול של אהבת המציאות. כמו מחשבה שאומרת, אני רוצה זוגיות. אני אומר, אני ממש לא רוצה זוגיות. כמו מחשבה שאומרת, אני לא רוצה לשקר לעצמי שטוב לי בלי זוגיות, אני רוצה את הדבר האמיתי, את הזוגיות. אני אומר אותו דבר, לא לשקר ולהגיד שטוב בזוגיות, אני רוצה שיהיה לי טוב אמיתי כלפי כל המציאות. השאלה איך עושים את זה? כמו שקשה להשיג זוגיות קשה להשיג את אותו עוצמה בלי זוגיות. אבל זוגיות או כל שטות אחרת זה זיוף של המקורי.
גם בתאוות מלובש חסד ה, יתברך - אלוהים מגלה לי את האהבה שלו כלפי באמצעות תאוות. אלוהים רוצה שאוהב אותו, בשביל לאהוב אותו אני צריך לרצות לאהוב אותו, אני צריך להתאמץ, איך בכלל ארצה לאהוב את אלוהים? אלוהים נותן לי אהבה דרך משהו ואז לוקח לי אותה ואז "תשיג את האהבה גם בלי הדבר". זה כמו שנותנים לילד צעצוע ואז הוא ממש רוצה את הצעצוע ולוקחים לו את הצעצוע ואומרים לו תעבוד וניתן לך את הצעצוע. נותנים טעימה ואז לוקחים ואומרים תשלם ותקבל - את האמיתי.
אלוהים רוצה שתמיד תהיה לי תחושת אהבה - התחושה הכי יפה של זוגיות, ואני תמיד צריך שיהיה לי את זה בחיים, גם שמישהו מתעלל בי.
איך בכלל אדע לשאוף לזה? איך אדע שצריך לשאוף לכל כך טוב? אז אלוהים נותן זוגיות, אלוהים נותן משהו כיף ואז לוקח את זה, ואז - אם אני טיפש, אומר - טוב אני רוצה עוד פעם זוגיות ואז אלוהים יקח לי את זה... עד שאקלוט, באמת אני רוצה את התחושה של הטוב, ואז אעבוד להשיג את התחושה של הטוב ואשיג אותה!
איך משיגים את התחושה של הטוב? השאלה היחידה שצריך לשאול, איך בנאדם יכול להשיג את התחושה של זוגיות כלפי כל דבר בעולם?
כלומר, למצוא זוגיות ואת אותה תחושת הטוב להרגיש כלפי כל אחד.
כלומר, אני בעד למצוא זוגיות, אבל את אותה תחושת הטוב בזוגיות להרגיש כלפי כל אחד.
זוגיות מתנהלת בין שתי ישויות בתוך המציאות, בנאדם + בנאדם = זוגיות. אני יכול לנהל זוגיות בפורמאלי כלפי כל המציאות. אני רוצה לצאת לדייט עם מישהי? הינה אלוהים יוצא איתי לדייט. אני רוצה לדעת איך הוא נראה? אסתכל סביבי, כך הוא ניראה. אני רוצה לדעת מה עובר עליו? אבדוק מה אני מרגיש, זה מה שעובר עליו.
אני בפגישה עם אלוהים, מה קורה בפגישה? אני שואל את אלוהים, תספר לי עליך? אני שואל את המציאות, תספרי לי על עצמך? אני רוצה להכיר את המציאות, איך את חושבת? מה את אוהבת לעשות? מנסה להבין, לפי מה המציאות פועלת? מה האינטרסים שלה? מה מעניין אותה בחיים? אני מכיר את המציאות שאני חי בה שאני באינטרקציה איתה.
במקום להכיר מישהי במציאות, אני מכיר את המציאות שהיא חלק ממנה. כשמכירים את המציאות מנהלים אינטרקציה איתה. קודם כל מידע אינפורמטיבי, בת כמה? מה עושה ביום יום? מה עושה בבוקר? אך מחליטה החלטות? מה טוב לך? מה רע לך? איזה מוזיקה אוהבת? לשאול את אלוהים...
התשובות לפי מה שקורה סביבי, נגיד שיש לי שאלה, פיתאום מישהו אומר משהו, זה בעצם אלוהים נותן מסר דרך התשובה.
לחשוב בגדול, למה לי להסתכל על איזה פסל ולהגיד אני רוצה את הפסל? אני מסתכל על הכל כישות אחת. אני בדייט של החיים שלי עם המציאות - אלוהים. כל דבר שקורה במציאות הוא כמו סרט שאלוהים לוקח אותי אליו. אני שואל את אלוהים, אתה מניאק? שאתה עושה כך וכך וכך... עונה לי, לא בוא אסביר לך ותבין. בסופו של דבר אני מבין מה קורה בברדק הזה שנקרא מציאות.
אחרי הבנה של פעם אחת, מה זה הדבר הזה? התחלתי ליהנות ממנו. מספיק פעם אחת, פחות מאלפית השניה. פעם אחת להבין מה זה "אני" אני רוצה זוגיות... מה זה "אני" בכלל?
המטרה שלי לשנות משהו בחשיבה, לשנות משהו בכיוון. לשנות את המיקוד המחשבתי.
הבנה שאני בדייט 24/7 עם אלוהים, גם כשאני חולם אני בדייט עם אלוהים, כל מה שקורה בחלום זה הוא עושה. הוא איתי באינטרקציה כל הזמן.
שמישהו מדבר אלי זה כמו, שמישהו שולח לי פרחים, כמו שמישהו זורק עלי בייצים. אלוהים עושה לי את האינטרקציות האלה דרך העולם.
רבי נחמן אומר בתורה א,: בנאדם צריך להסתכל בשכל שיש בכל דבר ולהוציא מזה רמזים להתקרב לאלוהים. להתקרב לאלוהים פרושו, להגיע למצב של אהבה שבדעת. פעם הייתי אלוהים ובשורש אני אלוהים. כמו שאלוהים אוהב את עצמו כך אני צריך לאהוב את עצמי. כמו שאלוהים אוהב את המציאות כך אני צריך לאהוב את המציאות.
איך מגיעים לזה? הספר של רבי נחמן מלא בעצות כאלה... לדוגמה, רבי נחמן כותב: מי שרוצה שיתגלה לו טעם התורה סודות אור הגנוז, צריך להעלות את מידת היראה לשורשה. מה ז"א? בנאדם צריך להגיע למצב שהוא לא מפחד משום דבר בעולם. רבי נחמן מתחייב, אם תגיע למצב ששום דבר בעולם לא מפחיד אותך, אתה תחווה את האהבה שבדעת, אז יתגלה לך האהבה שבדעת. אז תאהב את כל העולם כמו שאלוהים אהב את כל העולם לפני שהוא ברא אותו.
שזה אומר - הוא עצמו.
לדוגמה: אנשים רוצים זוגיות בשביל לא לפחד, אחד הדברים שזוגיות נותנת זה ביטחון, ביטחון רגשי, לא להיות לבד. ז"א רבי נחמן אומר: מה שמניע לרצות זוגיות, אחד הדברים זה הפחד. ורבי נחמן אומר, אם תצליח להפטר מכל הפחדים אז תחווה אהבה מוחלטת כלפי כל העולם.
יש מלא עצות, אבל בנאדם צריך להיות אמיתי, מה הוא באמת מחפש? הוא רוצה ללכת על הדבר המקורי או ללכת על איזה תחליף זול?
"אייה מקום כבודו" אני רוצה לחזור בתשובה, אשאל איך לחזור בתשובה, זה הדרך. אני רוצה להשיג משהו אשאל איך להשיג אותו, זה הדרך. לא צריך שום דבר, רק תרצה תגיע. אקום בבוקר ואומר, אני רוצה... כלומר, אקח את כל האובססיה, את כל האנרגיות הנפשיות שלי ואתמקד "שם" זה הדבר הכי קשה לי הכי מפחיד אותי? שם אתמקד. אם זאת האמת אלך על האמת עד הסוף. לאכול, חייבים. לשתות, חייבים. לעבוד כדי לאכול, חייבים. אבל חוץ ממה שחייבים, מאה אחוז מהמשאבים שלי מוקדשים לפתור... הפיתרון מתחיל בעצם זה שמפנים משאבים לצורך כך. לא אזלזל בזה ואקפוץ לשלב הבא. פיתאום מגלא אין סוף אפשרויות לפיתרון. לדוגמה - מה שאני עושה עכשיו, לחקור. אני מדגיש שההבנה היא מכך שאני מקדיש לזה את המשאבים.
במקום לחפש צורה - מחפש תחושה. במקום לחפש משהו כללי מחפש מה בדיוק אני רוצה. הדבר הספציפי בדבר הספציפי... ממוקד, מקדיש את האנרגיה שלי למיקוד. במקום להתפזר על אלף נושאים, לוקח דבר אחד ומתמקד בו. שאני קם בבוקר יש לי דבר אחד. זה קריטי, המשאבים הנפשיים צריכים להיות ממוקדים בדבר. בלי זה אי אפשר לעבור לשלב הבא. אם לא כל המשאבים שלי הנפשיים ממוקדים בדבר אחד, אם עדיין אני רוצה דברים אחרים... אז אני לא אפרוץ. צריך את כל המשאבים להשקיע שם, בנקודה אחת. התחייבות של מאה אחוז, כשבנאדם רוצה משהו במאה אחוז! באותו רגע הוא מקבל את זה. אני ממקד במה תלוי היכולת להשיג משהו - בכך שאצליח למקד אל כל היכולת שלי בדבר אחד. כשמצליח פעם אחת לקחת את כל הכוח רצון ולהגיד אני רוצה x באותו רגע מקבל את x. ע"י הבנת עצמי אני מתמקד, ואם במאה אחוז רוצה... מקבל!
רבי נחמן אמר: קח את היד שלך, סתכל עליה, אם תרצה במאה אחוז שיהיה פה כסף יהיה פה כסף. בתנאי שבמאה אחוז תרצה, שכל כוח הרצון שלי יהיה ממוקד ברגע אחד רק בדבר אחד. זה כאילו לקחת את כל האנרגיה של העולם ולתת אותה בנקודה אחת, זה כמו המפץ הגדול. כל האנרגיות שלי את כל מה שאני רוצה לנקודה אחת.
שזה חוזר ללהיות אמיתי, שבאמת ארצה את זה, שכל כך ארצה את זה, שכל שאר הדברים שבעולם יאבדו את המשמעות שלהם. או שאני מקבל את x או שאין שום משמעות לחיים שלי. שזה אומר שאני באמת רוצה, כי אם באמת רוצה משהו כל השאר מאבד את המשמעות. אם אומרים, אני מאוד רוצה את זה אבל אני מוכן להתפשר על חיקוי זול, אז אני לא באמת רוצה את זה. לא! אני רוצה אחת ולתמיד לפתור את הדבר בשורשו ועד שלא נפתר בשורשו אין שום משמעות לחיים שלי בשום דרך.
זה מראה שאני באמת רוצה, כי אם אני אומר, אני באמת רוצה אבל בינתים אני אעשה עוד דברים - אז לא באמת רוצה.
התחושה הכי טובה שיכולה להיות לך הי פעם, תחשבי שאת מרגישה הכי רע בעולם, הכי חסר לך בעולם... ואז את מקבלת מילוי של מה שרצית.
יש משהו שיכול להיות יותר טוב מזה מצד ההגדרה?
לאן אני קם? לא אני הולך, הולך... בא נחפש מה לעשות, בא נדליק מחשב, בא נצא לטייל, לאיפה? מה? מה? למה אני לא יכול להשאר במיטה? למה? מה יש לי? זה לא כוח החיות, זה כוח המוות, כוח החיות זה הכוח שאומר טוב לי פה במיטה. מה יש לי לחפש כל הזמן? לא לא, לך לשם... בסדר, סיימתי לישון, בא נלך לשם... סיימתי שם? בא נלך לשם... סיימתי שם? התעייפתי? בא נלך לישון. סיימתי לשון? קמתי? טוב לא רוצה לישון. טוב, בא נלך עוד פעם לשם... מה יש לי ללכת לשם? ראיתי כבר אתמול שאין שם כלום, תמשיך לישון. תשאר במיטה.
אני קם בבוקר פותח את העניים ואומר לעצמי, בסדר, עכשיו תקום. כאילו קופץ לי קום. אני אומר לעצמי, למה לקום? למה לקום?! לאיפה לקום? לאיזה פעולה? איזה מטרה? לאן אני רוצה להגיע? למה לקום? אני לא קם, אני נשאר. אני אומר כזה דבר, אני רעב, בא נעשה פרופורציה, אני לא אומר אני לא קם עד המוות, אם אני אהיה רעב אני אקום. אני רעב? למה אני קם? בא ניראה מחויב ואפשרי, בא נציב גבול, אם אני אהיה רעב אני אקום. אני מוכן לא למות, מוכן להזדהות עם הרצון שאומר לי לא למות. לא יודע, אולי יש פה משהו, אני מוכן לא להרוס את המשחק הזה לגמרי, אני מוכן להתחשב ברצון שלי שאומר לא למות. אבל רק בו, כל שאר הרצונות לא מעניינים אותי. אני קם בבוקר ושואל את עצמי, אני רעב? לא. אז למה אני קם? ואני מתחיל להתחרפן עם עצמי, אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה... מבחינתי אפילו לקום ולחזור. פה אני נשאר. יש לי מחשבה שאומרת, בסדר, לפחות אם אני נשאר במיטה לפחות אני אהפוך צד. בסדר הבנתי אשאר בחדר אבל תשנה משהו תחליף צד. לא מחליף צד! למה אני רוצה להחליף צד? שב פה! כואב לי הגב? לא. שב פה! למה אני צריך להחליף צד? מה קרה? מה רע בצד הזה? למה אני צריך להחליף צד?
הדבר הזה מכניס אותי לתחושות שעוד לא נתקלתי בהם.
רוב האנשים פשוט קמים ובורחים, אומרים עזוב אותי, תן לי ללכת לעבוד, תן לי לחפש משהו...
דימוי מרבי נחמן - כדי להגיע לחוכמה העליונה צריך לעבור את שבע החוכמות, ז"א לקחו את העולם וחלקו אותו לשבע חוכמות ואני צריך את שבע החוכמות לדעת כדי שאוכל להבין את החוכמה העליונה. ורבי נחמן אומר שמי שלומד את שבע החכמות האלה, בתוך השבע חוכמות האלה יש אבן נגף (יש מכשול) שהשבע חוכמות האלו כאילו גורמות שלא אצליח להגיע לחוכמה העליונה, הם כאילו קונטראס לחוכמה העליונה - החוכמה האמיתית, אבל אם אני... אז אני עובר את השבע חוכמות ומגיע לחוכמה העליונה. ברבי נחמן בכל הספרים שלו תמיד שהוא דיבר על השכל העליון הוא תמיד אמר שאני חייב להיות גיבור, חייב להיות חכם, חייב להיות עשיר, חייב להיות הכל.
מפת דרכים כמטפורה לרצו ושוב. ע"י הכללות בא"ס קיים גם רק אין משמעות, ועל ידי זה שגם יש משמעות קיים גם בריאה. וזה שקיימת גם בריאה היא גם הכללות בא"ס.
*שאני אומר "אני" למה אני מתכוון?
*מה הוא המחויב הראשון? האם ניתן להגדיר אותו? הרי בהגדרה הוא לא הראשון, כלום יחסי לפני הכלום.
*למה מבחינתי נברא העולם? חשוב להדגיש - לא מבחינת המאזין.
*מה זה אומר להעלות את היראה לשורשה ואיך אני מגיע לשם?
* להבין את חמשת הדברים שנבדל מדעו ממדענו.
נגיד תפוח, התפוח והאטומים שלו הם אותו דבר ברמה הפיזית, כאילו האטומים של התפוח הם המהות של התפוח - זה ברמה הפיזית.
ברמה הרעיונית, הם לא אותו דבר, יש את התפוח (כמושג) ויש את האטומים שלו, אז הם לא באותו מקום ובאותו זמן במובן מסויים.
הכי טוב - אין אפשרות שיהיה יותר טוב
הכי טוב יכול להתפרש שיש משהו דומה או יותר טוב מהכי טוב ויש אפשרות ליותר טוב מהכי טוב.
אין אפשרות ליותר טוב כפשוטו, אין אפשרות בכלל ליותר טוב. בנוסף, נטל ההוכחה על המתנגד, בשונה מ"הכי טוב" שבו נטל ההוכחה על המגדיר.
החוכמה תחיה את בעליה, אם תפעיל את מוח תרגיש חיים.
מה היא צורה שמחיה את עצמה? ולא הפך שמחיה את ההפך.
רבי נחמן אומר שיש שתי סוגי שכל, יש שכל שנקרא זער ענפין ויש שכל שנקרא עתיקה סתימאה.
זער ענפין - פנים קטנות
עתיקה סתימאה - עתיקה - זקן. סתימאה - סתום מלשון מוסתר.
מה זה נקרא עתיקה סתימאה מזה זער ענפין? רבי נחמן אומר שיש שתי שכלים, השכל של העולם הזה והשכל של העולם הבא.
מה זאת אומרת השכל של העולם הזה והשכל של העולם הבא? רבי נחמן אומר, יש שתי סוגי תפיסות, בעולם הבא, כשלבנאדם יהיה את השכל המשודרג, אז יהיה לו את השכל של עתיקה סתימאה, כרגע יש לו את השכל שנקרא זער ענפין. אם בנאדם לוקח את השכל שלו קיום ומשדרג אותו ומפעיל אותו ומאמץ אותו וכו... מה הדבר הכי גדול שהבנאדם יכול להבין בשכל האנושי שלו? אם הבנאדם יקח את השכל האנושי ויתאמץ עד הסוף, מה הדבר שהוא בסוף יגלה? הוא בסוף יגלה שהכל טוב ושהכל אחד, אין הבדל הכל טוב. אבל רבי נחמן אומר לי, מה שאני גיליתי לך לגבי מה שאתה תגלה בקצה של השכל של עצמך, זה זער ענפין. כי אם אני אבין שהכל טוב והכל אחד, אז אני אקבל שכל חדש שאני אבין דברים אחרת לגמרי ושהם כל כך לא קשורים לשכל שלי שאני לא יכול לספר לך עליהם. כלומר, רבי נחמן אומר, אם אני אשתמש בשכל שלי עד הסוף אני אגלה משהו מסויים, אתה רוצה לדעת מה תגלה? אז רבי נחמן אומר תראה, אני אגלה לך, אתה יודע מה תגלה בסוף? משהו מסויים, ואם אני חייב להגיד לך מה תגלה, אז אני יכול להגיד לך שבסוף אתה תגלה שהכל טוב והכל אחד ואין הבדל בין דבר להיפוכו ואין הבדל בין יש לאין, אבל זה לא מה שבאמת אתה תגלה, כי אחרי שתגלה את זה, אז אתה תגלה משהו אחר בכלל, שהוא כל כך לא נתפס שבכלל אין טעם להסביר לך אותו.
אני כזה סוד שגם כשאני מגלה אותו נשאר סוד.
זה כזה סוד שגם אם אני אגלה לך אותו הוא ישאר סוד.
אלו פניו של הבן השטני של אלוהים האמיתי ומחשבתו השיקרית.
"אלוהים" הוא הכל כולל הכל - גם ההגדרה הזאת מוגבלת מאחר שברגע שהגדרתי את "אלוהים" בהגדרה כלשהי יש אפשרות להפך של ההגדרה, מה שהופך כל "הגדרה" למוגבלת, כך שגם היא לא אלוהים - אלוהים האמיתי הוא לפני כל הגדרה. - מצד האמת, גם זו הגדרה.
המניפולטיביות של הסירטון:
* "אם אלוהים ברא הכל אז הוא ברא את הרוע, מה שמוכיח שאלוהים הוא רשע"
אם אלוהים הוא הכל, גם טוב וגם רע, אז הוא רע. כלומר במקום להצמד לשקר שאלוהים הוא טוב נצמדים לשקר שאלוהים הוא רע. מצד האמת, בהנחה שיש הבדל בין טוב לרע, אלוהים הוא כל הטוב וכל הרע.
* "בהתאם לחוקי הפיזיקה" אלוהים מחוקק החוקים, הוא כפוף לחוקים שלו עצמו?
ואם כן הוא השטן שמדמה עצמו לאלוהים האמיתי.
* "מה שאנחנו מגדירים כקור" מצד האמת זה לא קור ולא חום אלא פרוש סובייקטיבי שלנו למציאות. וזה ש"הצלחנו" ללמוד ולחקור את ה"חום", לא אומר שלא קיים "קור", הרי ללא קור לא תהיה משמעות לחום. כלומר, לא שייך להגדיר "חום" ולא על דרך השלילה "ולא קור". בנוסף, בהנחה שיש חום וקור, לא שייך לומר שאלוהים לא ברא את הקור.
* האור והחושך זהה לקור ולחום, בלבוש שונה: "אנחנו יכולים ללמוד את האור, אבל לא את החושך."
השקר צומח: "הרוע לא קיים, זה בדיוק כמו חושך וקור*"
והינה הנחה שמבוססת על שקר שמבוסס על שקר וכן הלאה...
* "אלוהים לא ברא את הרוע" שוב הבן השטני של אלוהים, מוגבל, שישנו משהו במציאות שהוא עצמו לא בראוֹ בשלמות - אלוהים לכל הפחות אחראי לברוא את האפשרות שיהיה העדר של טוב / שתהיה אפשרות של רע / אלוהים לא מנע מזה לקרות.
* "רוע הוא תוצאה של מה שקורה כשלאדם אין אהבה של אלוהים נוכחת בליבו"
לאחר הפרוט עד כה, מיותר להתייחס לשקר שמתפוגג מאליו.
ובכל זאת, שאלה שהיא כולה תשובה, ישנו משהו במציאות שהוא חסר רסיס מה, יתברך? כן, כל דבר, חי מצד עצמו, ואין שום אלוהים כלל.
אני לא מבין את עצמי עד הסוף. איך אתה יודע שאתה לא מבין את עצמך? מה אתה מבין את עצמך שאתה לא מבין את עצמך? כדי להבין שאתה לא מבין את עצמך אתה צריך להבין את עצמך ולהבין שאתה לא מבין. אז אם אתה מבין את עצמך, אז למה אתה אומר שאתה לא מבין את עצמך?
גם בתוכי יש המון אני ויש את האני הנמוך שהוא מבין חלקית את האני הגדול.
האם אני יודע מה הוא המחויב הראשון?
המציאות כל כך רוצה את מה שקורה כך שמה שקורה קורה.
שכל, משכיל ומושכל = הדבר שחושבים עליו, המחשבה והדבר שחושב, בלי אחד משלושתם לא יהיה שום משמעות לאף אחד מהם.
חשק חושק ונחשק
הכי חשוב בעולם... אם משהו חשוב... זה לבדוק את שינוי הרגשות בסיטואציות... ולהתבונן על המחשבות שמשנות את הרגשות
אלוהים = האמת המוחלטת - המצוי הראשון - המחויב הראשון
שאני נצמד לאמת במאה אחוז / שאני חושב מחשבה שהיא אמת במאה אחוז - אני בעצם חושב על אלוהים ואז אני חווה שאני אלוהים ואז אני חווה שלמות.
דבר ראשון אחפש את המחויבים שלי / הרצונות שלי
בשביל לעשות משהו צריך - רוצה, יכול, מבין
אל תהיה זקן - אל תחשוב שעכשיו זה המשך של הקודם, עכשיו זה אחד חדש, לא קשור לקודם.
כרגע אני פה לא כי באתי לפה אלא כי כרגע אני פה, כי משהו גורם לי להיות פה, אני עכשיו פה לא המשך של הקודם. הרצף הוא גם תחושה, גם תחושת הרצף היא משהו שמתהווה כרגע, גם תחושת הזמן והמקום מתהווים כרגע. לדוגמה, בנאדם בונה בית, הוא אומר, אתה יודע למה יש פה בית? כי אני בניתי, ז"א הוא חושב שעכשיו יש פה בית כי קודם הוא בנה אותו.
לא, קודם בניתי אותו כי משהו גרם לי לבנות אותו, עכשיו יש פה בית לא כי בניתי אותו, כי עכשיו יש משהו שרוצה שיהיה פה בית, ועכשיו יש משהוא שרוצה שאני אחשוב (אזכור) שאני בניתי אותו ז"א שזה בכלל לא קשור למה שהיה קודם. כל רגע של מציאות הוא בפני עצמו, הוא לא קשור לרגע הקודם. גם כרגע הרגע נולד.
(הסיבה לא קשורה לתוצאה?)
אני רוצה לזכות בשכל הנקנה - להכלל באין סוף
עיקר האדם הוא השכל - כ"א
אני רוצה להגיע למצב שעשרים וארבע שעות שאני לא מבדיל בין דבר להיפוכו
החלל הפנוי
פרדוקס המהות והצורה
האם כשיהיה לי את כל מה שאני רוצה אני ארגיש עדיין רע? (ישאר לי רצון?) האם זאת האמת? לא, מחוץ לשכל - לא אהיה קיים יותר. אולי מזה ארגיש רע.
ליקוטי מוהרן מתחיל בזה שצריך להסתכל בשכל שיש בכל דבר. מה רבי נחמן אומר בזה? אם ישאל אותך אדם, איכן אלוהיך? (בדימוי דתי) אם מישהו ישאל אותך, איפה איפה האלוהים שלך? מי ראה אותו בכלל? אז מה רבי נחמן אומר? "תומר לו, בכרך גדול שברומי" - נמצא בשוק שברומי. מה יש בשוק שברומה? יש שם אלילים. אז אם מישהו ישאל אותך איפה האלוהים שלך תמאר לו, אתה רואה שם איפה שמוכרים פסלים, שם הוא נמצא. כי האלוהים שלי נמצא בכל מקום. הוא לא נמצא בבית - כנסת, הוא לא נמצא בבית - מקדש, הוא נמצא בכל מקום. מה שרבי נחמן אומר, שבנאדם אסור לו להשתמש בתרוץ, אם שואלים אותו למה אתה לא מתפתח? אז הוא יגיד, תראה אין לי זמן אני עסוק אני צריך זה אני צריך זה.
רבי נחמן אומר, אסור לך לתרץ את זה. למה? כי מצד האמת, אתה יכול להתפתח דרך מה שאתה עושה. הוא אומר שבכל דבר יש רמזים, שאלוהים רומז לך (זה בטרמינולוגיה הדתית) וע"י הרמזים האלה אתה יכול להתקרב אליו. ברמזים שיש בכל דבר, בשכל שיש בכל דבר. עוד רבי נחמן אומר, שהאדם צריך לשים לב שהוא לא נופל לאיזה מלכודת, שהוא יגיד, בגלל שיש רמזים אז עכשיו אני כל הזמן מתעסק בזה ואז הוא בטעות יכול להתעסק בזה במקום השכל שבזה. הוא יכול ליפול לזה.
זה כמו דבר שיש בו סם חיים וסם מוות, גם וגם. עכשיו נגיד לדוגמה, תאוות של גוף, רבי נחמן אומר במובן מסויים שאם האדם הולך אחרי תאוות הגוף, האדם דופק לעצמו את הנשמה והוא אומר, אם אתה צדיק, אם אתה הולך אחרי הגוף אתה מחזק את הנשמה. רבי נחמן אומר, ליהנות מהאותיות, בטרמינולוגיה של רבי נחמן יש את האותיות ושהעולם נברא לפי אותיות ובכל דבר יש אותיות ומתחברים לאותיות שבכל דבר, אדם לא נהנה מהאוכל הוא נהנה מהאותיות של האוכל, מה זה האותיות? הכוונה, השכלים שיש שם.
עכשיו, אם בנאדם הוא מספיק חכם, אז זה לא משנה מה הוא עושה, אין שום הבדל מבחינתו בין להתעסק בזה או בזה, אין שום הבדל, ז"א זה אותו דבר לגמרי.
עכשיו, אם האדם לא חכם, שיזהר לא ליפול ללבוש החיצוני ומצד שני שלא יומר שהוא חייב להתנתק מהצד השני. כי האמת האמיתית היא, שבסוף צריך להיות בלבוש החיצוני והמבחן שלך הוא אם אתה יכול להיות בלבוש החיצוני, לדוגמה, המבחן לדעת אם אתה מאושר הוא להיות בדיכאון ולא לברוח מזה. מתי תהיה מאושר? ביום שתהיה בדיכאון ותוכל להיות מאושר ותגיד, אני בדיכאון ואני יכול להיות מאושר אבל אני בדיכאון כי כך בא לי, אני מאושר גם מליסבול.
לוגיקה - ע"פ הלוגיקה לא יכול להיות דבר והיפוכו, כל השאר יכול להיות. לוגיקה ודמיון זה אותו דבר, כל דבר שאני יכול לדמיין אותו הוא יכול להיות לוגית
היגיון -
איך אני בודק
איך אני שואל
איך אני מבין
נוסחה
הגבול שבבלי גבול הוא הרבה יותר בלי גבול שבבלי גבול
הסוף שבאין סוף / גבול יותר בלי סוף / גבול שבבלי סוף / גבול.
- הסוף שבאין סוף יותר בלי סוף שבבלי סוף
* אהבה נפולה - בנאדם רוצה לאהוב באמצעות צורה, פ
* האדם רוצה לאהוב את המציאות באמצעות צורה. ואז השאלה למה דוקא הצורה הזאת? מה יש בצורה הזאת שגורם ככ ליהנות? מה השכל שבדבר? מה ההיגיון?
* פוגע בשערה ולא יחטיא - להיות מדוייק.
שהייתי צעיר ולמדתי לבנות חשבתי שאני צריך ללמוד להחזיק פטיש, לא ידעתי שיום אחד אבנה בניינים בלי להחזיק פטיש, ועוד לא ידעתי שזה שלמדתי להחזיק פטיש יכול להיות גם החיסרון למטרה שלשמה למדתי.
האם רק אלה האפשרויות העומדות לרשותי?
גם בתאוות מלובש חסד ה, יתברך
* ישמע בזיונו, ידום וישתוק.
* דרך הכלום תגיע לאחד
* אם כשאתה אומר אני אתה מתכוון למשהו פרושו שיש את ההפך אם יש את ההפך פרושו שהוא לא מחויב
* כל שאלה שיש לי בראש אני צריך לחפש איך היא לבוש של היש והאין. כל השאלות שלי, בסוף הם בגלל שאני לא יודע אם יש או אין. השאלה: מה אני צריך לעשות כדי להיות מאושר, האם אני חווה שזאת שאלה של היש והאין? כשאני שואל שאלה אני יכול ברגע אחד להבין את מהות השאלה, אני צריך לנסות להבין איך אותה השאלה היא לבוש של היש והאין, כי משם אני מבין שזה הסוף. אני צריך להבין שאין הבדל בין יש לאין, אני צריך לראות במו עני שזה גם יש וגם אין, להבין שיש גם מהות אחת להכל ורק אחת וגם בו זמנית יש צורות, זה לא הגיוני אבל יש מהות ויש צורה בו זמנית
* "את זה תקבלו ממני, שלא להטעות את עצמכם, כי העולם הזה מטעה לגמרי, אל תתנו לעולם הזה להטעות אתכם. ואין לדאוג אם יהיה לו מעות אם לאו כי בין כך או בין כך יסיים את חייו בשווה.
ישמע בזיונו ידום וישתוק - להעלם - לרצות את המציאות.
לדון אדם לכף זכות
"הסודות מסתתרים בסיפורי מעשיות"
התחדשות נובעת מהפכים - דבר והיפוכו
"מעשה מתבואה משוגעת"
* תודעה היא העדר של אין תודעה
*
אני רוצה לא להבדיל בין דבר והיפוכו 24/7
האם למציאות יש סיבה?
מה היא מהות המציאות?
להיות מאושרת
להיות מסופקת
להיות הגירסה הכי טובה של עצמך
להשתפר
שלא יגמרו לי השאיפות
להבין דברים בצורה הנכונה שלהם
ליהנות
שבהוויה שלי ארגיש שהסביבה שלי נעימה, הסביבה - גם הפנימית וגם החיצונית.
שגם הסביבה שלי תרגיש כך
שיהיו לי עוד פגישות כאלה עם אלוהים
שבמבט לאחור אהיה מרוצה או יעלה על הציפיות שלי - שאהיה שלמה עם זה.
שלא ארגיש מחסור בזמן או מחסור ביכולת שזה בגדול מחסור במשאבים.
(מנסה להבין למה זה מרגיש לי לא בנח הפורום הזה)...
מוזר שלא עולים לי עוד דברים, כניראה בגלל שלא אני כותבת, תסמינים של הפורום, זה תרוצים.
האם אני יכולה לבקש על אחרים דברים זהים? אני לא יודעת... טוב, אם משאלותיהם טובות אז גם שמישאלותיהם יתגשמו.
ארייזר - שוורצינגר, תכנית להגנת עדים
פיטר פן
כאשר האדם חוקר את מהות המציאות, ברור לו לגמרי שמהות המציאות, היא לא הקיר שמולו. כי האדם מבין שהקיר שמולו, הוא לא מחייה ומהווה את כל המציאות כולה. ולמרות שמצד האמת, כאשר הצורה נכללת במהותה לגמרי, אז גם כל ישות סופית וכל צורה סופית, היא עצמה ההוויה של כל הצורות כולן, כי אין שום צורות. ואעפ"כ כאשר האדם מתבונן על הקיר מולו, הוא מבין שהקיר מולו הוא לא מהות המציאות כולה.
שורש כל הטוב שבעולם, הוא האחדות של המציאות, שהכל אחד והיש והאין הם אחד. כי כאשר הכל אחד, אין שום חיסרון ואין שום התנגדות, והוא טוב אמיתי, שלא נובע מצורה של נפרדות, אלא מעצם מהותה כאחדות.
בשכל האמיתי, הכל אחד ממש. דהיינו שהנפרדות והאחדות הם אחד ממש. ואז ממילא אין שום חילוק בין שכל לבין אמונה. כי בשכל האמיתי, אפשר להבין שהנפרדות היא נפרדות וגם אחדות בו זמנית. ואז אפשר להיות בנפרדות ובאחדות בו זמנית, ללא שום אמונה.
האמת רוצה שידעו אותה. כי להאמין במשהו שהוא אמת, זה שקר.
אני רוצה גם לאחרים
אני רוצה להרגיש טוב
אני רוצה להרגיש חיות
לחוות חוויות חיוביות וכו
נצא ממני...
מכוון שסביבי יש אנשים שיקרים לי אני רוצה בטובתם
יכולת לעוף, לראות את הכל מלמעלה
אני רוצה לחיות לעד
שהסובבים אותי יהיו איתי
בריאות... אושר (עושר לא צריך, כי יש עושר)
לראות את כל העולם, להיות בכל מקום בעולם, כל נקודה.
לדעת איפה מסתיים הייקום.
*שאני אהיה אלוהים
שתהיה לי שליטה מושלמת על הכל
ברגע שתהיה לי שליטה מושלמת אני אוכל להסיג את כל שאר הדברים.
ההנחיות של רבי נחמן:
* אין יאוש.
* בסוף יש משהו שמתהפך לטובה.
* אם תבין את כל מה שאתה יכול להבין, תבין משהו נוסף, חדש, אבל תקבל אותו רק שתבין הכל.
* תחפש את האמת.
מחויב שהחוויה יוצרת לה יותר טוב מרע, היא חושבת שמה שהיא חושבת או מדמיינת יצור לה יותר טוב מרע. הרצונות של האדם יוצרים לך את התחושה של האני
*כאשר אני נכנס לכלא ישר אחשוב איך אני יוצא מפה, כאשר אאבד תקווה / יפסיק להתחדש המוח יחזור לעבר, להסטוריה, איך נכנסתי לכלא. ברגע שיש התחדשות השכל מתמקד בהתחדשות, בעתיד (איך לצאת מהכלא)
התפתחויות / מהלכים / צעדים קדימה...
*נותן להם תחושת משמעות
*מראה - על מי נטל ההוכחה ומתי? להעביר את נטל ההוכחה על השכל ולא להצתדק בפני עצמך. כאשר האדם מסתכל במראה ואינו מרוצה ממה שהוא רואה כניראה שאינו מרוצה בעצמו מעצמו, ומאחר שכך, האדם מפיל על עצמו את חובת ההוכחה ומצתדק בפני עצמו. כמו שילד אינו יבין ו/או יצתדק ברגע שימתחו עליו ביקורת וכך חובת ההוחכה תהיה על מותח הביקורת, כך האדם יפיל את חובת ההוכחה על השכל שלו ולא על עצמו.
* להבין את חמשת הדברים שנבדל מדעו ממדענו
* אני רוצה לא להבדיל בין דבר והיפוכו 24/7 אם אני לא מבדיל בין דבר להיפוכו אני לא יכול להיות מודע לזה, שזה קורה אני לא יכול לדעת שזה קורה.
* להבין - מקיף למקיף עד אין סוף / אין הבדל בין יש לאין זה הסוף.
* לתרגל חקירת הנחות יסוד - המשחק נגמר בשאלה מה ההבדל בין יש לאין
* האם למציאות יש סיבה? סיבתי אקראי שמצטמצם לאקראי - סיבת עצמו
* מה היא מהות המציאות? אלוהים, אין סוף, סך כל הדברים... כלום / אחדות
* להבין את השכל במשיכה מינית, מה השכל של החיסרון בגבר והשלמתו באישה? ובהיפוך. אהבה נפולה - אהבה לצורה כהנגשה למהות
* למה הכל קורה? האחדות רוצה לבטא עצמה דרך הנפרדות.
* למה אני לא יכול להרגיש דבר והיפוכו בו זמנית?
* בשביל להרגיש משהו שלב א, אני צריך לדעת לזהות הבדלים בין דבר להיפוכו. ב, לזהות את הדבר ולזהות את היפוכו ג, להחליט אם אני בדבר או בהיפוכו.
* המהות של הדת היא להבדיל בין טוב לרע
תדע ערך עצמך - תדע שאתה אומר "אני" מה זה אומר מה מהות עצמך
להבין שהכל אחד זה נקרא לראות את אלוהים
המלך שהסתתר בתוך המדינה
האם פעם אחת הייתי באמת האובייקטיבית כפי מה שהיא ולא האמת הסובייקטיבית שלי?
כל זמן שאני לא מבין ששני הדברים (דבר והיפוכו) נכונים בו זמנית זה עצמו שקר - המחשבה שהאמת היא דבר מסוים ולא דבר אחר, זה עצמו שקר.
ליקוטי מוהרן ח"א כ"א ד
ויהי ידיו אמונה עד בא השמש - משה
פרוש: שמש זה שכל, עד שתבין בשכל תאמין בזה והאמונה עושה דילוג בין השיגעון להבנה.
השורש לרצון לשנות את המציאות (המקור לדחף לשנות את המציאות) - שבנאדם לא מרגיש בנח להרגיש טוב בלי להתאמץ. אם לבנאדם תהיה פקודה במוח שהוא יהיה מוכן להרגיש טוב בלי להתאמץ מיידית הוא היה רוצה את כל מה שקורה (במציאות) וזהו, ובגלל שהוא לא מוכן ליהנות בלי להתאמץ אז הוא כל הזמן מתאמץ שכאילו "אני לא יכול סתם ליהנות ממה שקורה בלי להתאמץ" כי אז מה יקרה? הוא ירגיש טוב בלי להתאמץ, ואז מה שקורה, המוח נותן פקודה לעשות את זה... את זה... ואת זה... ואז שיעשה את זה הוא ירגיש שמגיע לו לקבל, אבל סתם ליהנות ממה שיש הוא לא יכול.
להבין את חמשת הדברים שנבדל מדעו ממדענו
"אין לאדם לדאוג אם יש לו מעות או אם לאו, כי בין כך ובין כך יבלה את ימיו בשווה."
צמא לך נפשי כמה לך בשרי בארץ - ציה ועייף בלי מים
כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך.
מה היא הצלחה? מה יהיה אחרי שאצליח? - מי שלא רוצה להצליח הוא המוצלח, כי אם אתה עדיין רוצה להצליח אז עוד לא הצלחת.
מצליח זה מי שלא רוצה להצליח, אתה רוצה להצליח? אז אתה לא מוצלח, כי אם אתה מוצלח למה אתה רוצה להצליח?
אם בנאדם היה מבין שהאתגר שלו (מה שהוא הכי רוצה) זה לשנות את המציאות, אז ממלא הוא היה מרכז את כל המשאבים שלו לפתור את זה. הוא היה אומר, עכשיו אני עוזב את כל המשימות ועכשיו יש לי רק משימה אחת לפתור, אני רוצה לדעת מאיפה נובע הדחף לשנות את המציאות ואני רוצה להפטר ממנו. הוא כאילו אומר, הבנתי שיש לי איזה דחף לשנות את המציאות, שהוא מניע את כל התהליך של השינויים ועכשיו אני עוזב את כל המשימות ואני מתמקד בלהבין את הדחף הזה ונפטר ממנו. כי זה בעצם המחויב שלי, זה מה שמגביל אותי, זה הצוור בקבוק שלי, אם אני אפטר מהצוור בקבוק הזה אולי יפתח משהו חדש.
למה באופן יחסי אנשים מתאבדים יותר מפעם? כי עולם האנשים נמצאים יותר בדיכאון מפעם. פעם היה צורך לשרוד, אז היו עסוקים בלשרוד. היום אומרים, בסדר שרדתי, מה הלאה? לאן זה מוביל? ואז מתאבדים, כי לא רואים שמוביל לשום מקום, או שלא רואים לאיפה זה מוביל. ואם אתה נהיה עשיר אז בכלל אתה בבעיה קשה, כי אני אומר, בשביל מה אני עובד בכלל? ואני מת משיעמום ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אז מתאבדים, כי חושבים שאולי זה יגמר. מדובר בבעיות של עשירים, כי בנאדם שנהנה מהחיים הוא בנאדם שהוא עוד רעב, רק בנאדם רעב יכול ליהנות. - רק בנאדם רעב יכול ליהנות מהחיים.
אני מדבר על מצב שאני שבע, אני שבע ואני מנסה לנוח ולא מצליח, אז מה אומרים לי? תהנה. ליהנות ממה? יש לי הכל, ממה אני יכול ליהנות?
מצב שבו השגתי את כל המטרות, עכשיו אומרים לי, לך תהנה. ממה אני יהנה? אומרים לי, לך תטייל שמה. מה יש שמה? שמה תראה כך וכך. בסדר, אני אראה כך וכך ואז מה? ואז תהיה שם ואז תרצה לחזור הבייתה. אז הינה אני כבר בבית. וחוזר חלילה... למה בנאדם מפחד לנוח מה יקרה אם לא אעשה כלום? כי אם אני ארצה את המציאות כפי מה שהיא אני לא יהיה קיים יותר. אני כאילו אומר, יש אני, יש את המציאות. מה גורם לי להרגיש שאני קיים? בזכות זה שאני משנה את המציאות. אם אני אפסיק לשנות את המציאות ואגיד למציאות שאני מרוצה ממנה במאה אחוז, באותו רגע אני נעלם, אני הופך להיות כלום.
ז"א שבשביל לתחזק את הקיום של האני, האני כל הזמן שולח אותי לבצע משימות. וזה לא משנה מה יהיה בכלל במציאות.
אני קולט שיש לי פחד להעלם. יש לי דחף שאומר, אני קיים ואני חייב לשנות משהו, כי אם לא אשנה משהו אסכים עם המציאות אז בעצם אני יעלם, איך ידעו שאני קיים? (להעלם פרושו - שאני לא ידע יותר שאני קיים, אני יחדל מלדעת את קיומי) מה זה כאילו אומר? שאני בעצם רוצה לעשות לעצמי רע. למה? כי אם לא יהיה לי רע, איך אני אוכל להרגיש שאני קיים? המציאות כאילו אומרת לי - תגיד לי מה אתה רוצה אני אביא לך, אני עונה למציאות - לא משנה מה את תעשי, אל תתני לי את כל מה שאני רוצה, אם תתני לי את כל מה שאני רוצה אני מבטיח לך שאבקש משהו חדש / שונה. למה? כי אם היא תתן לי את כל מה שאני רוצה היא מאיימת עלי, היא תגרום לי לא להרגיש שאני קיים. ואז יש בי דחף פנימי שאומר, אוי ואבוי, המציאות הולכת להיות מה שאני רוצה, אני חייב לשנות משהו. נגיד אני רוצה משהו ואני מקבל מה שאני רוצה ופיתאום אני ממציא רצון חדש, למה המצאתי רצון חדש? למה נלחצתי? אני מתחיל לפחד, רגע אם יהיה מה שאני רוצה אני ירגיש שאני נעלם, אני חייב לדפוק משהו, חייב להרוס משהו, חייב לרצות משהו חדש.
ז"א הרצון לשנות הוא הרצון לצור חיסרון. ז"א שהקיום שלי מוגן ע"י הסבל שלי, הסבל הוא בעצם ההגנה של הקיום. ז"א אם יום אחד יגידו לי שיכולים לעשות שאני לא אסבול בכלל, אני אומר תיזהר, אל תעשה שאני לא אסבול בכלל, אם אני לא אסבול בכלל אני לא אהיה קיים, אני לא רוצה לא לסבול בכלל. מההבנה הזאת למה אני בכלל מתלונן שאני סובל? הסבל הוא בכלל מגן עלי, אם לא היה סבל לא הייתי קיים. ואז אני נמצא בלופ רציני.
ולמה הלופ נהיה יותר רציני? אני אומר לעצמי, אני קם בבוקר בשביל להפתר מהסבל ועכשיו אני מבין שהסבל מגן עלי ושבלי הסבל אני יהיה בבעיה יותר קשה ואם אני נפתר מהסבל אני אצור אחד חדש בשביל לשמור את קיומי. יש בזה דבר עוד יותר גרוע, אם אני אומר שהסבל שומר עלי אז עדיף כבר שאני לא אלחם בו, אם אני לא אלחם בו לא יהיה סבל, אם לא יהיה סבל אני לא יהיה קיים. אם הסבל שומר עלי, אז אני בכלל רוצה להרגיש רע, אם אני רוצה להרגיש רע אז זה כבר לא רע, אם זה לא רע זה כרצוני, אם זה כרצוני - אני לא קיים. אני חייב לרצות להרגיש רע ולהתכחש לזה שאני רוצה להרגיש רע. אני כאילו רוצה להרגיש רע אבל אני אומר למוח שלי שאסור לי להודות בזה, כי אם אני יודה בזה אני לא ירגיש רע ואני לא יהיה קיים, אז מה זה עזר לי להרגיש רע? לכן אני אומר כזה דבר, אני רוצה להרגיש רע, אני יתחיל לרצות רצונות וישבש את המציאות ואתלונן שהמציאות לא בסדר, אבל אז אני צריך לשכוח שאני רציתי את זה ושזה בכלל עוזר לי, כי אם אני אזכור את זה אני יהיה שלם עם המציאות, אם אני שלם עם המציאות אז אני כבר לא קיים. אז עכשיו שאני קם בבוקר, לנסות לשנות את המציאות או לא? אני מנסה לשנות את המציאות, אם אני אצליח לשנות את המציאות אז אני לא יהיה קיים ואם אני יקבל את המציאות איך שהיא אני גם לא יהיה קיים... אז מה לעשות איתה? אולי אנסה לשנות אותה קצת? אבל מה זה לשנות אותה קצת? אם אני רוצה לשנות אותה אז למה רק קצת? אני רוצה לסיים את המשימה, אז אני אומר טוב אני רוצה לשנות חצי, אבל רגע, כשאני ישנה חצי אני יהיה מרוצה? אם כן אני שוב בבעיה, אז אני אומר רק חצי אני רוצה לשנות, אבל לא, אם אני רוצה רק חצי לשנות מבחינתי זה השלם, כי אם אני רוצה לשנות חצי ואני ישנה חצי שוב אני נעלם, אז אני אומר לא, אני ירצה לשנות יותר ואני ישנה חצי, אז מה אני רוצה לעשות לעצמי רע? אם אני רוצה לעשות לעצמי רע בשביל מה אני רוצה לפתור את החצי הראשון? אז אם אני לא ירצה לפתור את החצי הראשון אז אני עוד פעם בלי רצון, אני עוד פעם נעלם. בקיצור, לא משנה מה אני בבעיה.
עכשיו שהגעתי למקום הזה אני יכול לחפש את האמת בלי שוחד. וצריך להיות האמת, אמיתי, ברור, צלול ומזוכך ובלי שום דופי. האמת לאמיתה.
אני רוצה להיות קיים?
הכל מתחיל מזה שאני בטוח שיש הבדל בין מה שישנו למה שאיננו ומפה מתחיל הלופ, יש הבדל בין מה שיש למה שאין, ואז אני יכול להיות קיים ואני יכול להיות לא קיים, ויש את המהות שלי והצורה שלי, ובשביל לשמור על הצורה אני צריך לשנות לצורה אחרת, ויש היתרון ויש חיסרון... ז"א שכל הלופ הזה נישען על הנחת יסוד שאומרת שיש הבדל בין יש לאין, כל הרצונות / מחשבות נשענות על ההנחת יסוד של היש והאין.
עכשיו אני צריך לבדוק באמת מה אני רוצה, כי פה עכשיו מבחינתי לשאול מה האמת זה לקחת את האופציה שאולי אין הבדל בין יש לאין, ואז נגמר כל הסיפור, אין יותר קיום, אין יותר רצונות... אין כלום, נגמר. צריך לקחת את האופציה. אני מפחד לבחור את האופציה כי אני מבין שאני מוותר על הכל, אבל אם אני שואל את השאלה הזאת ואיך שהוא אני לא מפחד, אני שואל את השאלה הזאת ויוצא מהצד השני ואז מסתיים לי הלופ. ואז לא איכפת לי קיים, לא קיים, כן רוצה, לא רוצה... זה כבר לא אומר כלום.
לא שאני קיים וזה לא אומר כלום, אני פשוט לא יודע את הדברים האלה. המוח שלי מפסיק לחשוב אני קיים? אני לא קיים? אני רוצה להיות קיים? אני לא רוצה להיות קיים? אני יודע שאני קיים? אין יותר את הדברים האלה, זהו. ואז שאני חוזר לפה, אני חוזר בדיוק לאותו לופ, יש לי רצונות, ואני רוצה להיות קיים, ואני רוצה להיות לא לא קיים, אבל אני כבר יודע לאיפה זה מוביל, אני כבר יודע בתוך תוכי שאין שאלה בכלל, שהמנגנון מאיים עלי ואומר לי "אתה שלי" אז אני אומר לעצמי, רגע, אני בכלל בטוח שיש הבדל בין יש לאין? ואז כאילו המנגנון נעלם, כי הוא לא יכול להתקיים בלי שאאמין שיש הבדל בין היש לאין.
ודבר נוסף, יש לי את כל הפרספקטיבות, שאני רואה שזה לא מחויב, אני מצליח לראות מה טוב מזה שרע לי, כי אם רע לי זה בכלל טוב כי זה דוחף אותי ללא להיות קיים ואם טוב לי זה בכלל מאיים עלי שאני לא אהיה קיים ורוצה להיות קיים. וכל זה מתחיל בזה שאני יושב על הכיסא ואני שואל את עצמי למה אני רוצה לקום.
יש שלב בחיפוש שהכל ניראה חושך בלי אופק לטוב.
כשאני חוקר ומעמיק אני מבין שאני לא באמת יכול למות, כי מתי אני חושב שאני יכול למות? נגיד אני אומר שאני אתאבד, מתי אני חושב שאני יכול להתאבד? כי אם אני פרמיטיבי לחשוב שאני זה הגוף שלי. אני הגוף שלי, אני אמות... זאת מחשבה ילדותית. אבל אם אני מבין שאני זה הקיום שלי, אז איך אני יהרוג את הקיום? איך אני יהרוג את מה שקיים? יש משהו שגורם לי להיות קיים, איך אפשר להרוג אותו? ואם אני מבין שאם אני אהיה קיים אז אני בבעיה אז אני בעצם לא יכול להתאבד כי לא משנה מה, אני קיים.
רוב האנשים מניחים שאם הם יעבדו הם יוכלו לנוח, וכל האנשים בטוחים שאם המציאות תהיה מה שהם רוצים הם יהיו מרוצים.
פחדים של אמרי
פחד שהמציאות תבזה אותי
פחד מנזקים בלתי הפיכים
פחד מאובדן / פגיעה בקרובים שלי
פחד ממוות
פחד שלא ירגישו אותי, שלא ירגישו אותי, שלא אהיה קיים במציאות של אחרים
הדבר הקרוב ביותר לגן - עדן (שעשוע עולם הבא) הוא המתקת הכעס ברחמים
לי אורי ואני עשיתיני
050-3331-331