איתן גרין הוא יוצר מעניין ומורכב שמשום מה לא תמיד מצליח להגיע אל הקהל הרחב. אך יש לו צופים ההולכים אחריו בנאמנות.

איתן הוא בוגר המחזור הראשון לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ובמשך השנים לימד קולנוע בכל המוסדות הנחשבים כמעט, ונחשב למורה מצוין. הוא כתב ספר אחד (לפחות) ולמיטב זיכרוני עבד גם עם עמוס גוטמן על התסריט לסרטו האחרון "חסד מופלא" יש להניח שזה איננו שיתוף הפעולה היחיד שלו עם כותבים אחרים. הוא נחשב לתסריטאי טוב מאוד. סטודנטים שלו מעריצים אותו. שמעתי לאורך השנים מכמה וכמה.

את סרטו הראשון "לנה" שעסק בעולה חדשה הנלחמת לשחרר את בעלה מברית המועצות אך בינתיים מתקשרת לגבר אחר אינני זוכר במדויק

אך סרטו השני "עד סוף הלילה" היה פורץ דרך בקולנוע הישראלי של אותו זמן. עצם הליהוק בסרט היה מרתק. יוסף מלוא ו - אורנה פורת מוותיקי הקאמרי כזוג שלא מצליח להשתלב במהות הישראלית ואסי דיין הצבר שכבר השתלב יותר מדי בצד האלים והאפל. זה היה אחד הסרטים הראשונים שחיי הלילה והאלכוהול היו חלק חשוב בחיי הגיבור. אולי סוג של נבואה.

"אזרח אמריקאי" היה שובר לב. סיפורו של כדורסלן אמריקאי המוחתם בקבוצה אשדודית ומגיע לעיר שאין בה שום מוצא לחייו המוכרים.

"זולגות הדמעות מעצמן" סרט שבו אבי גרייניק הפך את עצמו כהבטחה לדרך שבה יוכל לצאת באמנות הסטנדאפ. סרט כל כך רגיש על נער שאיננו יכול לעבור בחינת נהיגה כי עיניו דומעות מעצמן.

כל סרטיו של גרין באו מתוך עולם שהוא הכיר היטב. הן כשחקן כדורגל והן מימי נעוריו בברים של תל אביב. יחד עם שאלת גבריות בלתי פוסקת הפכו את הסרטים לאמינים ונוגעים בלב.

כעת יצא על DVD סרטו האחרון " הכל מתחיל בים" סרט הדורש צפייה קצת שונה מהרגיל בקולנוע.

איתן גרין הוא אולי העדין והמעודן שבין יוצרי הקולנוע שלנו. סיפוריו תמיד אנושיים, יש בו עומק ויש בו פשטות. אך הדרמה של חיי גיבוריו נמצאת תמיד מתחת לפני השטח ולא מול המצלמה. סרטו "הכל מתחיל בים" איננו שונה. הצופה צריך לעשות לעבוד ביחד עם הסרט. להשלים את המקומות שגרין השאיר אותם לדמיונו של הצופה, במכוון.

כבר כותרת המשנה שלו מובילה אותנו לציפייה מסוימת "שלושה סיפורי ילדות ומוות. " לסרט אימה אולי. סוגה מאוד פופולארית של ילדים נתקלים במוות היסטרי ומבהיל. אלא שגרין לא מתעסק באימה אלא באנשים ושברי חייהם הקטנים. המוות אצלו צועד על קצות האצבעות.

בתחילת הסרט אנו רואים מגבם שני גברים אישה וילד. הם הולכים לכיוון הים. הצילום הראשון מבטיח סרט מאוד צבעוני מאוד ישראלי. הים כחול. מזרון ים אדום. חולצה סגולה. צבעוניות של כרזות. ציור היפר ריאליסטי של מצב. אב אם חותן וילד יורדים לים. הנעים, הם זעים, אך דבר מה איננו הולם את הריאליזם. האיטיות. החיפוש מקום מבודד יותר. הדיבור השטוח. גם משפחה בורגנית מתנהגת בים קצת אחרת.

הילד נכנס לים עם המזרן ונסחף, כולם נבהלים כמובן, אך לא בצורה היסטרית מצופה. הם מסמלים את דאגה כאילו. הדרמה לא עוברת לטונים גבוהים. הילד טובע במים. מצילים אותו, אך המגע הראשון שלו במוות ייהפך לחשוב בחייו. מוות שיילווה אותו ואת הסרט.

מהרגע שהם חוזרים הביתה סולם הצבעים משתנה, כל האסטטיקה עוברת מהפך. אין יותר צבעוניות ציורית. הסרט הופך להיות כחול אפרפר. ניאון. צבעים מונוכרומיים, והמסך לעתים קרובות מצומצם על ידי צל כדי להבליט דמות אחת.

ישנה איזו תחושה של תלישות מסוימת. גרין לא כתב דמויות עומק. הם כולם משהו שבין רישום או סמל לדמות. אנו יודעי מיהם ומבינים אותם, אך הדרמה המקובלת בין דמויות אנושיות איננה. הכל שקט מאוד.

הכל מתחיל בים, וכמו מתחת למים הכל חרישי.

הנאורוטיות של האם מרומזת. ההיפוכונדרייה של האב ומערכת היחסים המשפחתית נמצאת בסרט, אך ברמז.

הסרט מחולק לחלקים. בחלק הבא הילד כבר גדול יותר. הוא יוצא עם כיתתו לטיול. עתיקות אשקלון.

המורה מנסה לחבר אותם לעבר, לממצאים, להווה. מורה אחר ממחיז אתם בכיתה את רצח רבין.

אודי הבן בורח בטיול הכיתתי נופל מחומת העתיקות ונפצע. בסצנה הבאה הוא בבית חולים. מעבר מהים למקום אחר שיחזור בחלק השלישי.

בחלק השלישי אמו העוברת הריון קשה מחלקת את זמנה בבית החולים. אודי רואה את בית החולים מביתו. הוא מבקר בבית החולים, הוא גם משקיף עליו.

המוות מופיע בדרכו בכל אחד מהחלקים. בראשון כמעט מוות, טביעתו של אודי. בשני עוד כמעט מוות, כשהוא שובר את ראשו. בשלישי המוות כבר מבקר פעמיים. המציל האהוב עליו מת מהתקף לב ואחותו שזה עתה נולדה, מתה גם היא. כך מתהווה הזיכרון, כך מתהווה שכבה שתכתיב את אופיו של אודי בלי שידע. פחד המוות.

הסרט המופנם והמינורי מתנהל בקצב פרטי, פנימי. פיוטי. מכיוון שהסרט הוא על גבול הפיוט הרי שהשחקנים נדרשים כאן למשחק אחר. נראה כאילו גרין ביקש מהם להגיד את השורות בקריאה לבנה. בלי הדגשים, בלי דרמות.

כמו שלושה בתי שיר אנו לומדים לפענח את האנשים ומערכת היחסים ביניהם, כשעיניו של אודי מוליכות את עיני הצופה במה להסתכל. בחלקים האחרונים מבטו מפנה אותנו לתחושה המיסטית של בית החולים. מסוכן, מבהיל, מסדרונות ארוכים שמובילים לאן? וכמובן מוות.

גרין יצר בהצלחה סרט שבו לא רק הילד הוא הגיבור, גם הצופה צריך להשיל מעליו את בגרותו ולראות את הסרט לא כמבוגר "המבין" לנפש הילד, אלא להיכנס לעצמו ולמצוא את הילד שבו מאז. לראות את העולם דרך עיני ילד שתקן שחוויית המוות התקרבה אליו מוקדם מדי. והילד רואה לא רק מבעד מסכת המוות. הוא רואה את הגברים בחייו, ואף אחד מהם איננו גבר "גיבור" זכר א. כל אחד מהם סרוט בדרכו, ואפילו השכן, היחידי המרים קול וצועק מסתבר להיות איש משפחתי שקט כמו כולם.

קשה להגיד משהו על השחקנים. גרין רצה שלא ישחקו והם שלא בטובתם עומדים בזאת. כצופה בוגר ואמון על דרמות אנחנו מצפים מהם להתנהגות הדרמטית המקובלת. אודי איננו מצפה לכלום. הוא צופה בהם מתנהגים. והרי רובנו לא עומדים בסלון ביתנו ומיצרים דרמה בכל משפט שני כחיקוי למשחק דבר העוזר לסרט להיות רגיש ועמוק אך לא רגשני וצעקני. הבטחת האימה שבכותרת הסרט מזכירה ומתכוונת להזכיר פחדי ילדות מהמסוכן הלא נודע.. שתי יריות חסרות תועלת המופיעות בחלק השני אינן מבשרות במקרה הזה מוות. לא רק פחד ראשוני.

אולי, זה איננו סרט שיענה על כל הטעמים. אני יכול להבין שלחלק מהצופים היה קשה להתחבר לסרט, בגלל צורת הצגת הדברים. אך בדרכו המעודנת והחלומית הסרט ישראלי מאוד.