אני זוכר את היום ההוא, קמתי בבהלה כולי מזיע, כאילו שזו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. או שאולי העובדה שזה קרה יותר מפעם אחת היא שהפתיעה אותי יותר מכל. הייתה זו תחושה של חוסר אונים, תחושה מפחידה, ידעתי שיש לי גוף, אך לא יכולתי להרגיש אותו או להפעיל אותו ולכן לא יכולתי לקום מהחול החם. בינתיים הגלים רק התחזקו וגל ענק התקרב לעבר החוף, מאיים לשטוף את כל שבדרכו, כולל אותי. ואני שוכב על החול, חסר אונים, לא יכול להזיז שום שריר בגוף שלי. אני רואה את התמונה ואת מה שקורה, אני רואה את הסכנה הגדולה מתקרבת ופתאום המוות מאיים יותר ממה שחשבתי. מרגיש כאילו שלגל יש אישיות והיא ממש לא סימפטית, אבל אני לא יכול לעשות כלום, אין לי שליטה. לא הצלחתי להזיז את גופי כדי לקום מהחול, הגל התקרב עד למרחק של מטר ממני ואז התעוררתי.

למחרת הודיעו שהוא נפטר, למרות שלא הכרתי אותו טוב, זה היה עצוב משחשבתי. רצף ההתרחשויות גרם לי להמון הרהורים באותו היום, הרהורים לגבי עד כמה החיים הם שבירים, עד כמה הם ברי חלוף. האם באמת אין לנו שליטה על החיים? לא יכול להיות, הרי כבר נוכחתי לדעת בעצמי שכן, ולא פעם אחת. האוטו היה חייב להיכנס למוסך, אז נאלצתי לנסוע במונית מרחק של 10 דקות נסיעה בתוך תל אביב. זו הייתה אחת הנסיעות הכי מוזרות בחיים שלי, לא אופיינתי ל - 10 דקות בלבד של נסיעה.

הנה אני שם, יושב בתוך מונית בצבעים של לבן וזהב עם עשרות של בובות קטנות בכל מיני צבעים יושבות על ה"דשבורד" ונהג מוזר עם שיער מחומצן מדבר איתי על המשחק של הפועל שהיה אתמול. אני מנסה להקשיב, או שאולי רק העמדתי פני מקשיב, כי המחשבות לא נתנו לי להיות. אני מסתכל על החיים מבעד לחלון ומהרהר בשבירות שלהם, בקלילות שלהם, בחיפזון שלהם. הכל פתאום נראה היה קשור אחד לשני: החלום, מותו של האיש, הנסיעה המוזרה במונית וההסתכלות על החיים מהצד.

כעסתי על החיים באותו היום, אבל הבנתי שהנה קרו להם עוד כמה אירועים שגרמו לי להבין שאני חייב להיות מעורב וחי בכל דקה, שאין דבר כזה רגעים רגילים. אלוהים נותן לנו מתנות באריזות כל כך מוזרות שלפעמים קשה לזהותן. נסתרות הן דרכי החיים, אך מי שמוכן ללמוד מקבל את השיעור שהוא צריך בדיוק מתי שהוא צריך לקבל אותו.

פתאום מצאתי את עצמי מבטיח הבטחות... שבפעם הבאה שאני אדבר עם מישהו אני באמת יתכוון לזה כשאשאל מה שלומו, כשבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אני אומר לאחותי כמה שאני אוהב ומתגעגע, שאני באמת אתן שירות לאחר מכל הלב, שאני אקפיד יותר להכיר תודה, שאני אחייך יותר ואצחק יותר, שאני אתקשר יותר לחברים, שאני אטייל יותר בטבע, שאני אגיד שלום לשכנים ואשאל לשלומם בפעם הבאה שאראה אותם, שאני אתן מחמאה לאחר בכל פעם שמגיע לו, שאני אקפיד להתאמן בתדירות גבוהה יותר, שאני אצא יותר לבלות, שאני לא מוכן לראות את החיים מבעד לחלון! אני לא מוכן לשכב על החול בחוסר אונים ובפחד, אפילו לא לרגע אחד קטן. זו הייתה התזכורת ששלחו לי.

עבר לא יותר משבוע והנה אני שוב שוכב שם על החול, בדיוק באותו החוף. הפעם השמיים היו בהירים יותר והשמש חייכה לכל מי שהיה בחוף, כאילו שלא אכפת לה מה כל אחד עושה, כמה כל אחד מרוויח, מי יפה יותר ומי פחות. נראה היה שהטבע אוהב את כולם באותה המידה. רוח חזקה התחילה לנשוב מכיוון מערב והים עלה, הגלים התעצמו והתקרבו שוב אל החוף, אנשים התחילו לברוח ושוב החיים בחנו אותי. הפעם לא ויתרתי, צרחתי, הרגשתי את עצמי זז, והלב פעם בחוזקה, פתאום הזרת התחילה לקבל חיים ולאט לאט היד וגם הרגל השמאלית. מרגיש קצת כמו 1,000 נמלים שהולכות עלי ומעירות שריר ועוד שריר, איבר ועוד איבר, עד שהרגשתי מספיק חזק לעשות אגרוף עם ידי הימנית ולקום מן החול.

התחלתי לרוץ לכיוון מזרח כמו שבחיים לא רצתי, החול היה חם מאוד, מה שהאיץ בי לרוץ מהר יותר. הרגשתי קליל יותר מאי פעם, כמעט הרגשה של ריחוף, הגל שמאחור היה נראה מתנשף בכבדות כמי שהתייאש מלרדוף אחר מישהו. השמש התחזקה והחלה להיות חיוורת, היא עברה מצבעים של אדמדם, כתום וצהוב, לצבעים של לבן צחור. אור גדול שתף אותי, הרגשה של אנרגיה עילאית. קמתי עם חיוך... המילה התעוררתי פתאום לבשה לה משמעות אחרת.

לחיות זה דבר נדיר, רוב האנשים רואים את החיים מבעד לחלון. הבטיחו לעצמכם לחיות!