כל אחד חווה בחיים רגעים שמתעורר בו הצורך ליצור: לכתוב תובנה, לצייר ציור, או ליצור כל יצירה אחרת. אחד הדברים הגדולים החוסמים את האדם מלהוציא לפועל את יצירתו הפוטנציאלית היא התחושה שמה שהוא לא יעשה, תמיד זה לא יהיה מספיק מושלם. וחוסר המושלמות שהוא רואה בעצמו גורם לו להחסם ולא לבצע את הפעולה של היצירתיות. ולא זאת אלא שלעיתים אין האדם מודע לכך שיש בו יצירתיות, עד שהוא נעשה חסום כל כך ואינו עושה שימוש באלמנט היקר ביותר עלי אדמות שהוא היכולת ליצור דברים חדשים.
שהרי בכל אדם יש חלק אלוקי והחלק הזה מכיל כוח אדיר של יצירה שהמקור שלו הוא הכוח האינסופי מקור החיים של כל העולמות. והנה זו בעצם הסיבה שבגללה מתעורר באדם הצורך ליצור. כי יש באדם תשוקה פנימית להתחבר לשורש ולמקור שלו, ועל ידי היצירה שהוא יוצר הוא מתחבר ומתקשר לכוח האינסופי של היצירתיות וזה מסב עונג והנאה גדולה שממנה אנחנו שואבים את חדוות היצירה הידועה.
ומה חוסם את היצירתיות מלהגיע לידי ביטוי? השקר. שהרי אם נתבונן וננתח את ה"חסימות" אחת לאחת נגלה שלא רק שאינן נכונות, אלא שהם מתמוססות ואינן קיימות פני עצמן!
ונסביר: נניח שאדם חושב שהציורים שלו לא מספיק יפים ולכן אינו מצייר. חשוב לשאול מה הסיבה שהוא חושב שהציור אינו יפה? מדוע הוא חושב שהציור צריך להיות יפה? ומה יקרה אם אכן יצייר ציור שאינו יפה, ובכלל מהי ההגדרה של ציור שאינו יפה... האם יופי הוא מוחלט או שהוא יחסי וכן הלאה.
ישנה אפשרות שהאדם יברר עם עצמו מדוע הוא רוצה לצייר, מה מבטא הצורך לצייר ואז אם הוא ימשיך ויעמיק הוא יגלה תובנות מעניינות על עצמו ואלה יגרמו לו לחשוב אחרת. למשל אם האדם יגלה שהוא מצייר כדי לבטא את החלק האלוקי שבקרבו שיוצר דברים חדשים, הרי שלא כל כך יעניין אותו מה יהיה המוצר המוגמר היינו הציור. כל התהליך יהיה שונה, הוא יהיה עסוק ביצירה והתחברות למקור כל היצירתיות שבעולם ודבר זה עצמו יגרום לו לעונג ואושר עצום עד שלא היה הבדל בין אם היצירה יפה במושגים אסטטיים ארציים לבין אם היא מכוערת. כי בעצם אין יצירה מכוערת. כל יצירה מבטאת משהו אלוקי שהוא למעלה מההגדרות של יופי או כיעור.
דבר נוסף. נניח שהאדם מחליט שלא שווה לו ליצור יצירה שאינה מושלמת. במקרה כזה נבדוק האם אכן שווה לו שלא לצייר כלל. ונראה שהמקום היחיד בו הכל מושלם הוא האלוקים, שם במקור האינסופי של הפוטנציאל היצירתי לכאורה אין שום צורך ליצור, הכל מושלם כפי שהוא, לשם מה לצמצם כוח כלשהו כדי לחתוך ממנו נגזרות של יצירה? ונתברר כי בכל זאת יצר ויוצר האלוקים בכל רגע ורגע מחדש בריות חדשות ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
וכל זה, לעניות דעתי, משום שהשלמות האמיתית מתבטאת בכך שיש מקום גם לחוסר המושלמות. שהרי אם נסתכל על כל בריאה שבעולם, ובמיוחד על האדם נראה כי הוא בכלל לא מושלם. אין לו את כל השכל שבעולם, ואין לו את כל הכוח שבעולם, הוא מוגבל! מצד שני האדם הוא נזר הבריאה ויש בו יכולות מופלאות ומיוחדות וגלום בו פוטנציאל אינסופי.
אם נרצה להדמות לאלוקים, שזו אגב הדרך לחיות חיים מלאים בעולם הזה, הרי ש"נזרום" עם כוח היצירה הטמון בקרבינו כפי שהוא ונבין שגם המושלם זקוק ללא מושלם כדי להיות מושלם. ונחדד: גם האדם עם כל הרצון שלו להיות מושלם ולבטא רק מושלמות, זקוק הוא ל"לא מושלם" היינו ליצירתיות כפי שהיא יוצאת מתחת לידיים, בכדי לחוש תחושת מושלמות, שהיא סוג של אושר עילאי. בדיוק כמו אלוקים שהוא מושלם ואנחנו יצירי כפיו מבטאים את הפן הלא מושלם בו. ההבנה הזו שהמושלם והלא מושלם יחד מהווים יישות אחת, היא סוג של התאחדות עם האלוקים, שהיא היא מטרת הציור.
אז אתה יכול לשבת בבית ולא לצייר, וגם לא לעבוד, או לייצר שום דבר חדש, ולהשאר בחסימה הדמיונית הזו שבה אתה לגמרי מושלם שאינו עושה שום טעות, אך תפספס את התובנה ואת החוויה המיוחדת הזו של השותפות במעשה אלוקים, היינו יצירה והתאחדות בין המושלם ללא מושלם בעולם.
שורש החסימה - מה טוב בחסימות וכיצד להשתמש בהן בצורה נבונה?
אם נתבונן לעומק נבין שהחסימה שיש לנו מליצור דברים נובעת בעצם מחסימה עליונה יותר שהיא שורש החסימות בעולם. שורש החסימה נובע משורש הצימצום בעולם.
הרעיון של חסימה הוא שבמקום שהכל יצא החוצה בבת אחת, יש משהו שחוסם את הדבר מלפרוץ החוצה כמו שהוא בגולמיות שבו. וניתן דוגמה:
אם נרצה לומר את כל מה שנרצה לומר בבת אחת, לא נצליח לבטא את עצמינו כפי שצריך ומימלא אף אחד גם אל יבן מאומה. לכן יש חסימות שונות: יש את הלשון, את השיניים, את החיך, את השפתיים, ואת המחשבות והמוח כל הדיבור הדבור על אופניו בנוי על חסימות, על צימצום יכולת. וכך בנוי כל דבר בעולם. גם בענין היצירתיות יש מצב של חסימה.
למשל - מתעורר באדם רגש כלשהו המוביל צורך לצייר, כל זמן שלא נחסום אותו ונבהיר לעצמינו בעזרת כלי המחשבה, המוטוריקה ושאר כלי עזר הנחוצים לביטוי היצירה לחסום קצת את כוח היצירתיות הגדול שלנו, הרי שלא נוכל לבטא את היצירה במלואה. במקרה שאין חסימה, יתכן שניקח בד וניצוק עליו את כל הצבעים שבעולם וגם אז לא ממש נבטא את כל עומק היצירתיות שבקרבינו כהוגן. יוצא איפה שהחסימה עצמה טובה. היא מסייעת לנו לברר היטב ולמקד את עצמינו לקראת היצירה באופן מכווננן. אלא מה? צריך לדעת לזהות את סוג החסימה, ולהבין שהיא עצמה אין למה משמעות היא רק כלי לעזור לנו לבטא את עצמינו כהוגן.
ודבר זה עמוק מאוד, דבר זה מייצג את המערכת העליונה של המציאות שלנו. שבתוכה בעצם הכל אחד. וכל החיתוך וההבדל בין דבר לדבר, (חסימות) הוא רק כדי שנוכל לחוות את הנפרדות שלנו כדי שנוכל ליצור ולהתחבר לאלוקי שבנו, וזה מתבצע דוקא על ידי הנפרדות.. אבל בעצם במהות אין ממש חסימה, אין לה משמעות בפני עצמה וכל מהותה היא שפע אינסופי של יצירה, אהבה ועונג.
ולסיכום, אם אתה אדם שמרגיש צורך ליצור בכל תחום שהוא, תוודא שאתה מתחבר אל החלק הפנימי בתוכך שאינו מבקר את עצמו ואינו חוסם אל אותו חלק אלוקי שיוצר בזרימה מופלאה המשתמשת בחסימות אך ורק כדי להגביל את את היצירה לכדי גבולות יצירה בעולם הזה.
שהרי בכל אדם יש חלק אלוקי והחלק הזה מכיל כוח אדיר של יצירה שהמקור שלו הוא הכוח האינסופי מקור החיים של כל העולמות. והנה זו בעצם הסיבה שבגללה מתעורר באדם הצורך ליצור. כי יש באדם תשוקה פנימית להתחבר לשורש ולמקור שלו, ועל ידי היצירה שהוא יוצר הוא מתחבר ומתקשר לכוח האינסופי של היצירתיות וזה מסב עונג והנאה גדולה שממנה אנחנו שואבים את חדוות היצירה הידועה.
ומה חוסם את היצירתיות מלהגיע לידי ביטוי? השקר. שהרי אם נתבונן וננתח את ה"חסימות" אחת לאחת נגלה שלא רק שאינן נכונות, אלא שהם מתמוססות ואינן קיימות פני עצמן!
ונסביר: נניח שאדם חושב שהציורים שלו לא מספיק יפים ולכן אינו מצייר. חשוב לשאול מה הסיבה שהוא חושב שהציור אינו יפה? מדוע הוא חושב שהציור צריך להיות יפה? ומה יקרה אם אכן יצייר ציור שאינו יפה, ובכלל מהי ההגדרה של ציור שאינו יפה... האם יופי הוא מוחלט או שהוא יחסי וכן הלאה.
ישנה אפשרות שהאדם יברר עם עצמו מדוע הוא רוצה לצייר, מה מבטא הצורך לצייר ואז אם הוא ימשיך ויעמיק הוא יגלה תובנות מעניינות על עצמו ואלה יגרמו לו לחשוב אחרת. למשל אם האדם יגלה שהוא מצייר כדי לבטא את החלק האלוקי שבקרבו שיוצר דברים חדשים, הרי שלא כל כך יעניין אותו מה יהיה המוצר המוגמר היינו הציור. כל התהליך יהיה שונה, הוא יהיה עסוק ביצירה והתחברות למקור כל היצירתיות שבעולם ודבר זה עצמו יגרום לו לעונג ואושר עצום עד שלא היה הבדל בין אם היצירה יפה במושגים אסטטיים ארציים לבין אם היא מכוערת. כי בעצם אין יצירה מכוערת. כל יצירה מבטאת משהו אלוקי שהוא למעלה מההגדרות של יופי או כיעור.
דבר נוסף. נניח שהאדם מחליט שלא שווה לו ליצור יצירה שאינה מושלמת. במקרה כזה נבדוק האם אכן שווה לו שלא לצייר כלל. ונראה שהמקום היחיד בו הכל מושלם הוא האלוקים, שם במקור האינסופי של הפוטנציאל היצירתי לכאורה אין שום צורך ליצור, הכל מושלם כפי שהוא, לשם מה לצמצם כוח כלשהו כדי לחתוך ממנו נגזרות של יצירה? ונתברר כי בכל זאת יצר ויוצר האלוקים בכל רגע ורגע מחדש בריות חדשות ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
וכל זה, לעניות דעתי, משום שהשלמות האמיתית מתבטאת בכך שיש מקום גם לחוסר המושלמות. שהרי אם נסתכל על כל בריאה שבעולם, ובמיוחד על האדם נראה כי הוא בכלל לא מושלם. אין לו את כל השכל שבעולם, ואין לו את כל הכוח שבעולם, הוא מוגבל! מצד שני האדם הוא נזר הבריאה ויש בו יכולות מופלאות ומיוחדות וגלום בו פוטנציאל אינסופי.
אם נרצה להדמות לאלוקים, שזו אגב הדרך לחיות חיים מלאים בעולם הזה, הרי ש"נזרום" עם כוח היצירה הטמון בקרבינו כפי שהוא ונבין שגם המושלם זקוק ללא מושלם כדי להיות מושלם. ונחדד: גם האדם עם כל הרצון שלו להיות מושלם ולבטא רק מושלמות, זקוק הוא ל"לא מושלם" היינו ליצירתיות כפי שהיא יוצאת מתחת לידיים, בכדי לחוש תחושת מושלמות, שהיא סוג של אושר עילאי. בדיוק כמו אלוקים שהוא מושלם ואנחנו יצירי כפיו מבטאים את הפן הלא מושלם בו. ההבנה הזו שהמושלם והלא מושלם יחד מהווים יישות אחת, היא סוג של התאחדות עם האלוקים, שהיא היא מטרת הציור.
אז אתה יכול לשבת בבית ולא לצייר, וגם לא לעבוד, או לייצר שום דבר חדש, ולהשאר בחסימה הדמיונית הזו שבה אתה לגמרי מושלם שאינו עושה שום טעות, אך תפספס את התובנה ואת החוויה המיוחדת הזו של השותפות במעשה אלוקים, היינו יצירה והתאחדות בין המושלם ללא מושלם בעולם.
שורש החסימה - מה טוב בחסימות וכיצד להשתמש בהן בצורה נבונה?
אם נתבונן לעומק נבין שהחסימה שיש לנו מליצור דברים נובעת בעצם מחסימה עליונה יותר שהיא שורש החסימות בעולם. שורש החסימה נובע משורש הצימצום בעולם.
הרעיון של חסימה הוא שבמקום שהכל יצא החוצה בבת אחת, יש משהו שחוסם את הדבר מלפרוץ החוצה כמו שהוא בגולמיות שבו. וניתן דוגמה:
אם נרצה לומר את כל מה שנרצה לומר בבת אחת, לא נצליח לבטא את עצמינו כפי שצריך ומימלא אף אחד גם אל יבן מאומה. לכן יש חסימות שונות: יש את הלשון, את השיניים, את החיך, את השפתיים, ואת המחשבות והמוח כל הדיבור הדבור על אופניו בנוי על חסימות, על צימצום יכולת. וכך בנוי כל דבר בעולם. גם בענין היצירתיות יש מצב של חסימה.
למשל - מתעורר באדם רגש כלשהו המוביל צורך לצייר, כל זמן שלא נחסום אותו ונבהיר לעצמינו בעזרת כלי המחשבה, המוטוריקה ושאר כלי עזר הנחוצים לביטוי היצירה לחסום קצת את כוח היצירתיות הגדול שלנו, הרי שלא נוכל לבטא את היצירה במלואה. במקרה שאין חסימה, יתכן שניקח בד וניצוק עליו את כל הצבעים שבעולם וגם אז לא ממש נבטא את כל עומק היצירתיות שבקרבינו כהוגן. יוצא איפה שהחסימה עצמה טובה. היא מסייעת לנו לברר היטב ולמקד את עצמינו לקראת היצירה באופן מכווננן. אלא מה? צריך לדעת לזהות את סוג החסימה, ולהבין שהיא עצמה אין למה משמעות היא רק כלי לעזור לנו לבטא את עצמינו כהוגן.
ודבר זה עמוק מאוד, דבר זה מייצג את המערכת העליונה של המציאות שלנו. שבתוכה בעצם הכל אחד. וכל החיתוך וההבדל בין דבר לדבר, (חסימות) הוא רק כדי שנוכל לחוות את הנפרדות שלנו כדי שנוכל ליצור ולהתחבר לאלוקי שבנו, וזה מתבצע דוקא על ידי הנפרדות.. אבל בעצם במהות אין ממש חסימה, אין לה משמעות בפני עצמה וכל מהותה היא שפע אינסופי של יצירה, אהבה ועונג.
ולסיכום, אם אתה אדם שמרגיש צורך ליצור בכל תחום שהוא, תוודא שאתה מתחבר אל החלק הפנימי בתוכך שאינו מבקר את עצמו ואינו חוסם אל אותו חלק אלוקי שיוצר בזרימה מופלאה המשתמשת בחסימות אך ורק כדי להגביל את את היצירה לכדי גבולות יצירה בעולם הזה.
050-3331-331