* לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא:
הספר להיות אלוהים - בחירה חופשית, חופש הבחירה - יש בחירה חופשית או אין בחירה חופשית, יצירת הרצון והקיום העצמי, חלק 4.
נמשיך בספר להיות אלוהים, חלק ראשון עמוד 169
אם הרצון שלך הוא חוויה שלך, ואם לא היית קיים לא היה לך רצון, ולא היית עושה, וזה שאתה קיים לא תלוי בך, אז זה שאתה רוצה - זה לא תלוי בך. זה כמו רובוט שצועק, אז מי שמפעיל את הרובוט יכול גם להשתיק את הרובוט. כלומר מי שמפעיל את המנגנון, מפעיל את כולו.
מה זאת פעולה? פעולה זה תוצאה של רצון, שהוא בעצם תחושה של תודעה. יש ישות שחווה שהיא רוצה משהו, ואז היא חווה שהיא עושה משהו. אבל יש משהו שבכלל גורם לישות הזאת להיות קיימת.
במדע הם הבינו שבין שני כוכבים, יש כוח משיכה, ומי מניע את כוח המשיכה? החלל והזמן שבתוכו הכוכבים נמצאים. למשל השולחן והכסא, למה הם נמצאים במקום שלהם? בגלל כוח המשיכה, אם היה כוח משיכה אחר, הם היו נמצאים במקום אחר.
המקום הוא שמחליט איזה כוח משיכה יהיה בין העצמים. למרות שהמקום הוא כלום או ריק, הוא בסופו של דבר מחליט שהעצמים יהיו כפי שהם.
למשל יש חללית ובתוכה בורג, למה הבורג טס לחלל? בגלל החללית. למשל יש לך כפפה על היד, ואתה הזזת את היד, אז הכפפה זזה בגלל שהזזת את היד.
מה אני בא לומר, שכשאתה יושב על הכסא, זה בגלל שיש כוח כללי שמחליט הכל, כל הזמן. למשל האדם הוא זרת ביחס לגוף של אלוהים. למשל אתה הזרת ואני האצבע, ואנחנו מדברים בינינו איך שאנחנו זזים, אבל למעשה הגוף זז, וכשהגוף זז אנחנו זזים.
כמו למשל שאלוהים רוצה שיד ימין תריב עם יד שמאל, וכך יש מלחמה. אם היינו מכניסים אותך למעבדה ובודקים אותך, היינו מגלים שאתה רצף של אטומים. אתה בסך הכל אטומים שזזים בתוך מרחב זמן ומקום. וכשהמוח שלך פועל, זה בסך הכל גלים חשמליים.
יש מנגנון אנרגטי ענק, שמחליט היכן יהיו גלים אנרגטיים.
בהבנה של רצף האטומים, אין בכלל אני. בעיקרון האני הוא גם רצף של אטומים. בתפיסה המדעית אין משהו מעבר לאטומים. אז האני הוא גם צורה של גלים אלקטרונים שזזים, ואם הגלים האלקטרונים יזוזו אחרת, לא יהיה אני. זה מה שהמדע טוען.
בהקשר שלנו, אני אומר שכאשר הרוח נושבת, אתה זז.
עדיין לא הגענו לאחד, למה? כי עדיין יש ישות נפרדת, כאילו יש גם אצבע וגם גוף, זה שתי ישויות נפרדות. אני מוכן לקבל את זה שאני חלק מהמנגנון, אבל עדיין גם אני קיים. אני עדיין לא הגוף. בסוף האדם יגיע להבנה שאין הבדל בין המציאות אליו, שאין הבדל בין האצבע לגוף. זה אותו גודל בכלל.
מה היא בחירה? שאתה חווה שאתה רוצה, ואחר אתה חווה שאתה עושה, ואתה זוכר שקודם רצית את מה שאתה עושה, ונדמה לך שיש קשר בין מה שאתה עושה לבין מה שאתה רוצה, ואז אתה אומר, "אני בחרתי".
אם היה רק רגע אחד של מציאות, אז לא היה שייך להגיד שיש בחירה. בחירה פירושו שאני רציתי את מה שאני עושה, ומה שאני עושה הוא תוצאה של מה שרציתי.
שאלה: לדוגמה, אם אין לך זיכרון אז כל רגע הוא בפני עצמו.
אליעד: אם היינו יודעים שאין קשר בין הרגעים, זה כמו סרט, שאין קשר בין מה שיש בפריים הזה לבין מה שיש בפריים השני. השאלה היא האם יש קשר בין הרגעים של הזמן? במקומות אחרים בספר יש הסבר מדוע אין קשר בין הרגעים של הזמן.
מה שקורה, שרגע אחד רצית, רגע אחד עשית, רגע אחד חשבת שזה שאתה רוצה וזה שאתה עושה זה קשור, ורגע נוסף חוויית שאתה בוחר את זה. ולכן אמרת שאתה בחרת את זה. אבל שים לב שכול רגע הוא בפני עצמו ולא קשור. שום דבר לא מחייב דבר אחר.
שאלה: איך יודעים שכול רגע הוא בפני עצמו?
אליעד: יש רגעים של זמן, כל דבר הוא ברגע אחר. האם אין רגעים בחוויה שלך?
שאלה: זאת חוויה אחת מתמשכת.
אליעד: אז אפילו אם זאת חוויה אחת מתמשכת, גם אין לך בחירה, כי אתה זז בגלל שמישהו אחר זז. גם אם נאמר שזה רציף, גם אז אין לך בחירה, כי אז כל דבר הוא המשכיות של הקודם. ומאחר שאתה לא הראשון, גם אין לך בחירה.
אם כל דבר הוא תוצאה של רגע אחר ואין אפשרות שיהיה אחרת, אז אין לך בחירה, למה? כי אתה לא הראשון. אבל אם נאמר שמה שהיה ברגע הקודם, לא מחייב את הרגע הבא, מסקנה שזה שמקודם רצית, זה לא מחייב את זה שעשית, אין קשר ביניהם.
לאדם יש חוויית זמן שגורמת לו לחשוב שיש קשר בין הדברים. כי אם לא היה קשר, לא היית אוכל לדוגמה.
אם אין קשר בין הרצון שלי לאכול, לאכילה, אז מדוע שאוכל? זה משום שלאדם יש חוויית זמן, שגורמת לו לחשוב שיש קשר בין האירועים. מצד האמת אתה אוכל, כי רוצים שתאכל, ואתה מרגיש רעב, כי רוצים שתרגיש רעב. אבל יש אמת אחרת, שאתה גם אוכל וגם לא אוכל.
זה שאתה יודע שאתה קיים, זה כבר חלק מחוויית הזמן, כשאתה אומר, אני ולא אני, זאת חוויית זמן. ושימו לב שכול אחד חווה שחלק זה המשך הזמן, וחלק יש אופציה לשנות. ומה היא האמת? האמת היא שמשני הצדדים לאדם אין בחירה.
בא נניח שאתה באמת בוחר, אבל מי החליט שאתה תבחר? איך שלא נסובב את הגלגל, שום דבר הוא לא מחויב, ואם שום דבר לא מחויב, אז יש לו את ההפך, ואם יש לו את ההפך, אז הוא לא הראשון והוא לא המסובב הראשון, ואם הוא לא המסובב הראשון, אז אין לו בחירה. זה מפרספקטיבה מסוימת.
מתי לאדם יש בחירה חופשית? כאשר הוא מחוץ לזמן, ואז הוא בוחר את הזמן.
שאלה: האם אלוהים עובד עלינו?
אליעד: כן, כי אם היית יודע שזה מאלוהים, לא היית עושה כלום. ולכן אלוהים נותן לאדם להרגיש שהאדם עושה, חושב, מרגיש וכו'.
שאלה: האם זה נכון שכל רגע נוצר מחדש?
אליעד: כן, זה גם נכון.
האדם חווה שהוא סיבת הדבר. למשל כאשר האדם יושב על הכיסא, הוא חווה שהוא הסיבה שבגללה הוא יושב על הכיסא. אבל אם האדם הוא תוצאה של משהו, אז למעשה הוא לא הסיבה לשום דבר.
אין מקום שאין בו מקום, ואין שום זמן שאין בו זמן. האדם נמצא בחדר שנמצא בתוך זמן ומקום, איפה המקום נמצא? בכל מקום יש מקום. אבל בכל מקום יש מקום עד כדי כך שאתה לא נמצא.
למשל, זאת אצבע, אבל היא גם גוף, יש מקום שבו אין גוף? האם בגלל שיש אצבע, אין פה גוף? האם יש מקום בגוף, שהגוף לא נמצא בו? אומנם קוראים לחלק הזה אצבע, אבל האצבע היא הגוף. ולכן כאשר האצבע זזה, זה הגוף זז.
מה שאני רוצה להגיד, שיש מקום ענק, שבתוכו יש דברים, אבל זה בתוכו. זה כמו שאני מדמיין פילים רצים, איפה הם רצים? בתוך המחשבה שלי, שכאני אחליט שהם יזוזו, אז הם יזוזו. אם את מדמיינת פיל המהות של הפיל היא את, הגוף של הפיל זה את, נכון שהפיל הוא לא את, אבל מצד שני אין מקום שהוא לא את.
הרעיון הוא, שכאשר את מדמיינת פיל זז, הפיל שכשהוא זז זה למעשה המחשבה שלך זזה, הפיל לא נמצא מחוץ למחשבה שלך, אין גם אותך וגם את הפיל.
מה שאני בא לומר, זה להסתכל על הדברים מהפרספקטיבה שהמקום והזמן ממלאים את הכל. ואף על פי כן האדם נפרד מהם, האדם הוא לא המקום, האדם הוא פלוס המקום.
אין שום מקום שההוויה של המציאות לא נמצאת בו, מסקנה, אתה לא זז בלי שההוויה תזוז. אז כאשר אתה זז ההוויה זזה. אתה צורה של ההוויה. יש מקום וזמן ואתה צורה שלהם. אם בכל מקום יש הוויה, אז זה אומר שאתה לא קיים כנפרד.
מציאות, בצורת אני, אתה עושה כל מה שתרצה. קודם כל שתבין שהאני הוא צורה של משהו אחר, הוא ביטוי של משהו אחר, הוא זרוע מבצעת של משהו אחר.
בכל זמן יש זמן, בכל מקום יש מקום, אין דבר שיכול לגרום לכמות המקום לקטון, כמות המקום היא אין סופית ושום דבר לא יכול לגרום שיהיה פחות מקום. זה אומר שגם בתוכך יש מקום וזמן, ולכן אתה לא קיים כנפרד, אלא אתה הזמן והמקום. וכשאתה זז, זה אומר שהמקום זז.
כשהאדם אומר אני, הוא מתכוון לגוף ולתודעה. למשל כשהאצבע אומרת אני, היא מתכוונת ליד, לגוף ולתודעה. אבל כשהציפורן אומרת אני, היא צריכה להתכוון לאצבע, ליד, לגוף ולתודעה. מה אני בא לחדש לך, כשאתה אומר אני, תבין שזה הראשון, האלוהים, המציאות, זמן מקום, תודעה, גוף וכו'.
מה זה להיות אלוהים, כשתגיד אני תתכוון לראשון, שמצמצם את הזמן והמקום, שאחראי לכל מה שקורה, שאני חלק ממנו.
האדם בטוח שהוא זה שמחליט אם לזוז לפה או לשם, זה לא נכון, המציאות מחליטה לך אם תזוז לפה או לשם. וגם המציאות מחליטה שאתה תרגיש שאתה עושה את זה.
אם כל כולך היית בחוויה שהמציאות מחליטה הכל, אז אין מה לשאול יותר שאלות. זה דבר בסיסי שהאדם לא חושב על זה, הוא פשוט שכח מזה.
אתה כרגע רוצה שתהיה ישות שלא תדע. המציאות כרגע רוצה שלא תדע, אך היא גם זאת שרוצה שתרצה לדעת. המציאות רוצה את כל סך החבילה.
איך שלא תסובב את הגלגל, אם יש מציאות, אז אתה חלק מהמציאות, אתה תופס מקום במציאות.
לאדם נדמה שהוא ישות עצמאית, כי למשל כשהוא הולך ברחוב, הוא לא חושב שהמקום והזמן זזים, אלא הוא חושב שהוא זה שהולך. ובעצם מה קורה? אם אתה מבין שאין שום מקום, שאין בו מקום, אז למעשה מי שזז זה המקום ולא אתה.
שאלה: אני כבר התחלתי ללכת ככה.
אליעד: שמת לב? אמרת אני, האם התכוונת למציאות שהולכת? במילה אני נפסלת. קודם כל תכיר בכל החוויה שלך שהמציאות היא הכל ורק אחר כך תשאל למה? אם תתבונן בזה מספיק, אתה לא תבין איך אתה קיים. אתה לא תבין איך קיים משהו מלבד המציאות. אם בכל מקום קיימת רק המציאות, אז איך קיים משהו שהוא לא המציאות?
למשל כאשר אתה הולך ברחוב, ונופל עץ, אתה חווה שאתה נפרד מהעץ, למעשה אתה לא נפרד מהעץ, אתה הוא זה שהחליט שהעץ ייפול. זה כמו שנותנים לאצבע מכה, והיא אומרת, מה הם רוצים ממני, הרי הרגל בעטה, אבל זה אתה עשית. אתה חושב שאתה נפרד, אבל אתה לא נפרד, אתה אותו אחד. בסוף זה גוף אחד שמחליט הכל.
אדם שרוצה לחוות להיות אלוהים צריך קודם כל לחוות את החוויה הבסיסית שהמציאות היא שעושה הכל. אתה למעשה לא צריך לחוות זאת, אתה אמור לחוות את האמת שלך, אבל אם הבנת שזאת האמת ואתה לא חווה אותה, אז לא תחווה מעבר לזה. הכוונה היא שתיצמד לחוויה שלך. ולמה האדם לא חווה שהוא אלוהים, ולמה האדם לא חווה שזמן ומקום זזים? כי הוא לא מבין את זה עד הסוף.
אם תכריח את עצמך להבין עד הסוף, תשאל, כאשר אני זזתי, מי זז? למה זז? איך זז? למה אני יושב על הכסא? מה זה אומר שאני יושב על הכסא? זה גוף שיושב על הכסא. מה זה הגוף הזה? הוא נמצא בתוך זמן ומקום שממלאים אותו, מה זה? מה זה התודעה? למה אני רוצה? מה זה רצון? תשאל עד שתבין שהכל אחד, ואז תבין שאתה אלוהים.
למשל זה ספר בגודל מסוים וזה שלט, אלו שתי ישויות בגדלים שונים ונמצאות במקום אחר. בהבנה הסופית אתה אמור להבין, שזה ספר וזה שלט, זה במקום אחד וזה במקום שני, ובו זמנית שניהם באותו גודל ובאותו מקום. בסוף אתה צריך להבין שהספר והשמש זה באותו גודל. בסוף אתה תגיע למסקנה שכול הדברים הם באותו גודל. שלא יהיה הבדל מבחינתך בין הסוף לאין סוף, שהספר ושאר הדברים שהם לא הספר, הם באותו גודל. אבל בו זמנית הם גם לא אותו גודל.
מפרספקטיבה אחת יש צורות שונות, אך מפרספקטיבה אחרת, יש את המהות, ומבחינתה אין צורות, ולכן אי אפשר להגיד זה ספר או זאת שמש. ומהפרספקטיבה המוחלטת בסוף, אין הבדל בין הפרספקטיבה של הצורה לבין הפרספקטיבה של המהות, שהם אחד.
יש פרספקטיבה אחת שאומרת זה קטן וזה גדול, יש פרספקטיבה נוספת שאומרת שניהם לא קיימים, אין כלום, שזה נקרא המהות של המציאות. והמוחלט זה שמבינים שאין הבדל בין הצורה הסופית לבין המהות האין סופית.
כי במהות עצמה אין שום מגבלה, אבל בצורות יש הגבלה, ובסוף צריך להבין שאין הבדל בין הצורה לבין המהות.
אם ההוויה של המקום והזמן ממלאת את הכל, אז למעשה אין זמן ומקום, אז אין כלום.
בכל מקרה יש את "היש" שזה הצורות, ומצד שני אין "יש", כי לא יכול להיות שיש משהו קיים, למה? כי הרי יש הוויה שמהווה את הצורות, ואם יש הוויה, אז לא יכול להיות שיש עוד משהו חוץ מההוויה. אז תגיד ההוויה היא כלום, אז איך יש משהו חוץ מהכלום? אז איך הספר קיים? הספר בו זמנית הוא גם צמצום וגם הוויה. זה לא שיש גם מהות וגם צמצום, כרגע שאתה רואה ספר, הספר הוא המהות עצמה.
ככול שתתבוננו בזה יותר, כך תבינו יותר, ותחוו את זה. וזה יגרום לאדם להעלם, למה? כי אם אתה מתבונן בזה אתה נעלם. כי ההתבוננות הזאת גורמת לאדם לבדוק, זה אני וזה לא אני, אנו שתי צורות, אבל בו זמנית, אין אני ולא אני, יש רק ההוויה אחת.
מהצד של המציאות אין אני ולא אני, אבל בו זמנית יש אני ולא אני, וכשאתה מנסה להבין את זה ביחד, אז נעלמת לך חוויית האני הנפרד. או במילים אחרות מתווספת חוויית האחדות על האני הנפרד.
כול מה שאתה יודע על המהות של המציאות, אתה אמור לדעת זאת על הצורה. מה אתה יודע על המהות של המציאות? שהיא מהווה את הקיר. אתה אמור לדעת שהספר הזה מהווה את הקיר. איך זה יכול להיות, הרי הספר פה והקיר שם? לא רק שהם אותו הדבר, הספר גם מהווה את הקיר, כי הכל זה המהות.
הספר להיות אלוהים - בחירה חופשית, חופש הבחירה - יש בחירה חופשית או אין בחירה חופשית, יצירת הרצון והקיום העצמי, חלק 4.
נמשיך בספר להיות אלוהים, חלק ראשון עמוד 169
אם הרצון שלך הוא חוויה שלך, ואם לא היית קיים לא היה לך רצון, ולא היית עושה, וזה שאתה קיים לא תלוי בך, אז זה שאתה רוצה - זה לא תלוי בך. זה כמו רובוט שצועק, אז מי שמפעיל את הרובוט יכול גם להשתיק את הרובוט. כלומר מי שמפעיל את המנגנון, מפעיל את כולו.
מה זאת פעולה? פעולה זה תוצאה של רצון, שהוא בעצם תחושה של תודעה. יש ישות שחווה שהיא רוצה משהו, ואז היא חווה שהיא עושה משהו. אבל יש משהו שבכלל גורם לישות הזאת להיות קיימת.
במדע הם הבינו שבין שני כוכבים, יש כוח משיכה, ומי מניע את כוח המשיכה? החלל והזמן שבתוכו הכוכבים נמצאים. למשל השולחן והכסא, למה הם נמצאים במקום שלהם? בגלל כוח המשיכה, אם היה כוח משיכה אחר, הם היו נמצאים במקום אחר.
המקום הוא שמחליט איזה כוח משיכה יהיה בין העצמים. למרות שהמקום הוא כלום או ריק, הוא בסופו של דבר מחליט שהעצמים יהיו כפי שהם.
למשל יש חללית ובתוכה בורג, למה הבורג טס לחלל? בגלל החללית. למשל יש לך כפפה על היד, ואתה הזזת את היד, אז הכפפה זזה בגלל שהזזת את היד.
מה אני בא לומר, שכשאתה יושב על הכסא, זה בגלל שיש כוח כללי שמחליט הכל, כל הזמן. למשל האדם הוא זרת ביחס לגוף של אלוהים. למשל אתה הזרת ואני האצבע, ואנחנו מדברים בינינו איך שאנחנו זזים, אבל למעשה הגוף זז, וכשהגוף זז אנחנו זזים.
כמו למשל שאלוהים רוצה שיד ימין תריב עם יד שמאל, וכך יש מלחמה. אם היינו מכניסים אותך למעבדה ובודקים אותך, היינו מגלים שאתה רצף של אטומים. אתה בסך הכל אטומים שזזים בתוך מרחב זמן ומקום. וכשהמוח שלך פועל, זה בסך הכל גלים חשמליים.
יש מנגנון אנרגטי ענק, שמחליט היכן יהיו גלים אנרגטיים.
בהבנה של רצף האטומים, אין בכלל אני. בעיקרון האני הוא גם רצף של אטומים. בתפיסה המדעית אין משהו מעבר לאטומים. אז האני הוא גם צורה של גלים אלקטרונים שזזים, ואם הגלים האלקטרונים יזוזו אחרת, לא יהיה אני. זה מה שהמדע טוען.
בהקשר שלנו, אני אומר שכאשר הרוח נושבת, אתה זז.
עדיין לא הגענו לאחד, למה? כי עדיין יש ישות נפרדת, כאילו יש גם אצבע וגם גוף, זה שתי ישויות נפרדות. אני מוכן לקבל את זה שאני חלק מהמנגנון, אבל עדיין גם אני קיים. אני עדיין לא הגוף. בסוף האדם יגיע להבנה שאין הבדל בין המציאות אליו, שאין הבדל בין האצבע לגוף. זה אותו גודל בכלל.
מה היא בחירה? שאתה חווה שאתה רוצה, ואחר אתה חווה שאתה עושה, ואתה זוכר שקודם רצית את מה שאתה עושה, ונדמה לך שיש קשר בין מה שאתה עושה לבין מה שאתה רוצה, ואז אתה אומר, "אני בחרתי".
אם היה רק רגע אחד של מציאות, אז לא היה שייך להגיד שיש בחירה. בחירה פירושו שאני רציתי את מה שאני עושה, ומה שאני עושה הוא תוצאה של מה שרציתי.
שאלה: לדוגמה, אם אין לך זיכרון אז כל רגע הוא בפני עצמו.
אליעד: אם היינו יודעים שאין קשר בין הרגעים, זה כמו סרט, שאין קשר בין מה שיש בפריים הזה לבין מה שיש בפריים השני. השאלה היא האם יש קשר בין הרגעים של הזמן? במקומות אחרים בספר יש הסבר מדוע אין קשר בין הרגעים של הזמן.
מה שקורה, שרגע אחד רצית, רגע אחד עשית, רגע אחד חשבת שזה שאתה רוצה וזה שאתה עושה זה קשור, ורגע נוסף חוויית שאתה בוחר את זה. ולכן אמרת שאתה בחרת את זה. אבל שים לב שכול רגע הוא בפני עצמו ולא קשור. שום דבר לא מחייב דבר אחר.
שאלה: איך יודעים שכול רגע הוא בפני עצמו?
אליעד: יש רגעים של זמן, כל דבר הוא ברגע אחר. האם אין רגעים בחוויה שלך?
שאלה: זאת חוויה אחת מתמשכת.
אליעד: אז אפילו אם זאת חוויה אחת מתמשכת, גם אין לך בחירה, כי אתה זז בגלל שמישהו אחר זז. גם אם נאמר שזה רציף, גם אז אין לך בחירה, כי אז כל דבר הוא המשכיות של הקודם. ומאחר שאתה לא הראשון, גם אין לך בחירה.
אם כל דבר הוא תוצאה של רגע אחר ואין אפשרות שיהיה אחרת, אז אין לך בחירה, למה? כי אתה לא הראשון. אבל אם נאמר שמה שהיה ברגע הקודם, לא מחייב את הרגע הבא, מסקנה שזה שמקודם רצית, זה לא מחייב את זה שעשית, אין קשר ביניהם.
לאדם יש חוויית זמן שגורמת לו לחשוב שיש קשר בין הדברים. כי אם לא היה קשר, לא היית אוכל לדוגמה.
אם אין קשר בין הרצון שלי לאכול, לאכילה, אז מדוע שאוכל? זה משום שלאדם יש חוויית זמן, שגורמת לו לחשוב שיש קשר בין האירועים. מצד האמת אתה אוכל, כי רוצים שתאכל, ואתה מרגיש רעב, כי רוצים שתרגיש רעב. אבל יש אמת אחרת, שאתה גם אוכל וגם לא אוכל.
זה שאתה יודע שאתה קיים, זה כבר חלק מחוויית הזמן, כשאתה אומר, אני ולא אני, זאת חוויית זמן. ושימו לב שכול אחד חווה שחלק זה המשך הזמן, וחלק יש אופציה לשנות. ומה היא האמת? האמת היא שמשני הצדדים לאדם אין בחירה.
בא נניח שאתה באמת בוחר, אבל מי החליט שאתה תבחר? איך שלא נסובב את הגלגל, שום דבר הוא לא מחויב, ואם שום דבר לא מחויב, אז יש לו את ההפך, ואם יש לו את ההפך, אז הוא לא הראשון והוא לא המסובב הראשון, ואם הוא לא המסובב הראשון, אז אין לו בחירה. זה מפרספקטיבה מסוימת.
מתי לאדם יש בחירה חופשית? כאשר הוא מחוץ לזמן, ואז הוא בוחר את הזמן.
שאלה: האם אלוהים עובד עלינו?
אליעד: כן, כי אם היית יודע שזה מאלוהים, לא היית עושה כלום. ולכן אלוהים נותן לאדם להרגיש שהאדם עושה, חושב, מרגיש וכו'.
שאלה: האם זה נכון שכל רגע נוצר מחדש?
אליעד: כן, זה גם נכון.
האדם חווה שהוא סיבת הדבר. למשל כאשר האדם יושב על הכיסא, הוא חווה שהוא הסיבה שבגללה הוא יושב על הכיסא. אבל אם האדם הוא תוצאה של משהו, אז למעשה הוא לא הסיבה לשום דבר.
אין מקום שאין בו מקום, ואין שום זמן שאין בו זמן. האדם נמצא בחדר שנמצא בתוך זמן ומקום, איפה המקום נמצא? בכל מקום יש מקום. אבל בכל מקום יש מקום עד כדי כך שאתה לא נמצא.
למשל, זאת אצבע, אבל היא גם גוף, יש מקום שבו אין גוף? האם בגלל שיש אצבע, אין פה גוף? האם יש מקום בגוף, שהגוף לא נמצא בו? אומנם קוראים לחלק הזה אצבע, אבל האצבע היא הגוף. ולכן כאשר האצבע זזה, זה הגוף זז.
מה שאני רוצה להגיד, שיש מקום ענק, שבתוכו יש דברים, אבל זה בתוכו. זה כמו שאני מדמיין פילים רצים, איפה הם רצים? בתוך המחשבה שלי, שכאני אחליט שהם יזוזו, אז הם יזוזו. אם את מדמיינת פיל המהות של הפיל היא את, הגוף של הפיל זה את, נכון שהפיל הוא לא את, אבל מצד שני אין מקום שהוא לא את.
הרעיון הוא, שכאשר את מדמיינת פיל זז, הפיל שכשהוא זז זה למעשה המחשבה שלך זזה, הפיל לא נמצא מחוץ למחשבה שלך, אין גם אותך וגם את הפיל.
מה שאני בא לומר, זה להסתכל על הדברים מהפרספקטיבה שהמקום והזמן ממלאים את הכל. ואף על פי כן האדם נפרד מהם, האדם הוא לא המקום, האדם הוא פלוס המקום.
אין שום מקום שההוויה של המציאות לא נמצאת בו, מסקנה, אתה לא זז בלי שההוויה תזוז. אז כאשר אתה זז ההוויה זזה. אתה צורה של ההוויה. יש מקום וזמן ואתה צורה שלהם. אם בכל מקום יש הוויה, אז זה אומר שאתה לא קיים כנפרד.
מציאות, בצורת אני, אתה עושה כל מה שתרצה. קודם כל שתבין שהאני הוא צורה של משהו אחר, הוא ביטוי של משהו אחר, הוא זרוע מבצעת של משהו אחר.
בכל זמן יש זמן, בכל מקום יש מקום, אין דבר שיכול לגרום לכמות המקום לקטון, כמות המקום היא אין סופית ושום דבר לא יכול לגרום שיהיה פחות מקום. זה אומר שגם בתוכך יש מקום וזמן, ולכן אתה לא קיים כנפרד, אלא אתה הזמן והמקום. וכשאתה זז, זה אומר שהמקום זז.
כשהאדם אומר אני, הוא מתכוון לגוף ולתודעה. למשל כשהאצבע אומרת אני, היא מתכוונת ליד, לגוף ולתודעה. אבל כשהציפורן אומרת אני, היא צריכה להתכוון לאצבע, ליד, לגוף ולתודעה. מה אני בא לחדש לך, כשאתה אומר אני, תבין שזה הראשון, האלוהים, המציאות, זמן מקום, תודעה, גוף וכו'.
מה זה להיות אלוהים, כשתגיד אני תתכוון לראשון, שמצמצם את הזמן והמקום, שאחראי לכל מה שקורה, שאני חלק ממנו.
האדם בטוח שהוא זה שמחליט אם לזוז לפה או לשם, זה לא נכון, המציאות מחליטה לך אם תזוז לפה או לשם. וגם המציאות מחליטה שאתה תרגיש שאתה עושה את זה.
אם כל כולך היית בחוויה שהמציאות מחליטה הכל, אז אין מה לשאול יותר שאלות. זה דבר בסיסי שהאדם לא חושב על זה, הוא פשוט שכח מזה.
אתה כרגע רוצה שתהיה ישות שלא תדע. המציאות כרגע רוצה שלא תדע, אך היא גם זאת שרוצה שתרצה לדעת. המציאות רוצה את כל סך החבילה.
איך שלא תסובב את הגלגל, אם יש מציאות, אז אתה חלק מהמציאות, אתה תופס מקום במציאות.
לאדם נדמה שהוא ישות עצמאית, כי למשל כשהוא הולך ברחוב, הוא לא חושב שהמקום והזמן זזים, אלא הוא חושב שהוא זה שהולך. ובעצם מה קורה? אם אתה מבין שאין שום מקום, שאין בו מקום, אז למעשה מי שזז זה המקום ולא אתה.
שאלה: אני כבר התחלתי ללכת ככה.
אליעד: שמת לב? אמרת אני, האם התכוונת למציאות שהולכת? במילה אני נפסלת. קודם כל תכיר בכל החוויה שלך שהמציאות היא הכל ורק אחר כך תשאל למה? אם תתבונן בזה מספיק, אתה לא תבין איך אתה קיים. אתה לא תבין איך קיים משהו מלבד המציאות. אם בכל מקום קיימת רק המציאות, אז איך קיים משהו שהוא לא המציאות?
למשל כאשר אתה הולך ברחוב, ונופל עץ, אתה חווה שאתה נפרד מהעץ, למעשה אתה לא נפרד מהעץ, אתה הוא זה שהחליט שהעץ ייפול. זה כמו שנותנים לאצבע מכה, והיא אומרת, מה הם רוצים ממני, הרי הרגל בעטה, אבל זה אתה עשית. אתה חושב שאתה נפרד, אבל אתה לא נפרד, אתה אותו אחד. בסוף זה גוף אחד שמחליט הכל.
אדם שרוצה לחוות להיות אלוהים צריך קודם כל לחוות את החוויה הבסיסית שהמציאות היא שעושה הכל. אתה למעשה לא צריך לחוות זאת, אתה אמור לחוות את האמת שלך, אבל אם הבנת שזאת האמת ואתה לא חווה אותה, אז לא תחווה מעבר לזה. הכוונה היא שתיצמד לחוויה שלך. ולמה האדם לא חווה שהוא אלוהים, ולמה האדם לא חווה שזמן ומקום זזים? כי הוא לא מבין את זה עד הסוף.
אם תכריח את עצמך להבין עד הסוף, תשאל, כאשר אני זזתי, מי זז? למה זז? איך זז? למה אני יושב על הכסא? מה זה אומר שאני יושב על הכסא? זה גוף שיושב על הכסא. מה זה הגוף הזה? הוא נמצא בתוך זמן ומקום שממלאים אותו, מה זה? מה זה התודעה? למה אני רוצה? מה זה רצון? תשאל עד שתבין שהכל אחד, ואז תבין שאתה אלוהים.
למשל זה ספר בגודל מסוים וזה שלט, אלו שתי ישויות בגדלים שונים ונמצאות במקום אחר. בהבנה הסופית אתה אמור להבין, שזה ספר וזה שלט, זה במקום אחד וזה במקום שני, ובו זמנית שניהם באותו גודל ובאותו מקום. בסוף אתה צריך להבין שהספר והשמש זה באותו גודל. בסוף אתה תגיע למסקנה שכול הדברים הם באותו גודל. שלא יהיה הבדל מבחינתך בין הסוף לאין סוף, שהספר ושאר הדברים שהם לא הספר, הם באותו גודל. אבל בו זמנית הם גם לא אותו גודל.
מפרספקטיבה אחת יש צורות שונות, אך מפרספקטיבה אחרת, יש את המהות, ומבחינתה אין צורות, ולכן אי אפשר להגיד זה ספר או זאת שמש. ומהפרספקטיבה המוחלטת בסוף, אין הבדל בין הפרספקטיבה של הצורה לבין הפרספקטיבה של המהות, שהם אחד.
יש פרספקטיבה אחת שאומרת זה קטן וזה גדול, יש פרספקטיבה נוספת שאומרת שניהם לא קיימים, אין כלום, שזה נקרא המהות של המציאות. והמוחלט זה שמבינים שאין הבדל בין הצורה הסופית לבין המהות האין סופית.
כי במהות עצמה אין שום מגבלה, אבל בצורות יש הגבלה, ובסוף צריך להבין שאין הבדל בין הצורה לבין המהות.
אם ההוויה של המקום והזמן ממלאת את הכל, אז למעשה אין זמן ומקום, אז אין כלום.
בכל מקרה יש את "היש" שזה הצורות, ומצד שני אין "יש", כי לא יכול להיות שיש משהו קיים, למה? כי הרי יש הוויה שמהווה את הצורות, ואם יש הוויה, אז לא יכול להיות שיש עוד משהו חוץ מההוויה. אז תגיד ההוויה היא כלום, אז איך יש משהו חוץ מהכלום? אז איך הספר קיים? הספר בו זמנית הוא גם צמצום וגם הוויה. זה לא שיש גם מהות וגם צמצום, כרגע שאתה רואה ספר, הספר הוא המהות עצמה.
ככול שתתבוננו בזה יותר, כך תבינו יותר, ותחוו את זה. וזה יגרום לאדם להעלם, למה? כי אם אתה מתבונן בזה אתה נעלם. כי ההתבוננות הזאת גורמת לאדם לבדוק, זה אני וזה לא אני, אנו שתי צורות, אבל בו זמנית, אין אני ולא אני, יש רק ההוויה אחת.
מהצד של המציאות אין אני ולא אני, אבל בו זמנית יש אני ולא אני, וכשאתה מנסה להבין את זה ביחד, אז נעלמת לך חוויית האני הנפרד. או במילים אחרות מתווספת חוויית האחדות על האני הנפרד.
כול מה שאתה יודע על המהות של המציאות, אתה אמור לדעת זאת על הצורה. מה אתה יודע על המהות של המציאות? שהיא מהווה את הקיר. אתה אמור לדעת שהספר הזה מהווה את הקיר. איך זה יכול להיות, הרי הספר פה והקיר שם? לא רק שהם אותו הדבר, הספר גם מהווה את הקיר, כי הכל זה המהות.
050-3331-331