שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו.
מאפיינים
הרגש מתאפיין במחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף.
חוויות פנימיות העשויות להביא לשמחה הן למשל שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית, או הצלחה בהגשמת הישגים, יעדים, שאיפות וחלומות. אמצעים חיצוניים העשויים לעורר שמחה הם למשל מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה, הצלחה בתחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול, סמים ותרופות.
השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - העצב, שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה בפעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין האהבה, שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.
השמחה בפילוסופיה
על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. הוא מתאר את השמחה כ"מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.
השמחה ביהדות
חסידי ברסלב משמחים פצועים בבית חולים - שמחה
בדת היהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. יש אף מצווה מיוחדת לשמוח בחגים, כדברי הפסוק בספר דברים, פרק טז, פסוק י"א: "ושמחת לפני ה' אלוקיך...", וכן בפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד). הביטוי העממי אין שמחה אלא בבשר ויין, שנטבע בהלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה בחגים, קובע כי היהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף.
השמחה (ובנוסף לה 'טוב לבב') היא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצוה, שכן כתוב בתורה "תחת אשר לא עבדת את ה' א - לקיך בשמחה ובטוב לבב" (ומכלל לאו אתה שומע הן).
אחד מעקרונותיה העיקריים של תורת החסידות, הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת.
אמנם, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אולם קיים חודש אחד, בו על פי חז"ל, מרבין עוד יותר בשמחה, והוא חודש אדר, בו נחוג חג הפורים. ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה (ולכן בשנה מעוברת מתקיימים שני חודשי אדר). במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי (חורבן בית המקדש).
בשפה העברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה), וייתכן כי הדבר מעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמיוחסת לרגש זה.
שמחה לאיד
שמחה לאיד היא שמחה המתעוררת בלב האדם לרגל מפלתו או כישלונו של יריב או אויב. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, ויש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו, אך היא יכולה לנבוע גם משנאה. בחברות מודרניות, חגיגת שמחה לאיד למפלת האויב נחשבת ללא תקינה פוליטית.
מאפיינים
הרגש מתאפיין במחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף.
חוויות פנימיות העשויות להביא לשמחה הן למשל שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית, או הצלחה בהגשמת הישגים, יעדים, שאיפות וחלומות. אמצעים חיצוניים העשויים לעורר שמחה הם למשל מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה, הצלחה בתחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול, סמים ותרופות.
השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - העצב, שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה בפעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין האהבה, שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.
השמחה בפילוסופיה
על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. הוא מתאר את השמחה כ"מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.
השמחה ביהדות
חסידי ברסלב משמחים פצועים בבית חולים - שמחה
בדת היהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. יש אף מצווה מיוחדת לשמוח בחגים, כדברי הפסוק בספר דברים, פרק טז, פסוק י"א: "ושמחת לפני ה' אלוקיך...", וכן בפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד). הביטוי העממי אין שמחה אלא בבשר ויין, שנטבע בהלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה בחגים, קובע כי היהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף.
השמחה (ובנוסף לה 'טוב לבב') היא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצוה, שכן כתוב בתורה "תחת אשר לא עבדת את ה' א - לקיך בשמחה ובטוב לבב" (ומכלל לאו אתה שומע הן).
אחד מעקרונותיה העיקריים של תורת החסידות, הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת.
אמנם, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אולם קיים חודש אחד, בו על פי חז"ל, מרבין עוד יותר בשמחה, והוא חודש אדר, בו נחוג חג הפורים. ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה (ולכן בשנה מעוברת מתקיימים שני חודשי אדר). במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי (חורבן בית המקדש).
בשפה העברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה), וייתכן כי הדבר מעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמיוחסת לרגש זה.
שמחה לאיד
שמחה לאיד היא שמחה המתעוררת בלב האדם לרגל מפלתו או כישלונו של יריב או אויב. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, ויש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו, אך היא יכולה לנבוע גם משנאה. בחברות מודרניות, חגיגת שמחה לאיד למפלת האויב נחשבת ללא תקינה פוליטית.
050-3331-331