תורת הגמול היא הדרך בה מקשרים מאמינים בין קיום או אי קיום החובות המוטלות עליהם על ידי האלוהים או האלים לבין הגמול אותו הם קיבלו או עתידים לקבל, בחייהם, לאחר מותם או באחרית הימים. תורת הגמול דנה בשאלות על חוסר ההתאמה בין הגמול הנראה לעין לבין מעשיו של האדם, ומעלה שאלות על היחס לשלטון החוק ולנורמות החברתיות המספקים אף הם 'תורת גמול' מקבילה.

הנחות היסוד של תורת הגמול

לתורת הגמול מספר הנחות יסוד המעצבות את אופי הגמול המצופה.

עקביות האל

ההנחה הראשונה היא עקביות האל - אין סתירה בציווי על האדם ואין שרירות במתן הגמול. בדתות מונותאיסטיות קל יותר להניח הנחה כזו, ואילו בדתות הפוליתאיסטיות ריבוי האלים מאפשר לעתים מצבים בהם קיום דברו של אל אחד מחייב אי ציות למצוותו של אל אחר.

יש הנוטים לראות פרדוקס בעצם שיוך עקביות לאל, כאשר מצד אחד האל מוגדר על ידי היותו כל יכול ומצד שני האל כפוף בעצמו לכללים של עקביות שאינם מאפשרים לו לעשות כרצונו. הוגים אחדים דוחים את הפתרון לפרדוקס הגורס כי האל בחר לקבל על עצמו כללים מסוימים בטענה כי הוא מפחית מעצמאותו האקסיומטית של האל, שכן עוצמה ועצמאות נוצרות על ידי שרירות הרצון.

האמונה בחוסר עקביות של האל או של כמה אלים מאפשרת אמונה מוגבלת בשכר ועונש: על פי אמונה זו ניתן לראות את כוונתו של האל ברגע מסוים לתת גמול מסוים אך לא ניתן לצפות כי כל מצוות האל יקוימו במלואן על ידי אדם ספציפי שגם יקבל שכר מרבי.

השגחה

המאמינים באל שהינו בורא, מצווה, רב יכולת (או כל יכול) אך לא משגיח לא בהכרח מצפים לגמול. ישנה אמונה בהשגחה שאינה עקבית - לעתים האל רואה ונותן גמול ולעתים ניתן להתחמק ממנו.

יש המאמינים בהשגחה כללית: האל מתערב (ונותן גמול) רק בנקודות מפתח בהיסטוריה האנושית או בחיי הפרט, או שהגמול הוא מתמיד, אך ניתן לקבוצות ולא ליחידים. על פי אמונה זו הפרט לא יכול לצפות להתאמה מלאה ומדויקת בין מעשיו לבין הגמול לו הוא זוכה, אך חישוב דומה ביחס לאירועים משמעותיים או ביחס לגורל הקבוצה יעלה תוצאות של התאמה.

למרות האמור לעיל, ישנו מקרה יוצא דופן: האמונה בגמול קיימת ללא הנחת היסוד בדבר ההשגחה במקרים בהם מדובר במערכת של גמול פנימי.

סוגי גמול

בעולם הזה או בעולם הבא

האמונה בגמול מתחלקת לאמונה בגמול בעולם הזה, אל מול האמונה בגמול בעולם הבא. הגמול, בשני המקרים, מתואר לעתים כגמול פיזי ולעתים כגמול נפשי (שלווה) או רוחני (אהבת האל).

המקורות היהודיים מתייחסים גם לגמול בעולם הזה וגם לגמול בעולם הבא. בתורה ישנה התייחסות בלעדית לגמול בעולם הזה - "ונתתי מטר ארצכם בעתו" ו"למען יאריכון ימיך על פני האדמה". בנביאים ניתן למצוא התייחסויות ל"יום ה'" - יום שבו יהיו מלחמות או הפיכות ומי שיהיה קרוב לאל בזמן זה ימלט. בספר דניאל כתוב: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". מפסוק זה ניתן ללמוד על תחיית המתים בה יינתן גמול שונה לאנשים שונים, ועל קיומם של שכר ועונש לאחר המוות. במקורות מאוחרים יותר מוזכרים גן עדן וגיהנום. גן העדן הוא המקום בו יושבים הצדיקים למשתאות (גמול פיזי לפי פרשנות פשטנית) ו"נהנים מזיו השכינה", כלומר - שכרם הוא הקרבה אל האל. ולהפך בגיהנום - עונשים פיזיים ורוחניים. במקורות מתוארים גם דירוגי שכר בתוך גן עדן - מיקומים שונים, ועוד.

בהגות הנוצרית המוקדמת לא מתואר הגמול בעולם הזה, ולהפך - הצדיקים בעולם הזה מתוארים כעניים ושפלים. נחמתם של הצדיקים היא בגאולה שיזכו לה רק הצדיקים, ביום הדין. הצדיקים יזכו לתחיית המתים וינצלו מקרבות ומלחמות.

בנצרות הפרוטסטנטית מזהים את הצלחתו של האדם בעולם הזה, מבחינה חומרית, עם בחירה מוקדמת של האל באותו אדם.

בכתבי האסלאם מובטח רק הגמול ביום הדין (בו ימותו כולם) ובתחיית המתים. לאחר תחיית המתים ילכו האנשים לגן עדן או לגיהנום.

גמול אישי וגמול קבוצתי (קולקטיבי)

ביהדות, בניגוד לנצרות ולאסלאם, ישנו דגש חזק על הגמול הקולקטיבי. בימי דין החלים פעם בשנה נשפטים העולם כולו ועם ישראל, ובמשנה ישנה קריאה לאדם הפרטי לראות את המעשה הבא שלו כמעשה שיכריע את כל העולם (או העם) לחובה או לזכות. התורה שמה דגש על הגמול הקולקטיבי, אך גם מדגישה כי אדם הנשען על הגמול הקולקטיבי ועושה מעשים רעים מתוך ביטחון שבסך הכל, העם כולו יעשה מעשים טובים והוא יזכה לשכר טוב אתם - יענש. השכר המובטח לעם כיחידה אחת הוא גשמי ברכה, שלום וקרבה אל האל כעם. ברור שגשמי ברכה אינם יכולים להיתפס כגמול ליחידים מפני שגשם היורד על האחד מרווה גם את השני, ובאופן דומה גם השלום והקרבה הרוחנית של העם אל האל. ישנם מדרשים המייחסים את גשמי הברכה והשכר שהעם מקבל לאדם ספציפי שצדקתו גורמת לברכה על כל העם, או אפילו לצדקתן של הכבשים - שבזכותן יורד הגשם על עמים מרושעים ללא זכויות משלהם.

בנוסף לגמול הקולקטיבי ישנו אזכור גם לגמול הפרטי. כפי שצוין קודם, ישנה אזהרה ליחיד לבל ישען על צדקתו של הכלל. בנוסף, בפרשת הקללה והברכה מקולל כל העושה עבירות בסתר. פרטיה של קללה זו אינם מפורטים. וישנו גם החוק - אדם העובר על המצוות צפוי לעונשים מידי בית דין.

בספרי הנביאים ובתהילים מוזכרת היכולת לתת גמול אישי לצדיק ולרשע בין שבחיו של האל. גם בנביאים וגם בכתובים ישנה הנחה כי גורל אחד לבני עם אחד והנבואה מתייחסת לעתים קרובות לפשעיהם של עמים ולעונשם הקולקטיבי. בספר קהלת מובע ייאושו של הכותב ממנגנון השכר והעונש: "מקרה אחד לצדיק ולרשע" ומתוך ספר איוב עולה ביתר חומרה שאלת קיומו של הגמול האישי.

גמול פנימי וגמול חיצוני

גמול פנימי הוא הגמול הכלול באופן בלתי נפרד בעצם עשיית המעשה, וגמול חיצוני הוא גמול הניתן ללא קשר לטיב המעשה עצמו. גם בחוק המדיני נעשה שימוש בגמול פנימי: אין ענישה על התאבדות מפני שהמוות הנגרם על ידי ההתאבדות חמור מספיק וממלא כמה ממטרות הענישה. לעומת זאת, במקרים אחרים, העובדה שהחוק כמו שהוא שומר על האדם לא מונעת ממנסחי החוק להוסיף לו גמול חיצוני, לדוגמה: העובר על עבירות בכביש (חציה שלא במעבר חציה, נסיעה במהירות גבוהה מן המותר) 'נענש' פעמיים: פעם אחת כשסיכן את חייו ושלומו (גמול פנימי) ופעם נוספת כשהמדינה מטילה עליו קנס (גמול חיצוני).

בעוד ההשלכות של סיכון החיים בכבישים מובנות על פי ההיגיון, הפיזיקה והביולוגיה, הסכנות הכרוכות בחילול שבת, למשל, אינן מוחשיות. למרות שלא כל טעמי המצוות ברורים, נדרש המאמין לקבל את ההנחה כי יש משהו פנימי במהות עשיית המצווה שמהווה את הגמול על אותה המצווה. הרמב"ם ציין שכשבאים ללמד אנשים פשוטים, יש לנסות ולתמוך את הלימוד בטעמים המתקבלים על דעתם, והאמונה בשכר ועונש חיצוני מצטיירת בכתביו כאמונה בדרגה נמוכה יותר.

יש המתארים את העולם הבא כולו כהכרה בטעמי המצוות ובהיגיון הטמון בהנחיותיו של האל. קיומה של הכרה כזו אצל כל אדם ממילא יהפוך את העולם הבא לטוב עבור אלה שקיימו את הנחיות האל ולרע עבור אלו שסטו מהן (הצדיקים ישמחו בכך שהיו צדיקים והרשעים יצטערו על כך שאינם יכולים לשנות ולנהוג אחרת).

צדיק ורע לו

שאלה מרכזית בתורת הגמול היא: איך ייתכן שאדם לא עבר על הציווי ובכל זאת נראה כי הוא נענש?

שאלה זו מנוסחת בגמרא במסכת ברכות. מסופר שם על משה, ששואל את האל: "מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?". המאמינים אינם יכולים לקבל את קיומם של דברים שרירותיים מפני שקיומם מעיד על העדר ההכוונה של האל, או העדר הרצון להכוונה של האל, ומכיוון שההנחה היא שהאל טוב, לא ייתכן שלא יתערב למניעת מקרי עוול הנגרמים על ידי שרירות.

לעיון בסוגיה זו מוקדש למעשה בתנ"ך כל ספר איוב, כאשר בניגוד לטענות הרעים הספר מסיים במסקנה שאיוב לא חטא, ומצד שני לא ניתנת תשובה ישירה מדוע איוב נענש, אלא תוכחה שאיננו יכול להבין את מעשי האלוה. בעוד שהקורא שקרא את הפתיחה לספר, יודע שהדבר נעשה בשל התגאותו של אלוהים באיוב, וההתערבות של השטן עם אלוהים, שטען שיוכל להסיתו מדרך הישר.

על מה שספר איוב לא ענה, ניסו הוגי דעות יהודיים לענות, וישנן כמה תשובות מקובלות לשאלה זו. הרב יוסף אלבו מסכם אותן (מתוך מקורות כמו הרמב"ם ומאמרים בגמרא) בספרו 'ספר העיקרים': ראשית ייתכן שהצדיק חטא בכל זאת - ששכח את חטאו, או שחטא חטא קטן מאוד. שנית, ייתכן שהרע הבא עליו אינו רע באמת - לדוגמה: אדם שרוצה כל הזמן עוד, אפילו צדיק, לא ייתכן שכל רצונו יסופק לו וייתכן שיהיה לו רע בעקבות זאת.

אם הצדיק באמת צדיק, ובאמת רע לו - ייתכן שהוא סובל היות שניתן עונש קולקטיבי לעמו או לעולם, כיוון שלא ביקש רחמים על שאר העולם, כדי לכפר על שאר העם או העולם או כדי להרחיק אותו מחטא (בגלל ההנחה שיותר קל להיות טוב כשהמצב רע). ייתכן שהוא נענש על חטאי אבותיו, או שעל ידי עונש שקבלו אבותיו נענש גם הוא, ייתכן שמדובר ב'ייסורים של אהבה' - כדי להגדיל את שכרו בעולם הבא, וייתכן שזה ניסיון (בגלל הנחה הפוכה - יותר קל להיות טוב כשהמצב טוב).

רבי סעדיה גאון כתב כי אין שכר ועונש בעולם הזה כלל, ומה שרואים כאן הוא קצת מן הגמול הצפוי בעולם הבא, סימן לבאות, אך לא הגמול במלואו.

בקבלה מייחסים את סבלו של הצדיק לחטאים שהיו לגילגוליו הקודמים. ניתן לראות מהלך דומה גם באמונות מן המזרח.

רבי יהודה הלוי מעלה את שאלת 'צדיק וטוב לו' בנצרות. מלך הכוזרים שואל את 'החבר', בספר הכוזרי, מדוע היהודים מושפלים אם הם העם הנבחר. מתשובתו של החבר ניתן להבין כי במידה מסוימת, דווקא ביהודים מתבטאות האמירות בברית החדשה לגבי עוניים וסבלם של הצדיקים בעולם הזה. כאן הוא מצביע בעקיפין על סתירה במחשבה הנוצרית של זמנו: הנוצרים, שאמורים להיות צדיקים, לא סבלו אז כלל, ועובדה זו עמדה בסתירה לתיאורי הצדיקים שבברית החדשה. אמנם ר' יהודה הלוי חוזר בו מהשיטה שהוצגה בראשונה המציגה את השפל כעליון, באומרו למלך כוזר שמצבו של עם ישראל בתקופתו מראה על שיפלותו של עם ישראל כדברו של ר' יהודה הלוי למלך כוזר "מצת מקום חרפתי" נמצא שע"פ ר' יהודה הלוי מצבם של עם ישראל הוא בסיס למצבם בעולם הבא עוד יש להוסיף בשיטתו של ריה"ל, שהוא לא מקבל את ההנחה שצדיק ורע לו רשע וטוב לו, ריה"ל טוען שיש להצדיק את הדין עם בורא עולם.

רשע וטוב לו

איך ייתכן שאדם עבר על החוק והציווי ובכל זאת נראה כי הוא לא מקבל עונש? ספר העיקרים מסכם גם את הדעות השונות בסוגיה זו, ומסביר כי סוגיה זו קשה מקודמתה מפני שלפעמים ברור שאדם מתנהג ברשעות, בניגוד לצדיקות שקשה להבחין בה.

שוב, על פי דעה אחת הטוב לרשע אינו טוב באמת, דעות אחרות גורסות כי ייתכן שהרשע זוכה לדברים טובים בגלל קרבתו לצדיקים (למשל - אם יורד גשם על הצדיקים - הוא נהנה גם), כיוון שהאל רוצה להגדיל את עונשו בעולם הבא, כדי לגמול לו על מעשה טוב שהוא בכל זאת עשה, כדי לנסות את הצדיקים, כדי לתת הזדמנות לרשע לחזור בו, או כדי לתגמל אחרים באמצעותו.

היחס למערכות גמול מקבילות

למערכת הגמול של החוק המדיני האנושי, יתרונות וחסרונות מבחינת יכולת האכיפה שלה. מערכת האכיפה של האל לא מוגבלת מבחינת גישה למידע על הנעשה ומגוונת מאוד מבחינת אפשרויות הגמול. יתרונה של מערכת האכיפה החוקית הוא בנגישות האדם אל המידע על הגמול - גמול פיזי או רגשי בעולם הזה הוא מוחשי יותר ואינסטינקטיבי ולכן סיכויי ההשפעה שלו על ההתנהגות האנושית גדולים יותר. אפלטון, בדברו על המדינה האידאלית, ניסה לשמר את האמונה בשכר ועונש משמים, למרות שלא האמין באלים בעצמו, מפני שאמונה זו הייתה שימושית למטרות אכיפת החוק.

מה יעשה אדם הלכוד בין הוראות סותרות מצד האל (או שליחיו) ומצד השלטון או הנורמה? במשנה ובגמרא ניתן לראות כמה פתרונות לשאלה זו. ישנם פתרונות המשבחים את הדבקות במצוות האל על פני הציות לשלטון. מדובר בעיקר בקיומן של מצוות בעלות חשיבות מיוחדת ('יהרג ובל יעבור') או בהתרסה כנגד שלטון המבקש לעקור את הדת בחוקיו. ישנם גם פתרונות המעדיפים את הציות לחוק או לנורמה על פני קיום מצוות האל כמו 'דינא דמלכותא דינא' או ה'שינוי מפני דרכי שלום'.

המשמעויות האונטולוגיות של תורת הגמול הן מרחיקות לכת. האמונה בגמול בעולם הזה מעודדת את המאמין לקרוא תיגר על חוקי הטבע. בתלמוד ישנה אגדה על חנינא בן דוסא ששמע על נחש ארסי ומסוכן ההורג באנשי העיר, חיפש את מחילתו וכשהכישו הנחש - הנחש מת. חנינא בן דוסא הסביר ש"לא הנחש ממית - החטא ממית". במקורות אחדים נחשבת ההתגוננות מפני פגעים לחוסר ביטחון בהשגחת האל ולפגם באמונה. במקורות אחרים ניתן למצוא גישה מעשית יותר - יעקב אבינו התכונן לקראת פגישה עם עשו אחיו, ולא ידע אם עשו בעדו או נגדו. רש"י מתאר את התנהגותו של יעקב כהכנה של דורון, תפילה, ומלחמה. כלומר - יעקב התכונן לפגישה על ידי השענות על כמה גישות שונות המתארות את יחסי הגומלין והמנגנונים הפועלים בטבע: הגישה הגורסת כי התפילה היא שמשנה את המציאות, הגישה הגורסת כי המנגנונים היעילים הם המנגנונים הפסיכולוגיים של האדם המקבל מתנות והגישה הפוליטית על פיה אסטרטגית לוחמה היא הפתרון היעיל להתמודדות עם הפגישה. יעקב לא נשען על תפילתו בלבד ועל האמונה בתורת הגמול שתבטיח את שלומו, אפילו לאחר שהאל הבטיח לו במפורש את עתידו הטוב כשכר על מעשיו.

הגמול כיסוד האמונה

ניתן לראות את האמונה כולה כמענה על שאלת הגמול. ישנן שיטות הרואות באמונה בתורת הגמול מפלט שמצאו המאמינים מחוסר הוודאות. ריבוי הכוחות בטבע גרם לאנשים לחשוב על מקורם השונה באלים השונים ולהמציא סיפורים שקשרו את הטבע המופעל על ידי האלים בהתנהגות האנושית. האמונה בכך שהגשם הוא גמול על מעשים טובים, למשל, מאפשרת לאדם להרגיש שליטה טובה יותר בירידת הגשם.

לעומת זאת, יש שיטות הגורסות שהכחשת תורת הגמול מקורה בנטייה נפשית לברוח מכל דבר המאיים על חירותה, כלומר יוצר תחושה של חובה.